בגליון האחרון (עמ' 8 ואילך) כתבתי על המבואר בלקו"ש חכ"ח ע' 76 ואילך - בנוגע לקרבנות התשלומין - דענין התשלומין הוא בעיקר ענין של זריזות מצד הגברא, וממילא גם ביום הראשון עצמו שייך ענין של תשלומין, - דאם לא הקריב תיכף בבוקר, אז ההקרבה שמביא לאח"ז ביום הראשון גופא היא בגדר של "תשלומין", וזהו הלשון "תשלומין כל שבעה". - והוכחתי מכו"כ טעמים, דע"כ דאין הכוונה בשיחה כפשוטה - דיש על הקרבן "תורת תשלומין" ביום הראשון, אלא הכוונה היא 'תשלומין' בשם המושאל וכו', וזה שייך לכללות הביאור בשיחה, עיין שם בארוכה בגליון הנ"ל.

והנה תחלת דבריי בזה הי' מצד שהקשיתי, דאם גם ביום הראשון כבר מתחיל ענין התשלומין - הי' צריך להיות דמי שהי' חיגר בתחלת היום, שהוא "עיקר זמן החיוב", ובהמשך היום נתפשט - יהי' פטור מן התשלומין (כדין חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני), ובתוס' בחגיגה מבואר דפשיטא דבאופן זה חייב בתשלומין.

ושמעתי שכו"כ טענו דקושיא זו ווערט באווארנט בקטע מסוים בשיחה הנ"ל, אמנם לפענ"ד אינו שייך לענייננו, וכדלקמן:

דבס"ה, לאחרי שמבאר דכל שבעת הימים הם "זמן" הקרבן, וכל הגדר דתשלומין הוא רק מצד הגברא וכו', ממשיך שם בחצ"ר: "ס'איז ניט קיין סתירה פון דער הלכה אז "כולן תשלומין לראשון" פון וועלכער ס'איז משמע אז דער עיקר החיוב איז ביום ראשון און די שפעטערדיקע טעג זיינען בלויז "תשלומין" - ווייל דער ענין פון "תשלומין לראשון" איז בלויז בנוגע צו חלות החיוב, ד.ה. אז דער חיוב צו ברענגען דעם קרבן לייגט זיך (ניט אויף יעדערן פון די שבעת הימים פאר זיך - "אין לך יום בהם שאין חובתו תלוי' בו בעצמו" - נאר דער חיוב איז חל) אויף יום ראשון, און דער חיוב פון די שפעטערדיקע טעג איז בלויז א המשך פון דעם חיוב ביום ראשון (ובמילא, אויב עס איז ניטא קיין חיוב ביום ראשון, קען במילא ניט זיין קיין המשך, א קרבן אין די ימים שלאח"ז)", עכלה"ק.

וכנראה דכוונתם היא, דכאן מבואר דהחיוב מלכתחילה חל על היום הראשון כולו - וממילא, כיון שנתפשט עדיין ביום הראשון עצמו, ה"ה מחויב בתשלומין.

אך באמת, כד דייקת, הקושיא עדיין במקומה עומדת. דהרי כל מה שקטע זה בא לבאר הוא - שלא יקשה לאידך גיסא. דגם אם נתפשט לאחרי היום הראשון, היה צ"ל מחויב בתשלומין - לפי משנ"ת בהשיחה דכל שבעת הימים הם מלכתחילה "זמן הקרבן". וע"ז מבאר, דלמ"ד "תשלומין לראשון" הרי חלות החיוב על כל הז' ימים היא באופן - שישנו זמן החיוב (העיקרי), וישנו חלק מהזמן שבא בתור המשך לחיוב העיקרי, (אך אין בזה ענין של הקרבה "בדיעבד" ('השלמה' וכיו"ב), אלא זהו זמן הקרבן), ולכן, אם בשעת החיוב היה פטור - הרי במילא ל"ש "המשך" שיתחייב בימים שלאח"ז, ובמילא 'חיגר בראשון ונתפשט בשני' - פטור מתשלומין.

ונמצא, דמהו הגורם שמחלק בין (עיקר) זמן החיוב לבין הזמן שהחיוב בו הוא רק בתור "המשך" לעיקר החיוב - לפי הביאור בהשיחה דכל הז' ימים הם מלכתחילה זמן הקרבן - הוא הזמן שבו מתחיל ענין התשלומין (שמצד ה'גברא') אצל מי שהיה בר חיוב מיד בתחלת היום הראשון. דבהזמן שבו צריך להקריב מלכתחילה - זהו עיקר זמן החיוב, והיינו ביום הראשון; ומשא"כ אם נתאחר לאחרי היום הראשון - שאז, כלשון הרמב"ם בהל' חגיגה, "הרי זה מגונה", והקרבתו אז נחשבת כ"תשלומין" (אף שזה עדיין "זמן הקרבן") - הרי מאז והלאה אנו מחשיבים את החיוב כענין של "המשך" ליום הראשון, ולכן אם יהי' פטור ביום הראשון שוב אינו מתחייב בימים שלאח"ז.

ועפ"ז, כשבקטע שלאח"ז מבאר בהשיחה דגם ביום הראשון גופא ישנו חיוב על האדם להקריבו ב"צפרא", ואם לא נזדרז מיד, אלא הביא קרבנותיו לאח"ז במשך היום, הרי"ז בגדר "תשלומין" - א"כ לכאו' כבר ביום הראשון גופא יש לחלק בין עיקר זמן החיוב לבין זמן של "המשך" - שבו כבר נחשב כתשלומין, וממילא מי שנתחייב רק בזמן ההמשך צ"ל פטור, וכנ"ל.

[דהרי בשלמא אם היינו אומרים דיש חילוק בעצם הזמן בין היום הראשון לבין הזמן של ימי התשלומין, אז היה אפשר לומר, דגם אם נחשיב את הבאת הקרבן באיחור ביום הראשון גופא כענין של "תשלומין" מצד הגברא - מ"מ מובן דאינו שייך לענין קביעת החיוב, וגם אם נתפשט רגע לפני השקיעה כבר נתחייב להביא קרבן, משום דיום הראשון וימי התשלומין חלוקים בעצם ענינם. - אך לפי הביאור בשיחה דכל ענין התשלומין הוא ענין של חסרון זריזות בגברא, הרי אם אנו אומרים דזה מתחיל כבר ביום הראשון - הרי אותו חילוק שנת' בחצאי ריבוע הנ"ל, בין היום הראשון לימי התשלומין, ישנו גם ביום הראשון עצמו].

ואם נרצה לטעון בדעת רבינו ולבאר דזהו כעין גזיה"כ, דכל היום הראשון של החג הוא הקובע לענין החיוב והפטור, וכל מי שנעשה "ראוי" ביום הראשון עצמו - חייב בתשלומין, דלגבי זה נחשב כל היום הראשון כ"עיקר זמן החיוב" אף שבו עצמו מתחיל מזמן מסוים גדר של קרבנות 'תשלומין' (וכבר נמצא איזשהו הסברה בהגדרת החילוק הזה), - הרי יש לי להוכיח מפורש משיחת כ"ק אדמו"ר באותו חלק בלקו"ש בענין "יום טבוח" (עמ' 24 ואילך, הוזכרה בהערתי בגליון הנ"ל), דהזמן שבו צריך להקריב בפועל, (לאו דוקא היום הראשון), הוא הקובע לענין חזי ולא חזי.

דבס"ח שם מבאר רבינו, דלפי פירוש אדמוה"ז בענין "יום טבוח", דהיות שעצרת הוא "יום שניתנה בו התורה וצריך לאכול ולשמוח בו כו'", לכן הקריבו חלק מקרבנות העצרת ביום שבלשון אדמוה"ז "נעשה להם יום זה שהוא מוצאי יו"ט כמו יו"ט עצמו", הרי נמצא שהחיוב ממש של הקרבנות הוא ב"יום טבוח", ולכן נאסר בהספד ותענית וכו', עיי"ש בארוכה.

ובהערה 52 שם: "עפ"ז הרי זה יותר מתשלומין כל שבעה, שנת' (ראה לקמן ע' 77 ואילך) [היא השיחה דימי התשלומין דביה עסקינן. י.ק.] שכל הז' ימים הוי זמן הקרבן, משא"כ יום טבוח (לפי הנ"ל בפנים) לאחרי שנהגו ב"ה כדבריהם - י"ל שנעשה כעיקר זמן חיובו. וע"ד כשעצרת חל בשבת שמודה ב"ה שיום טבוח אחר השבת (במשנה חגיגה שם), שאין זה בדומה לתשלומין בשאר הימים אלא שהי' עיקר זמן הקרבתו".

ומבואר מזה, דאף לב"ה - שמה"ת צריך להקריב את קרבנות העצרת בחג עצמו, ומ"מ לאחרי (שמטעמים המבוארים בשיחה בארוכה) נהגו ב"ה לפועל שמקריבין ב"יום טבוח", ואז הוא הזמן שבו מקריבים לכתחילה את הקרבן, - אז נעשה זה עיקר זמן חיובו אף שכבר עבר ה"יום הראשון", (-ולא רק "זמן הקרבן" שנת' בשיחה דידן לגבי ימי התשלומין בכלל). ונוגע גם לענין חיגר ב'עצרת' ונתפשט ב'יום טבוח' - ראה בהמשך ההערה מה שהביא מהצל"ח ומבארו עפ"י הנ"ל, עיי"ש היטב.

וא"כ עד"ז בנדו"ד לאידך גיסא - דאם ביום הראשון גופא כבר מתחיל ענין התשלומין, כיון שלכתחילה צריך להקריב ב"צפרא", הרי לכאו' כבר אין זה "עיקר זמן הקרבתו" ותקשה קושייתינו הנ"ל.

ויש להוסיף כמה נקודות: (א) דגם אם לאחרי כהנ"ל יטענו ויסבירו איך שגם לפי שי' רבינו בענין התשלומין - מ"מ ישנו חילוק בין התשלומין ביום הראשון גופא לתשלומין שבימים שלאח"ז, (וכמובן שאשמח לראות איזשהו חילוק "מוסבר" בזה), הרי סו"ס אין זה "פשיטא", ומדברי התוס' מבואר דאין בכלל הו"א כזו.

(ב) גם בדברי בגליון הקודם העליתי סברא ליישב הקושיא הנ"ל, ומה שהכרחתי דהפי' בשיחה הוא 'תשלומין' בשם המושאל וכיו"ב, אף שבהשקפה ראשונה לא משמע כן, - הוא בעיקר מצד קושיית רבינו עצמו על הסברא דישנו גדר של תשלומין ביום הראשון עצמו - מהא דלפ"ז הזיד בתחילת היום ונאנס לאח"ז, יענש כמי שלא הקריב במזיד וכו', עיי"ש.

ולהעיר שגם בשבועות תשמ"ג (שהשיחה דחכ"ח מיוסדת על המדובר בשבועות וש"פ נשא תשמ"ג) הוזכר בההתוועדות (ב'הנחות בלה"ק' - סי"ג) הענין - דאונס בזמן התשלומין אינו יכול לפטור אם הזיד בזמן החיוב, עיי"ש. שזה מחזק את סברתי - דלא נתכווין רבינו אלא לענין של תשלומין בשם המושאל - דהרי מצד ענין זה עצמו דחה רבינו בשנה שלפנ"ז את הסברא דגם ביום הראשון עצמו ישנו גדר של קרבנות תשלומין, - ואיך הזכיר שוב את הענין דאונס בזמן התשלומין בהשיחה דשבועות תשמ"ג, ובשבת נשא ביאר את הלשון "תשלומין כל שבעה" כדאשתקד - ללא כל תי' על הקושיא הנ"ל. ועכצ"ל כפי שביארנו.

(ג) לכאו' הי' אפשר לומר דמהתוס' בחגיגה הנ"ל אין להקשות על הביאור בשיחה - ע"פ מה שראיתי להגראי"ב גערליצקי שי' שכתב בשעתו בהעו"ב (ש"פ קרח ה'תשד"מ) דמהתוס' בפסחים משמע דס"ל דגדר התשלומין בקרבנות התשלומין הוא ע"ד התשלומין שבפסח שני (ודלא כהמבואר בשיחה), עיי"ש. ורוצה לומר דבזה גופא פליגי רש"י ותוס' שם מהו גדר התשלומין שבקרבנות - אם הוא רק מצד הגברא, או גם מצד הזמן. דרש"י ס"ל כהביאור שבשיחה, והתוס' ס"ל כאותם מפרשים שביארו דיש חילוק בזמן עצמו וכו'.

ולפ"ז אפ"ל דאמנם התוס' לשי' סברי - דחיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשעה שני' פשיטא דחייב בתשלומין; משא"כ לפי הביאור בשיחה - אפשר דאה"נ דהי' מקום לומר כן דיפטר באופן זה וכו'.

- אך באמת נלפענ"ד דאין כל הכרח מהתוס' שם, וכפי שיתבאר בעז"ה, ואדרבה - יש להוכיח דשי' התוס' היא דוקא כפי המבואר בשיחה, ולפי"ז יתיישבו עוד כו"כ ענינים בדברי הראשונים בענין התשלומין. והיות וכבר נתארכו הדברים לעיל יותר ממה שנתכוונתי - אי"ה יתבאר בהזדמנות הקרובה.