בלקו"ש ח"י ע' 26 ואילך מביא מה דאי' בפסחים דף ג, א - אמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב .. ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר .. הבהמה אשר איננה טהורה (ולא כתיב הבהמה הטמאה .. ללמדך לחזר על לשון נקי' - רש"י). ובהמשך לזה אי' "עוד כלל דומה" - תנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקי' שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב (לפי שאין הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה - רש"י).

ומביא קושיית הגמ' שבאה אחרי הא דתדבר"י - "ובאורייתא מי לא כתיב טמא?".

ומקשה, דהנה לפני קושי' זו מקשין בגמ' ממקומות דכתיב מרכב באשה, ולכאו' הו"ל להקשות מיד מהא דכתיב טמא, שהרי טמא נמצא בתורה יותר ממאה פעמים! וגם אינו מובן לשון הקושי' ("מי לא כתיב") דלכאו' הול"ל "והא כתיב טמא" (וכיו"ב)?

ומבאר שם (וראה גם חלק ה' ע' 281 וחלק כ"ה ע' 19) דכל הנידון בהצריכותא לעקם ולספר בלשון נקי' הוא רק בסיפורי התורה, משא"כ ברוב המקומות דכתיב טמא, שם מיירי בפסקי הלכה, שצריכים להיות ברורים לגמרי בלי שום עיקום ועילום, ולכן אין קושי' אלא ד"באורייתא מי לא כתיב טמא", בתמי' - דהיינו, וכי לא מצינו גם בסיפורי התורה (דשם אפשר לעקם) את הלשון "טמא"?

ומובן שאין קושי' זו עדיף משאר הקושיות, דלא נמצא "טמא" בסיפורים אלא במקומות מספר, עכתדה"ק.

ולכאורה כמה ענינים צריכים ביאור:

א) בהשיחה הקשה למה "באו הקושיות בסדר הפוך", דהו"ל להקשות מהא דכתיב טמא קודם הקושי' מלשון מרכב באשה. אבל לכאו' עדיפא מיני' הו"ל להקשות, מדוע המתינו להקשות קושי' זו ד"מי לא כתיב טמא" עד לאחר הא דתנא דבי ר' ישמעאל, ולא הקשו מיד על ריב"ל? ובפרט דריב"ל עצמו מיירי בנוגע להלשון טמא, דעיקם הכתוב כדי לא להוציא מילת טמא, וא"כ בודאי יש להקשות מיד דהא כתיב טמא באורייתא יותר ממאה פעמים, משא"כ ר"י מיירי בלשון מרכב באשה ולא מילת טמא.

ועי' ברש"י שפי' במילתי' דריב"ל (בד"ה אשר איננה) וז"ל - ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא (מ"מ אל תיקשי לך אריב"ל, כי -) שני אורחי' בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקי', עכ"ל. וצ"ע דממ"נ, אם "אורחי'" הוא לומר טמא, מהי הקושי' על ר"י "ובאורייתא מי לא כתיב טמא", ואם קושי' היא, למה לא הקשו מיד על ריב"ל?

ומכ"ז משמע דאין קושי' מהא דכתיב טמא על ריב"ל אלא דוקא על ר"י, וצ"ע מהי ההסברה בזה.

ב) עוד צ"ע, דהנה בפסחים שם הביא את מאמר זו דריב"ל בכדי לבאר מ"ט לא קתני "לילי" במתני', דמריב"ל שמעי' דדרך נקיי הדעת ודרך חכמים לחזר על לשון נקי', ולכן במתני' תני אור שהוא לישנא מעליא, וא"כ צלה"ב מה שביאר בהשיחה דכל הדיון לספר בלשון נקי' ושלא להוציא דבר מגונה מפיו הוא רק בנוגע לסיפורי התורה, משא"כ בדינים ופסקי דין אין שום דיון שבודאי צריך לדבר בלשון פסוקה וברורה לגמרי, א"כ מהו השייכות בין מה שאמר ריב"ל - בנוגע לסיפורים דוקא ולא דינים - למתני', שהוא פסק דין בבדיקת חמץ? ואדרבה, מהתורה צריכים ללמוד שבפסקי דינים צריך לדבר בלשון ברור דוקא?!

והגע עצמך: אם בנוגע למילת "טמא" שהוא ממש "דבר מגונה", מ"מ בפסקי דינים אין לעקם כלל, בכדי שיהי' הדין ברור - ואע"פ שהלשון "איננה טהורה" הוא ברור לפ"ע, מ"מ אינה ברורה לגמרי כמו טמא, הלא מכ"ש וק"ו בנדו"ד ד"ליל" אינו דבר מגונה (כמ"ש רש"י כדלהלן), ו"אור" הוא מילה שאינה ברורה כלל וכלל (-שהרי עד דף ג, א קא שקלי וטרי מהי פירושו), א"כ בודאי צריך לומר הלשון הברור - היינו, "לילי".

ג) והנה בעצם תירוץ הגמ' דתנא דידן לישנא מעלי' נקט, יש לעיין: דהנה בגמ' אמר (כנ"ל) דנקט לישנא מעליא כדריב"ל, דאמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו וכו'. ופירש"י על אתר וז"ל - לאו משום דלילי דבר מגונה הוא, והא דר' יהושע בן לוי בעלמא איתמר, ומיהו שמעינן מינה לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי, עכ"ל.

ולכאו' פלא היא, למה הביאו הא דריב"ל דאל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שאינו ממש כנדו"ד, ורק ששמעינן מינה שלשון ודרך חכמים ונקיי הדעת לספר בלשון נקי', ולמה לא הביאו מיד הא דתני דבי ר' ישמעאל - לעולם יספר אדם בלשון נקי', שהוא ממש כנדו"ד שלישנא מעליא נקט.

ועוד, שהרי במאמר דר"י מובא ג' ראיות מתנ"ך שצריך לדבר בלשון נקי', ומבואר בגמ' שזהו ללמדנו שהצורך לדבר בלשון נקי' הוא הן באורייתא והן בדרבנן והן במילי דעלמא, וא"כ לכאו' יתכן יותר להביא מאמר זה לפרש טעם דתנא דידן1.

ומשמע מזה שיש נפק"מ עיקרית בין ריב"ל לר"י, וכמובן גם מלשון השיחה דהא דר"י הוא "עוד כלל דומה" להא דריב"ל.

והנה לבאר כל זה - אולי י"ל שיש ב' פירושים (אופנים) ב"לשון נקי'"2:

א) שלשונו הוא נקי, שמדבר רק אודות דברים טובים ונאים, ואינו מדבר כלל אודות דברים מגונים. והיינו שההקפדה הוא על הדבר, שהדברים שמוציא מפיו לא יהיו דברים מגונים. וזהו משמעות מאמר ריב"ל - לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שאם יש איזה דבר וענין מגונה לא ידבר אודותו כלל. וזה נקרא "לשון צח ונקי" - נקי וברי מכל דבר מגונה ובלתי רצוי.

ב) שהלשון שלו, היינו המילים שמדבר, יהיו באופן נקי, שאפי' אם ידבר אודות דבר מגונה, מ"מ יזהר שלא יתאר את הדבר כמו שהוא אלא שיקרא לו בלשון נקי, וכמו "לא טהור". והיינו ש(עיקר) ההקפדה הוא על אופן הוצאת הדבר, ולא על הדבר עצמו. וזה משמע ממאמר ר"י - לעולם יספר אדם בלשון נקי'.

ומהנפק"מ: לפי ריב"ל (אופן הא'), ההקפדה שייכת בפשטות רק במקרה שאין צורך לדבר אודות דבר שאינו מגונה. אבל אם צריך, משום איזה סיבה שתהי', להוציא דבר מגונה כמו "טמא" וכיו"ב, אין שום טעם שלא יוציא את המילה כמו שהוא, ואין שום הקפדה על אופן הוצאת הדבר. משא"כ לר"י (אופן הב'), גם כשצריך להוציא דבר מגונה, גם אז יש הקפדה דצריך לשנות ולהוציאו באופן נקי, כמו "לא טהור" כנ"ל.

ועפ"ז מובן מש"כ רש"י בדברי ריב"ל כנ"ל, ד"אע"ג דבאורייתא כתיב טמא, שני אורחי' בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקי'", דהיינו שדרך התורה בכל מקום הוא לומר טמא, והוא כנ"ל דכשיש צורך אין טעם לשנות את הלשון, והא דעיקם הכתוב בחד מקום הוא ללמדך שיש איזה הקפדה, ולכן מזה למדים דיזהר אדם שלא להוציא דבר מגונה מפיו.

ומובן דאין שייך כלל להקשות "ובאורייתא מי לא כתיב טמא", דהא לריב"ל אין זה קשה כלל, וקשה רק לר"י דס"ל דהא דנקטה התורה לשון מושב במקום מרכב אינו ללמדך, אלא דכן הוא דרכה של תורה, כי גם במקום צורך צ"ל הדיבור (והכתיבה) בלשון נקי. ולכן קשה על ר"י מלשון טמא דכתיב בתורה.

וע"ז באה קושיית השיחה דהרי בתורה כתיב טמא יותר ממאה פעמים וא"כ קושי' זה היו צריכים להקשות מיד על ר"י, ולא אחר שאר הקושיות (אבל אין קושי' כנ"ל למה לא הקשו על ריב"ל), וגם דאין מובן לשון הקושי'. וע"ז מתרץ ומחדש, דגם לפי ר"י דמוסיף על ריב"ל, מ"מ גם הוא מודה בדינים דצריכים להיות ברורים כו', ורק בסיפורים יש הקפדה לספר בלשון נקי'.

אבל ע"פ הנ"ל לכאו' קשה יותר קושי' ב' הנ"ל, איך אומרים שמתני' היא קיום דברי ריב"ל דלישנא מעליא נקט, הלא לפי ריב"ל, לא רק שבדינים אין לעקם וצ"ל דברים ברורים וכו', אלא אפי' בסיפורים, כל מקום שצריך להוציא דבר מגונה יש להוציא כמו שהוא ואין טעם לשנות הלשון.

ואולי י"ל הביאור בזה, דאכן לא בא מתני' לקיים דברי ריב"ל כלל. אלא, דכמו שריב"ל מפרש דעיקם התורה ושני אורחי' בחד דוכתא - ללמדנו לחזר על לשון נקיה (שלא להוציא דבר מגונה), כמו"כ בא מתני' ללמדנו דין זה, דע"י דשינה לשונו כאן ותני אור במקום ליל - דאין זה הדרך, מזה לומדים דיש לנו להקפיד שלא להוציא דבר מגונה כשאין צורך.

וי"ל שזהו כוונת רש"י בד"ה דבר מגונה דכתב - "לאו משום דלילי דבר מגונה הוא", די"ל פירושו, דמזה שאין "אור" ההיפך של דבר מגונה, מוכח דאין משנתנו באה לקיים את דברי ריב"ל, ואלא - כמו שממשיך רש"י - "והא דריב"ל בעלמא איתמר" - היינו דריב"ל לא קאי אמתני', אלא בעלמא איתמר. וא"כ יוקשה, למה אכן שינה מתני' את לשונה? לזה ממשיך רש"י - "ומיהו שמעינן מינה לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי". די"ל שהפי' ב"שמעי' מינה" לא קאי אריב"ל, אלא אמתני' - דשמעי' ממתני' דדרך חכמים לחזר כו' - היינו מזה דשינה המשנה את לשונה שמעי' ענין זה, כמו דברי ריב"ל דשמעי' מהפסוק דאל יוציא כו'.

ועפ"ז יובנו כמה דיוקים בלשונו של רש"י: "דרך חכמים" כו', כיון דמיירי במה דשמעי' ממתני', מובן דשמעי' מזה מהו דרך חכמים. וגם מש"כ "לחזר" כו' הוא כנ"ל דאין להקפיד אלא במקום שאין צורך, וזהו "לחזר אחר לשון צח ונקי" - דהיינו השתדלות שלא יוציא דבר מגונה אלא לצורך.

ועפ"ז יתורץ גם קושי' הג' למה הביאו דוקא ריב"ל לפרש מתני' ולא ר"י, דהנה גם ר"י מודה דמתני' בא רק ללמדנו כו' שהרי מתני' הוא פסק דין, דשם כנ"ל גם לר"י אין קפידה. ומ"מ א"א לומר דמתני' הוא "כדתנא דבי ר' ישמעאל", שהרי מה דאומר ר"י שם אינו שייך למתני', דהרי ר"י שם מיירי במקרה שהדרך הוא לספר בלשון נקי', וכנ"ל דזה דנקטה התורה מושב במקום מרכב אינו ללמדנו לספר בלשון נקי', אלא דהתורה עשתה כן לקיים ענין זה, והיינו שזהו הדרך בכ"מ (חוץ מפס"ד3 וכיו"ב דצ"ל הדברים ברורים), וכמו בסיפורים וכו'. אבל מתני' לא נקט אור משום דרכה, אלא משום שבא ללמדך לספר בלשון נקי'4, וא"כ אין לומר שמתני' הוא כמו ר"י. משא"כ ריב"ל הרי ס"ל דעיקם הכתוב כדי ללמדך כמו מתני', ולכן אמרי' דמתני' נקט לישנא מעליא כמו ריב"ל.

- כ"ז נכתב בקיצור נמרץ ממש, ויש להוסיף הרבה וכו' ואולי בעזהשי"ת עוד נאריך בזה ועוד חזון למועד.