בלקו"ש חכ"א ע' 330 כ' כ"ק אדמו"ר זי"ע "...און אין דערויף גופא פירט ער זיך לפנים משורת הדין, וואס דאס איז דאך שוין אויך געווארן א דין אין שו"ע...". ובהע' 46 שם כ' בזה: "ב"מ ל, ב. וש"נ. ואפי' בד"מ שבין אדם לחבירו – ראה שו"ע חו"מ סרנ"ט ס"ה1 2. ושם סי"ב סוס"ב3. וראה רמב"ם הל' דעות פ"א ה"ה4. וראה שו"ע אדמה"ז סקנ"ו, ס"ג5. ואכ"מ". ובחכ"ח דלקו"ש משיחות ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז התשמ"ו "...תפקידים של רבנים ומורה הוראה הוא להורות לעם את המעשה אשר יעשון, כולל גם ההנהגה דלפנים משורת הדין, שבימינו אלו נעשו גם זה (ההנהגה של לפנים משורת הדין) מדיני התורה, שלכן הובאו בשו"ע ונו"כ כו"כ עניינים דמס' אבות וכיו"ב, מילי דחסידותא". ובהע' 22 שם מציין לשיחה הנ"ל דחכ"א ע' 330.

והנה פשטות ההדגשה וחידוש בהשיחה היא: דהלפנים משורת הדין נעשה דין וזה נעשה "בימינו אלו" (משא"כ לפנ"ז)6.

והנה הא דאינו מציין בההערה שם לדוגמאות אחרות, ולדוגמא הדין דבר-מצרא (ב"מ קח, שו"ע קעה), הדין ד"שומא הדר לעולם" (ב"מ לה, חו"מ קג) דהם מיוסדים א"ועשית הישר והטוב" נראה: דהם תקנות חכמים שנעשו בתור דין כבר בזמן הש"ס ובמילא אינו שייך לענייננו7.

משא"כ הדין דיש להחזיר מציאה גם אם מצאו במקום דרוב עכו"ם דבזמן הש"ס היה בגדר ד"לפנים משורת הדין". והא דאיתא בגמ' כד, ב שם "...הרי אלו שלו. הא ישראל ונתן בו סימן מהו א"ל חייב להחזיר. תרתי: א"ל לפנים משורת הדין", דכתוב שם ד"חייב" (גם בזמן הש"ס), מ"מ נראה, דכשסיים הגמ' בביאור כוונתו: "לפנים משוה"ד", ביאר בזה דהחיוב הוא בתור לפנים משורת הדין8, משא"כ בשו"ע שם מובא זה בתור דין.

ואע"פ שגם בשו"ע סי' רנט ה"ה הל' הוא "אע"פ שמן הדין במקום שרוב עכו"ם מצויים אפי' נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן...", דיש לפרשו שאינו דין מ"מ נראה (לפי פירוש הרבי): שה"טוב וישר" הוא דין וחיוב בתור "טוב וישר". ויש להוכיח זה גם מל' הרמ"א שמסיים שם "ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר א"צ לעשות לפנים משורת הדין9", והיינו דאם הוא עשיר או בעל אבידה עני צריך לעשות "לפנים משורת הדין".

ומודגש יותר בדברי אדמה"ז בזה: בדיני מציאה ופקדון סי"ח מביא הלכה הנ"ל ובהי"ט מביא עד"ז ההלכה כשמציל מהארי והדוב או מנהר ששטף "יש לו לעשות לפנים משורת הדין אע"פ שמן הדין אינו חייב...", שהוא מהרמ"א שם ס"ז, אבל בהרמ"א שם הל' הוא "מ"מ טוב וישר10 להחזיר כמ"ש סע' ה) אבל באדמה"ז מפרש ברור כוונתו ש"יש לו לעשות" דעניינו הוא חיוב לעשות כן. וכן בסע' כ' באווזים ותרנגולים שברחו מבית בעליהם דמן הדין הזוכה בהם כזוכה מן ההפקר "ואעפ"כ יש לו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר כי לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם דברי תורה". ובסל"ה באמצע הסע' "... וכל אדם יש לו לעשות לפמשה"ד ..."11 12 13.

אבל עדיין צלה"ב: א) בדיוק הא דציין כ"ק אדמו"ר לחו"מ סי' רנט לפני סי' יב הקודמו.

בפשטות י"ל: דכיון דבסי' י"ב מדובר על כפיה על לפמשה"ד שהוא דרגא יותר מעצם החיוב דלעשות לפמשה"ד (ואין בו מחלוקת) לכן הביא הרבי קודם מסי' רנט דמדובר שם על עצם החיוב והדין לעשות לפמשה"ד ולאח"ז הביא מסי' יב דמדובר גם מכפיה על לפמשה"ד (ויש בו מחלוקת).

ב) אבל עדיין צלה"ב: הרי לכאו' ציון לחו"מ סי' יב נראה סתירה לכאו' לנקודת דברי הרבי: שהרי אם סוברים שכופין על לפנים משוה"ד כשיטת המרדכי, הרי נראה ממנו שהוא מפרש שדין זה היה שייך גם בזמן הש"ס שמקורו הוא מזה שפירשו כוונת הגמ' "חייב להחזיר" משום לפמשה"ד שכפו לחייבו להחזיר משום לפמשה"ד14. והם סוברים שחיוב הזה הוא בדוגמת הגמ' ב"מ פ"ג ושייך לכפות גם כאן כשבעל האבידה עני והמוצא עשיר, משא"כ כשבעל האבידה עשיר והמוצא עני אין כופין בזה, ולדברי הרמ"א ובפרט לביאור אדמה"ז סע' כ' "ויש מי שאומר שבכל אלו אם היה המוצא עני ובעל האבידה עשיר א"צ לעשות לפמשה"ד"15 16.

ואולי היה אפשר לומר דגם לשיטת המרדכי: דהגם דאין לכפות לעשות לפמשה"ד רק כשהמוצא עשיר ובעל אבידה עני, אבל כששניהם עניים או כששניהם עשירים אפשר שגם להמרדכי אין כופים. וע"ז נתוסף בשו"ע שיש להמוצא להתנהג לפמשה"ד ולהחזיר בזה ורק כשהמוצא עני ובעל האבידה עשיר "אין צריך" להחזיר אבל כששניהם עשירים או עניים יש לו להחזיר מפאת לפמשה"ד. אבל ראה בהע'17 שאין לומר כן.

או די"ל סברא הפכית: דהגם דלענין כפיה ע"י ב"ד אנו כופין גם לפמשה"ד, מ"מ לגבי האדם עצמו לא היה חיוב בזמן הש"ס להתנהג באופן דלפמשה"ד. והיינו דאם באים לב"ד ושואלים מה דינו, יש לב"ד לדון ולהורות באופן דלפמשה"ד שעל הב"ד לראות לכוף18 (כיון שהב"ד מסתכלים על ב' הצדדים יותר יש חיוב שיראו הלפמשה"ד של הזולת) אבל לגבי האדם עצמו לא היה חיוב עליו להתנהג באופן זה (שאם מצד הדין הרי"ז שלו, אין עליו חיוב להסתכל על הלפמשה"ד כלפי חבירו) אבל עכשיו בימינו אלו כבר נעשה זה דין גם לגבי האדם עצמו שיש לו לעשות באופן זה.

אבל: בנוסף שאי"ז פשטות הסברא, הרי מהרמ"א ואדמה"ז נראה שאינו סובר כן: שהרי כשמביא שיטת המרדכי (הרמ"א סעי' ה, ואדמה"ז בדיני מציאה סעי' כ שיטת היש מי שאומר) אומר ששיטתם היא שאינו צריך להתנהג בענין זה כשבעל האבידה עשיר והמוצא עני, דזה נלמד מדברי המרדכי איך שמפרש דברי הגמ'. ואם לשיטתו נשתנה הדין לגבי זמן הגמ' לענין חיוב על היחיד, אולי גם נשתנה הדין לענין בעל אבידה עשיר והמוצא עני שבימינו אלה גם בזה צריך להתנהג לפמשה"ד19 20.

ונראה יותר לפרש: שהראיה היא משיטה הא' שהיא יותר עיקרית: מובא בפתחי תשובה סי"ב סק"ו שבפוסקים שקו"ט איזה היא שיטה עיקרית להלכה, ישנם הסוברים שיטה הב' אבל ישנם הסוברים שהעיקר כשיטה הא' (השב יעקב) ואולי אדמו"ר סובר עד"ז שזהו עיקר השיטה להלכה: שהרי הרמ"א הביא דעה הא' בסתם ודיעה הב' בשם "יש מי שאומר" וא"כ שיטה הא' היא העיקרית. וכן אדמה"ז הביא דיעה סתמית שיש להתנהג באופן דלפנים משה"ד בלי חילוקים אם המוצא עני או עשיר כו' ושיטה הב' הביא כ"יש מי שאומר"21.