כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש (ח"ל פ' ויגש שיחה א' עמ' 216 ואילך) אות ב' וז"ל: "שעבודו של ערב יש לבארו בב' אופנים: א) השעבוד שייך רק להחוב, דמשעבד נפשי' לשלם חובו של הלוה, ב) הערב עומד במקום הלוה, ולכן שעבוד הגוף שעל הלוה לשלם חובו (ופריעת בע"ח מצוה), חל על הערב (העומד במקומו)..." עכ"ל. ועפ"ז מבאר פלוגתת רב הונא ורב חסדא במקור דין ערבות, עיי"ש.

וממשיך באות ג' וז"ל: "ויש להוסיף ביאור בזה ששעבוד הערב (לדעת רב הונא) הוא באופן שעומד במקום הלוה ממש - שזהו מצד דין ערבות הכללי של כל ישראל, ד (שבועות לט, סע"א. סנהדרין כז, סע"ב. וראה סוטה לז, ב ובפרש"י ותוס' שם. פרש"י סנהדרין מג, ב ד"ה עד שעברו. ועוד):

כשם שמצינו לענין ברכת המצות (רש"י ר"ה כ"ט, סע"א), "שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא י"ח, יכול לברך למי שעדיין לא יצא.. לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבין זה בזה, וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא י"ח עדיין" (לשון אדה"ז בשו"ע או"ח סי' קסז סכ"ז...) - והיינו מפני ש"גדר דערבות משום שכל ישראל הוה כמו מין יחיד" (צפע"נ סנהדרין מג, ב (בגמ' ד"ה לפי שלא)), "גוף אחד ומציאות אחת" (צפע"נ מכות כד, א (סד"ה בגמ' משה אמר ובגוים)) (כי כל ישראל הם גדר ציבור, שאינו רק צירוף של ריבוי פרטים אלא שכל הציבור הוא מציאות אחת).

[וכמבואר בספרים הפירוש ב"כל ישראל ערבין זב"ז - ש"ערבין" הוא גם מלשון מעורבים, שכל ישראל מעורבים זה בזה, דכל ישראל ביחד נקראים אדם אחד, והם קומה אחת, ולפיכך הם ערבים זה לזה, כי כשנעשה פגם ברגל עד"מ כל הגוף מרגיש].

ובמילא החיוב שעל חבירו חל גם עליו עד ש"גם הוא מחויב בדבר".

כמו"כ הוא לענין חיוב ממון, שמצד דין ערבות דכל ישראל ערבין זב"ז, חיוב תשלומין שעל הלוה חל על חבירו הערב כאילו הוא לוה המעות ונתחייב בתשלום חוב זה.

ועפ"ז יש לבאר פלוגתא הנ"ל במקור דין ערבות בעומק יותר - שתוכן פלוגתתם היא, אם הגדר דערבות ממון שייך ובא מזה שכל ישראל ערבין זב"ז.

ביאור הדבר:

סיבת אחדות זו שבישראל שכל ישראל מעורבים זה בזה (ומשום כך הם מציאות אחת) היא מפני נשמתם, ששרשה "בה' אחד" (שלכן אין דין ציבור בב"נ), משא"כ מצד גופם, הרי "הגופים מחולקים" [וכפי שמבאר רבינו הזקן (תניא פרק לב), שמטעם זה "קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן" הוא ע"י שהאדם עושה נשמתו עיקר].

ובזה פליגי, אם האחדות שבישראל (שכולן מציאות אחת ו"מעורבים זב"ז"), היא רק בעניני נשמתו (כמו בקיום מ"ע או חיוב תוכחה ומחאה על עון וכו'), או שאחדות זו שייכת גם לממונו של האדם:

לדיעה הא', כיון שענינים של ישראל הוא מה שהם "גוי אחד בארץ", כפירוש רבינו הזקן שגם בעניני "ארץ" (ענינים ארציים וגשמיים) מגלים אחדות הוי', לכן אפשר לגלות גם בעניני ממון את האחדות שבישראל שהם ערבים ומעורבים זב"ז.

אבל לפי הדיעה הב' (שמפשטות המשך הגמ' משמע שכ"ה המסקנא) - "התורה על הרוב תדבר", ואי אפשר לרוב ישראל שתפעול (ע"י שתתגלה) אחדות כזו (הפועלת ענין הערבות דכל ישראל ערבין ומעורבין זב"ז) גם בדברים גשמיים ועניני ממון של הזולת, ולכן ס"ל שהוא דין בפ"ע, שהערב משעבד את עצמו לשלם חוב חבירו". עכ"ל בלקו"ש.

ושמעתי מקשים קושיית תם, דאם חיוב תשלומי חוב שעל הערב נובע מהדין כללי ד, מדוע הוא כן רק אם מקבל ע"ע להיות ערב, הי' צ"ל הדין שכשיש ליהודי אחד חוב לחבירו הרי"ז חיוב על כאו"א מישראל לפרוע חובו? וכמו שאומרים בדין ברכות שיכול להוציא חבירו לפי ש"גם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא י"ח עדיין", כמו"כ צ"ל בפריעת חוב, שכאו"א הוא מחוייב בדבר. וכמו שהוא בנוגע חיוב תוכחה ומחאה, שעל כל יהודי מוטל חיוב זה מבלי שיקבל ע"ע שום ערבות, כן צ"ל בנוגע חוב, שעל כל יהודי מוטל לשלם חוב של חבירו - ופשוט שאין לך חוכא ואיטלולא גדולה מזו!

והביאור פשוט, כדי לחייב מישהו לעשות איזה פעולה וכיו"ב בעד חבירו מטעם ערבות, צ"ל איזה שייכות בינו לבין המצב שחבירו נמצא בו, ורק אז אפשר להטיל עליו חיוב להתערב בהמצב ולעשות פעולה המוטל על חבירו.

וכפי שרואים בדיני ברכות גופא, שלא מצינו חיוב שאם רואים מישהו שבדעתו לעשות איזה מצוה בלי ברכה, שחייבים לברך בשבילו. הדין הוא רק שאם מישהו מבקש ממנו שיברך בשבילו יכול לברך בשבילו. ולכאו' היות שגם הוא נק' מחויב בדבר ה"ה מחויב לברך - מ"מ אי"ז מספיק לחייבו לברך בשבילו.

כמו"כ הוא בנוגע פריעת חוב. שגם אם יש כאן גדר כל ישראל ערבים זב"ז, מ"מ החוב מוטל רק ע"ז שיש לו שייכות להחוב, וזהו מי שקיבל ע"ע להיות ערב, אבל כל שאר בנ"י שאין להם שייכות לחוב זה, אין עליהם שום חיוב כלל לפרוע, אף שלפי ביאורו של הרבי זי"ע, חל ע"ז גדר של כל ישראל ערבין זב"ז.

ומה שחיוב הוכח תוכיח וכיו"ב חל על כאו"א שרואה מישהו עושה דבר איסור, או אינו מקיים מ"ע אף שאין לו שייכות פרטית לזה, הרי זה לפי שזהו גדר מצות תוכחה, שאם אתה רואה מישהו עובר עבירה וכיו"ב חייב אתה להוכיחו ולמחות בידו, אלא שמסבירים שהטעם על מצוה זו הוא לפי שכל ישראל ערבים זב"ז. אבל המצוה עצמה היא זה גופא שכשרואים יהודי עובר עבירה צריכים להוכיחו, לכן אין נוגע אם יש לך שייכות להמצב שלו, משא"כ זה שחייבים לעשות פעולה בשביל יהודי אחר רק מטעם שכל ישראל ערבים זל"ז, (בלי שום ציווי אחר), ה"ז רק אם הוא קרוב לאותו מצב.

[ומטעם זה מוטל על כאו"א להתעסק במבצעים, כי זהו בגדר הוכיח תוכיח שמעורר ומסייע את השני לקיים מצוותיו ובזה חייב אף מי שאין לו שום שייכות להמצוה השני' כי זהו גדר המצוה, כנ"ל. אבל כשמדובר אודות לחייב מישהו לעשות בעצמו (מטעם ערבות) דבר שהשני מחויב לעשות, בזה אומרים רק אם יש לו שייכות להמצב של השני]

ויש להוסיף שזה יומתק יותר אם נאמר שגדר כל ישראל ערבים זב"ז הו"ע פרטי בכל ענין וענין - דהנה בלקו"ש חל"ט (ע' 184) כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע וז"ל: "בנוגע כמה ענינים שישנם בהרבה מצות, כמו חצי שיעור, למשל, שישנו בכל איסורים, ישנה חקירה (צפע"נ להרגצובי על הרמב"ם הל' אסו"ב פ"א ה"ח) האם זהו ענין בפני עצמו - שבאיזה ענין של חצי שיעור שיהי' (אכילת חלב, דם, מלאכת שבת, ועוד) האיסור בזה הוא - חצי שיעור, או שהחצי שיעור שבכל איסור, ה"ה חלק באיסור הפרטי: כשאוכל חצי שיעור חלב, ה"ז איסור חלב, וכשעושה ח"ש ממלאכת שבת, ה"ז איסור שבת.

ואותה החקירה היא גם בנוגע "לפני עור לא תתן מכשול", ועוד.

בנוגע הוכח תוכיח את עמיתך משמע שאי"ז ענין בפני עצמו, כ"א שבכל ענין וענין, ישנו בהאיסור הפרטי הציווי של "הוכיח תוכיח"... עכ"ל בלקו"ש.

והנה עד"ז יש לחקור בנוגע כל ישראל ערבים זל"ז, האם זהו ענין כללי, או שזהו פרט בכל ענין וענין, שנקרא מחויב בדבר בכל דבר פרטי שהשני מחויב. (וע"ד הספק בהלשון "יש לה מצוה" שכתב הר"ן (רפ"ב דקידושין) - ראה לקו"ש חי"ד ע' 41).

ומהלשון "וגם הוא נקרא מחויב בדבר", משמע שהוא מחויב בהברכה הפרטית שהשני מחויב וכיו"ב.

ואם נאמר כן יומתק יותר מה שאין לחייבו בהמצוה הפרטית מטעם ערבות כשאין לו שייכות לזה, כי כל החיוב עליו בא כתוצאה מהמצוה, והרי אין לו שום שייכות להמצוה, משא"כ אם זה ענין כללי, יש מקום לומר שיתחייב בזה בכל אופן, כי זהו ענין המוטל עליו בכלל, ולא רק כתוצאה מן המצוה הפרטית. [אבל באמת גם אם זהו ענין כללי יובן מדוע אין לחייבו כשאין לו שייכות לזה, אלא שיומתק יותר אם נאמר שזהו"ע בכל פרט ופרט].

והנה עפ"ז יבואר עוד שאלת תם ששמעתי מקשים, על מ"ש בשו"ע אדמוה"ז (סי' תל"ו ס"ב-ג) וז"ל: אבל אם הוא מניח בביתו אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים... אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו, אלא יצוה לאחד מהם וימנה אותו שיבדוק... ואם שכח ויצא מביתו ולא ציוה לאחד מהם שיבדוק, אעפ"כ חייבים הם לבדוק... ואפילו אותן החדרים שהם לא יכנסו בהם בפסח כלל... דכיון שבעה"ב נתחייב בבדיקת כל החדרים הצריכין בדיקה, חייבין הנשארים בביתו לפוטרו מחיובו, ש. עכ"ל.

ולכאו' אם זהו מצד , מה נוגע שהם בני ביתו, והוא הבעה"ב, הדין צ"ל כן בכאו"א, שאם מישהו יודע שישנו יהודי שלא בדק חמצו, חייב הוא ללכת לביתו ולבדוק בשבילו, שהרי גדר ערבות עושה שהוא נקרא מחויב בדבר, כנ"ל. ולא מצינו חיוב ללכת לכל השכנים שאין בודקים החמץ ולבדוק בשבילם.

וכ"ה בנוגע מ"ש אדמוה"ז (סי' תמ"ג ס"ז) בנוגע ישראל שהי' מופקד בידו חמצו של ישראל חבירו, וז"ל: חייב [הנפקד] לבערו מן העולם לגמרי, אפי' הוא בענין שאין עובר עליו בבל יראה, כגון שאין אחריות החמץ עליו... מ"מ צריך הוא לבערו, כדי שלא יעבור עליו בעל החמץ בבל ימצא, ש. עכ"ל.

ולכאו' מטעם זה יצטרך כאו"א לבער כל חמץ שיודע שישנו אצל מישהו אחר, אף אם אין מופקד אצלו, ומדוע דין זה הוא רק בנפקד? (ובאמת כן משמע מלשון הגמ' (ב"ק צח, ב) "חמץ... הכל מצווין עליו לבערו").

בשלמא להשיטות שהנפקד חייב לבערו מטעם שהוא עצמו עובר עליו בב"י וב"י, אף אם לא קיבל אחריות (שיטת הבה"ג, וכ"כ הפנ"י ותורת חיים, וכ"כ הגר"א, וראה משנה ברורה סי' תמ"ג סקי"ד), מובן שזהו רק אם החמץ מופקד אצלו, אבל לשיטת אדמוה"ז שאינו עובר עליו (כשיטת המאירי ומהר"ם חלאווה וכו'), וחייב לבערו רק שלא יעבור עליו בעל החמץ (כמ"ש הב"ח והמג"א) מטעם כל ישראל ערבים זב"ז, אינו מובן מדוע אין זה בכל ישראל, שכאו"א יתחייב לבער כל חמץ שישנו אצל יהודי אחר, מטעם ערבות שהוא עצמו נק' מחויב בדבר, כנ"ל.

אמנם עפהנ"ל ה"ז מובן: גם מטעם ערבות מוטל עליו חיוב לפעול רק אם יש לו איזה שייכות להמצב של השני, ובנדו"ד, להחמץ של השני. ולכן רק אם הוא שומר על חמצו של חבירו, חייב לבערו מטעם ערבות, אבל מה שיש לחבירו בביתו חמץ אי"ז מחייב לבערו. ורק חיוב מחאה ישנו, כי זהו גדר מצות הוכיח תוכיח וכו', להוכיח השני, כנ"ל. (וגם ע"ז ישנם הגבלות שרק אם יש סיכוי שישמע צריכים להוכיחו, אבל אם ברור שלא ישמע הרי אמרו "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות ס"ה,ב) - וככל השקו"ט מתי אומרים כן. ואכ"מ ופשוט שבדרכי נועם חייב להוניחו ולסייעו בכל אופן, כמובן).

ועד"ז בנוגע החיוב לבדוק בית של חבירו מטעם ערבות, שאומרים כן רק אם הוא מבני ביתו, והוא דר בבית הזה, והבית הוא של הבעה"ב שלו, כי אז יש לו שייכות להמצב של הבעה"ב, אבל סתם אין חיוב על כאו"א ללכת לכל הבתים שאינם בדוקים, ולבודקם מטעם ערבות, כי אין שום שייכות ביניהם, כדי לחייבם לעשות איזה פעולה בשביל זה.

כ"ז כתבתי, אף שפשוט הוא, כי שמעתי כו"כ מתקשים בזה.