בגליון חי (תשצז) הקשה הרב א"ה שי' העלער אמ"ש כ"ק אדמו"ר בהגש"פ: מוציא מצה. ואין מברכין שהחיינו על מצות מצה, כי די לו בברכתו והגענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. אי נמי כבר אמרו בקידוש (אבודרהם. ברכ"י סתע"ג). וטעם השני צע"ג, דא"כ הי' צריך לכוון בשהחיינו דקידוש גם על מצה, וע"ד שהחיינו דקריאת מגילה שצריך לכוון על משלוח מנות והסעודה, וכמש"כ השל"ה ומג"א ר"ס תרצ"ב.

והקשה הנ"ל "דלכאורה צ"ע בעצם הדמיון לברכת שהחיינו דקריאת המגילה, דהרי חלוקין הם בעיקרם, דבשהחיינו דקריאת המגילה הרי הברכה הוא על מעשה המצוה דקריאת המגילה ואינה שייכת לעצם קדושת היום, וא"כ פשוט הוא דמשלוח מנות והסעודה אינם נפטרים בברכת שהחיינו שעל הקריאה, אא"כ כיון לפטרו, אך בברכת שהחיינו שמברך בקידוש דליל הסדר הרי אין הברכה על מצוה פרטית אלא על עצם קדושת החג הוא דמברך, ולכן פשוט הוא שכל מצוות החג נפטרים בברכתה, ואינו צריך לברך עליהם בפרטיות.

"וכמש"כ אדה"ז בבדיקת חמץ (סתל"ב ס"ג) "ולמה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן, לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכים ברגל בקידוש לילה", עכ"ל. הרי שנפטרת בשהחיינו שעל החג ומ"מ אינו צריך לכוון בשהחיינו דקידוש גם על מצות הבדיקה, משום דנכלל במצות החג כיון דלצורך המועד הוא, וא"כ מ"ש מצה שיצטרך לכוון.

"ובאמת מפו' כן בדברי האבודרהם עצמו, וז"ל (שער ג ברכת המצות): וא"ת והרי מצה ומרור . . ואין מברכין שהחיינו וכו' די לו בזמן שאומר על הכוס במועד. וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ, שכיון שהבדיקה היא לבער החמץ לצורך המועד, די לו בזמן שאומר על הכוס במועד, עכ"ל. הרי שמדמה להו אהדדי, וכשם שמצות בדיקת חמץ נפטרת בשהחיינו שעל הכוס ואינו צריך לכוון עליה דוקא כיון שהיא לצורך המועד, כך גם נפטרת מצות מצה בשהחיינו שבקידוש".

ע"כ מ"ש בגליון הנ"ל.

אבל לכאורה יש להעיר בזה:

א) כשכתוב בשו"ע וכו', שברכת שהחיינו דבדיקת חמץ, או הברכת שהחיינו דעשיית הסוכה, נפטר (או כיו"ב) בהשהחיינו דקידוש המועד (ולא כותב שצריך לכוון לפטור), הנה אי אפשר לדייק מזה, אם צריך לכוון או שלא צריך לכוון. כיון שכל הענין של לכוון, אינו שייך כאן. שהרי, כוונה לפטור, שייך רק אלהבא, ולא אלשעבר.

דהיינו, שישנם ב' ענינים: א' אפשרות לכוון. ב' לאחרי שישנו מצב שיש אפשרות לכוון, הנה אז לפעמים צריך לכוון, ולפעמים אין צריך.

הנה כשישנה האפשרות לכוון, ובהשו"ע וכו' לא כתוב שצריך לכוון, יש לדייק מזה, שאין צריך לכוון. משא"כ כשבכלל אין האפשרות לכוון, הנה אז לכאורה אין לדייק, מזה שלא כתוב בשו"ע וכו' שצריך לכוון, שאין צריך לכוון.

ב) א"כ, אף שנכון הוא מה שכתב לחלק, בין השהחיינו שעל קריאת המגילה, שהוא על מעשה המצוה, ובין השהחיינו שמברך בקידוש, שהוא על קדושת החג,

מ"מ, מ"ש לחלק כתוצאה מהנ"ל, שבמגילה יש לכוון לפטור, משא"כ בקידוש נפטר ואין צריך כוונה, הנה לאו דוקא, שהטעם לזה הוא, אם השהחיינו הוא על מעשה המצוה (מגילה), או על קדושת החג (פסח),

כיון שבמגילה הנה מצוות החג, באים לאחרי קריאת המגילה, הנה אפשר לכוון לפטור. משא"כ בדיקת חמץ שבא לפני קידוש המועד, שא"א לכוון לפטור אפילו אם ירצה (כנ"ל א), אז הוא נפטר בלי כוונה.

ג) מעתה יובן קושיית כ"ק אדמו"ר בהגש"פ. כיון שבזמן, הנה הקידוש בא לפני אכילת מצה, א"כ הרי זה דומה למגילה שבא לפני משלוח מנות והסעודה,

א"כ כמו שמצינו בקריאת המגילה שצריך לכוון על משלוח מנות והסעודה הבאים לאחרי קריאת המגילה, כמו"כ נכוון בהקידוש על המצה הבא לאחרי הקידוש, כיון שישנה האפשרות לזה.

והחילוק שכתב בין השהחיינו דמגילה להשהחיינו דקידוש, הנה זהו חילוק נכון, אבל אין זה משנה את המציאות, שמצה בא לאחרי קידוש, כמו שמשלוח מנות והסעודה באים לאחרי המגילה.

דהיינו, דאף שהאופן שהשהחיינו דמשלוח מנות והסעודה נפטר בהשהחיינו דמגילה, הוא באופן אחר מכמו שהשהחיינו דמצה צריך להיות נפטר בהשהחיינו דקידוש, אבל כיון שישנה האפשרות לכוון להוציא, כנ"ל, א"כ מדוע אין צריך לכוון.

ד) ועפ"ז מובן, שמצד ענין הזמן, אפשר לדמות שהחיינו דקידוש שיפטור את המצה, לשהחיינו דמגילה שפוטר משלוח מנות והסעודה.

אבל אי אפשר לדמות השהחיינו דקידוש דפסח, שיפטור את המצה, לשהחיינו דקידוש שפוטר בדיקת חמץ ועשיית סוכה.

א"כ לפ"ז, זה שהביא משו"ע אדה"ז לגבי בדיקת חמץ, ומהאבודרהם, אינו ענין לכאן.

ה) מה שכתב, ש"אולי עיקר קושיית רבינו הוא על דברי האבודרהם דלא הובא שם שיש לכוון בשעת ברכת שהחיינו דקידוש גם על מצה",

הנה לכאורה הקושיא הוא מדוע לא הובא בשו"ע וכו' ומדוע לא עושים כן בפועל, לכוון בשעת הקידוש גם על אכילת המצה.