בפ' יתרו (יט, ז-ח) נאמר: "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה".

ובפ' משפטים (כד, ג) נאמר: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה".

ובפ' משפטים (כד, ז) שם נאמר: "ויקרא ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".

והנה בלקוטי שיחות חלק כא (ע' 102 הערה 24) כתב: "ולהעיר משינוי הלשון: בפרשתנו יט, ח: ויענו כל העם יחדיו. ובמשפטים כד, ג: ויען כל העם קול אחד. ובראב"ע שם: כאילו הוא איש אחד. וראה ראב"ע פרשתנו שם ["יחדיו כמו יחיד. ומלת יחדו יחידה במקרא בדקדוקה בעבור תוספת וי"ו והראותו"], ובלק יג, ו. ["יחדיו לשון שנים ורבים" ויענו כל העם יחדו (שמות יט, ח). והיא מלה זרה [באה בלא יו"ד רבים], ואין פירושו כמו יחד, רק כמו יחיד" [לא שנים ביחד, אך כל אחד בפני עצמו, אלא פירושו שכולם קיימים כיחוד - יחידה אחת - פירוש שם]] ואכ"מ". עכ"ל (מלבד החצ"ר).

והנראה בזה לבאר עפמ"ש אאזמו"ר הגה"ק רבי ישראל פרידמן זצוק"ל:

"והנה לכאורה קשה דהנה משה שם את הדברים לפני זקני העם והאיך ענו אח"כ כל העם? לא זו הדרך, אלא לזקני העם הי' ראוי לדבר [תחילה], ואח"כ העם?

ונ"ל דהנה אדם אחד אי אפשר לו לקיים כל התרי"ג מצות כי יש מצות שאין בידו לקיים, כגון מצות כהנים אי אפשר לקיים לישראלים, או כגון עני אי אפשר לקיים מצות צדקה וכדומה, אלא הכלל ישראל יש בידם לקיים כל המצות, וישראל עריבין זה לזה [שבועות לט, א. סנהדרין כז, ב. ועוד], ונחשב אם אחד מקיים המצוה כאילו גם האחרים עשו המצוה, וע"י זה מקיים כל אחד כל התורה כולו, והנה גם כאן בקבלת התורה לא רצו לקבל כל התורה כל אחד בפני עצמו בפרטית, כי אי אפשר כנ"ל, אלא רצו לקבל בכללות, וזה הכוונה ויבא וכו' וישם לפניהם את כל הדברים אשר צוהו ה', ר"ל שהראה לזקני העם את כל התורה כולו, ויענו ר"ל שקאי על זקני העם, "כל העם יחדיו", ר"ל שירצו לקבל את התורה אבל רק בכללית, "כל העם יחדיו", אבל לא כל אחד בפני עצמו, כי זה אי אפשר, ויאמרו על זה, קאי על העם, כל אשר דיבר ה' נעשה, ר"ל שגם הם אמרו שרצונם לקבל את התורה על אופן הזה בכללית, וישב משה את דברי העם אל ה', ר"ל שהלך להשיב תשובה להקב"ה שלא ירצו לקבלת את התורה רק בכללית, ומיושב שפיר דבאמת מתחילה דברו הזקנים, ואח"כ העם כמו שדרך העולם, ודוק כי דבר נחמד הוא", עכ"ל כפי שרשם תלמיד א'.

ולפי"ז יש לבאר שינוי הלשונות: ד"ויענו" שבפ' יתרו לא קאי על כל העם [כאילו הוא איש אחד], אלא דקאי על זקני העם לחוד, ולכן נאמר "ויענו" לשון רבים, והיינו שהזקנים ענו שרוצים לקבל את התורה בתור "ציבור" ולא בתור "יחידים", והיינו בתור "כל העם יחדיו" [ראה מפענח צפונות (פ"ד ס"ב ואילך), אאזמו"ר בשו"ת משנה שכיר (יו"ד סי' קפב) בענין הגדרים של ציבור ויחיד ע"ש], והיינו שהזקנים ענו בתור יחידים "ויענו" - שרוצים לקבל את התורה באופן של "כל העם יחדיו" - "ציבור". ורק אח"כ "ויאמרו" - שקאי על כל העם - "כל אשר דבר ה' נעשה" בתור "ציבור". משא"כ בפ' משפטים (כד, ג) קאי באמת על כל העם "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה", והיינו מפני שמשה פנה מיד לכל העם, ולא הקדים תחלה לזקנים, וכאן הכוונה להתלכד באופן כזה, "כאילו הוא איש אחד".

ולפי"ז יש ליישב מה שיש לדייק בפ' יתרו; דלכאו' יש כאן יתור וכפל לשון בפסוק: "ויענו" "ויאמרו"? משא"כ בפ' משפטים (כד, ז) נאמר רק "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", בלי "ויענו".

וגם "כל העם יחדיו" לכאו' מיותר, כפי שלא נאמר בפ' משפטים?

ברם לפמ"ש אא"ז א"ש מאד, ואין כאן שום יתור לשון, דקודם "ויענו" קאי על הזקנים בלבד, והם אמרו שרוצים לקבל את התורה, באופן של "כל העם יחדיו", ואח"כ "ויאמרו" העם "כל אשר דבר ה' נעשה" שגם הם רוצים לקבל את התורה בתור "ציבור", משא"כ בפ' משפטים פנה משה מיד לכל העם "ויקרא באזני העם" מבלי להקדים תחלה לזקנים.

ולפי"ז יש לבאר עוד, דלמה בפ' יתרו ובפ' משפטים (פסוק ג) נאמר "נעשה" בלבד, ובפ' משפטים (פסוק ז) נאמר "נעשה ונשמע"? - כי בפ' יתרו כוונתם היה לקבל את התורה [מצד החפצא] בתור "ציבור" (ולא בתור "יחידים") ובמשפטים פסוק ג' כוונתם היה להתלכד [גם מצד הגברא] "כאילו הוא איש אחד" - ויען כל העם קול אחד", שהרי זהו לכאו' מיותר, והול"ל מיד - כמו בפסוק ז - "ויאמרו וגו'.

[ראה לקוטי שיחות חלק ל (ע' 219 ואילך) שכתב: "וכן הוא גם בהתאחדות דישראל, שכל ישראל עכבין ומעורבים זב"ז, להיותם קומה אחת שלימה, שישנם בזה שלושת אופנים אלו: א) השלימות דכלל ישראל היא כאשר ישנם כל הסוגים מ"ראשיכם שבטיכם גו'" עד "שואב מימיך" [נצבים כט, ט-י]. ב) למעלה מזה - שכל סוג מבנ"י משפיע ממעלתו לשאר כל ישראל, באופן שכל ישראל צריכים זל"ז ומשלימים זה את זה, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף.

ג) האחדות הכי עליונה, זה שכל ישראל הם חלק מכלל ישראל, שזהו מצד נקודת היהדות שבכל אחד ואחד מישראל, שזהו בשווה ממש אצל כולם, וזהו אמיתית הענין דכל ישראל ערבין ומעורבין זב"ז [וי"ל שע"פ אופן הג' הנ"ל בהתאחדות ישראל שייך ערבות גם כלפי מומר, כמובן מסנהדרין מג, סע"ב ואילך. וראה בארוכה שו"ת עין יצחק אה"ע ס"א. ואכ"מ - הערה 46 שם], שאין בזה התחלקות כלל (דראש ורגל), וכולם הם כמו נקודה אחת ממש. [ראה גם צפע"נ לסנהדרין שם "הגדר דערבות משום שכל ישראל הוה כמו מין יחיד מין פרטי נקודה". - הערה 47 שם]." עכ"ל.

והאופן הב' היינו מ"ש בפ' יתרו, ואופן הג' היינו מ"ש בפ' משפטים (פסוק ג)].

ובפ' משפטים (כד, ז) כוונתם היה להקדים "נעשה לנשמע" [עי' שבת פח, א] וג' דברים שונים הם וא"ש מאד*.