תות"ל - 770
בלקו"ש חל"ז עמ' 57 מקשה הרבי על הא דהרמב"ם מאריך בפ"ז מהל' בה"ב בפרטי הדינים הנובעים מחיוב מורא המקדש, ומסיים בהל' ד: "כל זה ליראה מן המקדש", - ולאח"ז בהל' ה ממשיך לבאר דינים במורא המקדש: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי ... ומהלך באימה וביראה וברעדה שנאמר בבית אלוקים נהלך ברגש".
ומבאר בזה, דבגדר מורא המקדש יש ללמוד בב' אופנים: א) שהחיוב הוא על יראה כפשוטה - רגש של יראה ופחד בלב; ב) שהחיוב הוא בעשיית פעולות מסויימות המבטאות ענין של יראה (או המונעות מפעולות של היפך היראה).
"ועפ"ז דברי הרמב"ם בהמשך ההלכות עולים כמין חומר: בה"ג וה"ד מפרט הרמב"ם את הדינים שהם חלק ממצות מורא מקדש: "וכל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל כו'", ואח"כ מתאר אופן היציאה לאחרי העבודה: "כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא ואחוריו להיכל אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך בנחת על צידו עד שיצא מן העזרה, וכן אנשי משמר כו' יוצאין מן המקדש כמי שפוסע אחר תפלה לאחוריו" - ובזה מסיים "וכל זה הוא ליראה מן המקדש", כלומר, אע"פ שהם רק ענינים של פעולות ולא עצם רגש היראה והפחד שבלב, מ"מ נכלל כ"ז במצות מורא מקדש, כיון שהם "ליראה מן המקדש", בשביל קיום מצות יראה, שהיא במעשה.
"ואח"כ בהלכה ה' מתחיל בדין וגדר חדש במצות מורא מקדש - "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת כו' ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה' כו' ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש", דבהלכה זו לא קאי רק במעשה של יראה, אלא גם ברגש היראה שבלב ונפש, והוא דין בפ"ע, וע"ז הביא הרמב"ם פסוקים אחרים ("והיו עיני ולבי שם כל הימים; בבית אלקים נהלך ברגש"), ויסוד הלכה זו הוא, שבהליכתו בעזרה צריך ש"יראה עצמו שהוא עומד לפני ה'", שבדרך ממילא בא לידי רגש של יראה ופחד בלב (ולא רק יראה במעשה).
"וזהו גם החילוק בין ההלכות הראשונות להלכה זו, דהלכות הראשונות הן גם בנוגע להר הבית, דמשם מתחיל החיוב לעשות ולהשמר במעשים של מורא מקדש; משא"כ חיוב רגש היראה והפחד שבלב לא חל עד שנכנסים לעזרה שאז הוא "עומד לפני ה'"".
והנה בה"ז כותב הרמב"ם דדין מורא המקדש הוא גם בזה"ז, ד"חייב אדם במוראו כמו שהי' בבנינו ... שנא' את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו - מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם, שאע"פ שחרב בקדושתו הוא עומד".
ויעויין באחרונים שהקשו על הרמב"ם ('ערוך לנר' יבמות ו, ב ועוד), דמכיון שהרמב"ם דורש הדרשה "והשמותי את מקדשיכם", דאע"פ שחרב בקדושתם עומדים, לענין מקדש שקדשה לע"ל - א"כ ל"ל קרא "את שבתותי תשמורו" על מורא המקדש, שמורא המקדש לעולם, והרי ס"ל דקדושה נשארת לעולם, ול"ל קרא.
ועיי"ש דמיישב בדוחק, דמ'והשמותי' ילפינן רק דהמקום נשאר בקדושתו אף שנסתלקה שכינה, ולכן לגבי מורא המקדש הו"א שלא ציווה הכתוב לירא מן המקדש רק כשהשכינה עליו, ולכן צריך קרא להיקשא דשבת - דגם מורא נצטוו אפי' בשעת חורבנו.
והנה ע"פ המבואר בשיחה דישנם ב' דינים במורא המקדש: עשיית פעולות של יראה, שהם הלכות גם בנוגע להר הבית; וחיוב רגש היראה והפחד בלב, שזה חל רק כשנכנסים לעזרה כשעומד לפני ה', והיינו שזהו דין מיוחד במורא המקדש בעזרה,
- יש לתרץ בפשטות קושיית האחרונים מדוע צריך ללימוד מיוחד למורא המקדש בזה"ז: דהרי הלימוד "והשימותי את מקדשיכם" מלמד שנשארה קדושה בבהמ"ק, ולכן צריך לראות עצמו שעומד לפני ה', ומהלך באימה וביראה שנאמר "בבית אלקים נהלך ברגש", שזהו דין במורא המקדש שיהי' רגש של יראה ופחד בלב, שזהו בכניסתו לעזרה, - ואין זה אותו חיוב לעשות פעולות המבטאות ענין של יראה בנוגע להר הבית, שזהו עוד דין במורא המקדש. ולכן צריך ללימוד משמירת שבת, "מה שמירת שבת לעולם אף מורא המקדש לעולם", - דגם כשחרב ישנם ב' הדינים דמורא המקדש: גם רגש היראה בלב, שזהו בעזרה, וגם לעשות פעולות המבטאות יראה, שחיוב זה מתחיל כבר מהר הבית - לעשות ולהשמר במעשים של מורא המקדש.
ועפ"ז מדוייק לשון הרמב"ם הל' ז:
"אע"פ שהמקדש היום חרב בעוונותינו חייב אדם במוראו כמו שהי' נוהג בבנינו; לא יכנס אלא למקום שמותר ליכנס לשם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער מזרח - שנא' את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם - שאע"פ שחרב בקדושתו עומד".
ולכאו', מכיון שמביא הדרשה ד"מורא מקדש לעולם", שמזה למדים על מורא המקדש בזה"ז, מה צריך לומר הדרשה ד"אע"פ שחרב בקדושתו עומד", שמזה גם למדים שנשאר קדושה בזה"ז.
אלא ע"פ הנ"ל מובן, שמדרשת "מורא מקדש לעולם" למדים דין מורא המקדש בהר הבית, ומהלימוד "אע"פ שחרב בקדושתו עומד" זהו לדין הב' דרגש היראה בלב שצריך לעורר בעזרה, שזה נובע מקדושת המקום שנשאר בזה"ז.
Download PDF