בלקו"ש ח"א עמ' 33 כותב (הנני מעתיקו בלה"ק כפי הנדפס בתורת מנחם ח"ב עמ' 88): לברית מילה אצל א' מנכדי הצמח צדק, היו צריכים לבחור בין שני מוהלים: "האחד הי' מבוגר, בעל ידיעה בכתבי האריז"ל [בכולם או לא בכולם, אבל את הענינים השייכים למילה ידע]. והשני הי' צעיר, מומחה באומנות המילה, אבל הרבה יותר פשוט מהמבוגר. והורה הצמח צדק ליקח את הצעיר, באמרו, שהעיקר הוא פעולת החיתוך בגשמיות ("מ'דארף פשוט אין גשמיות אפשניידן")".

ובסגנון דומה באג"ק ח"ז עמ' רלב "שבברית מילה של אחד מנכדי הצ"צ שהי' בחיי הצ"צ, ושאלו את הצ"צ באיזה מוהל לבחור, אם זה הבא בשנים ויודע הכוונות וכו', או את הצעיר אבל פשוט הוא ביותר. וענה הצ"צ שיקחו את הצעיר, כי העיקר הוא הבפו"מ".

אבל ב'רשימות' "ברית מילה אצל קאפלאן" (וארשא. תרצ"ה) כותב: "הי' ברית מילה אצל נכד הצמח צדק, והיו אז ב' מוהלים, הא' שייך לכוונות ואינו אומן כל כך כהשני שלא הי' שייך לכוונות. וצוה הצ"צ שימול הב' באמרו עשי' לעילא. ישנו עולם שאין צריך לאדרעסען.

אפשר שאז שאני, שהי' מי שכוון - הצ"צ - כי ישנם ענינים שהמעשה והכוונה אפשר להיות בשני אישים. אבל בכל אופן לשון הצ"צ הי' כנ"ל".

אם נניח שהסיפור ב'רשימות' הוא אותו מעשה דבלקו"ש ואגרות הנ"ל, הרי מתברר לנו כאן שהמוהל המבוגר ויודע הכוונות הוא הצמח צדק עצמו. דהוא יכוין הכוונות והמוהל ימול כביאור ברשימה שם.

אבל מסגנון לשון רבינו בלקו"ש שם - בסוגריים המרובעות לא משמע כן. ומבלי לדחוק ולומר שהיו ב' סיפורים שונים. אוי"ל דהמוהלים עצמם היו אחד מבוגר ובעל ידיעה, והשני צעיר מומחה במילה. וע"ז הורה הצ"צ ליקח את המומחה, וע"ז מוסיף ביאור שבכל אופן יש מי שיכוין והוא הצ"צ עצמו - אף שהשאלה לא היתה בקשר אליו.

אבל ב"תורת מנחם" (שם עמ' 278) נדפס אותו סיפור כפי שנדפס ב'רשימות' וממשיך שם: "והוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר: לכאורה אפשר לבאר פירוש הדברים, שהסיבה שיכולים ליקח המוהל האומן אף שאינו שייך לכוונות, היא, מפני שהמוהל השני כיוון את הכוונות, וכפי שמצינו בכמה ענינים שכוונתו של אחד מועילה גם לשני. אבל, מלשונו של הצ"צ "עשי' לעילא", מובן, שהעשי' כשלעצמה די' וטובה, ואין צריך בכוונות", עכ"ל.

ושוב - אם המוהל השני הוא שכיון את הכוונות, הרי מפורש ברשימה שזהו הצמח צדק עצמו. אבל כנ"ל הסגנון בלקו"ש חלק א' אינו משמע כן.

ועוד להעיר בשיחה בתורת מנחם שם, עמש"כ "וכפי שמצינו בכמה ענינים שכוונתו של אחד מועילה גם לשני". ציינו "ראה שו"ע אדמוה"ז או"ח סתקפ"ט ס"ז". והנה שם כותב "מי שתקע ונתכוין להוציא כל מי שישמע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוין לצאת י"ח, אע"פ שאין התוקע מתכוין לפלוני זה ששמע תקיעתו ואינו יודעו כלל, אעפ"כ יצא השומע י"ח שהרי התוקע נתכוין להוציא לכל מי שישמענו, לפיכך וכו'".

ולא הבנתי, דהרי בדוגמא שבשו"ע התוקע היינו זה שעושה המעשה מכוין להוציא אחרים והשומע מתכוין לצאת. אבל כאן במילה לכאו' הפי' שא' יעשה מעשה המילה ומישהו אחר יכוין, ונצרף כוונת המכוין עם מעשה העושה. והיכן הוא המקור לזה "שהמעשה והכוונה אפשר להיות בשני אישים", ואולי הוא פשוט מאד ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.