בהאי דינא דאיתא בגמרא תענית (כט, ב) וכך נפסק בטו"ר ובשו"ע (ריש סימן תקנ"א), דבר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב כו' ולמצי נפשיה באדר - פליגו האחרונים אי קאי על כל חדש אב או רק עד לאחר ט' באב בלבד, דהמג"א (שם סק"ב) ס"ל: עד ר"ח אלול (רי"ו וכמה מקומות בגמרא) עכ"ל, וכן הוא בא"א שמ. והקרבן נתנאל בפ"ד דתענית (אות ה') ס"ל דמשמע עד לאחר תשעה באב בלחוד עכ"ל.

ואמנם הקרבן נתנאל הקשה שם קושיא גדולה לכאורה על המג"א, וז"ל: "ואני אומר מלישנא דגמרא אדרבא משמע עד לאחר תשעה באב בלחוד, דהא רב פפא אמר הלכך דקתני וממעטין בשמחה לישתמיט מניה ואיסורא דאין משמחין אינו נוהג אלא עד לאחר ט' באב . וז"ל הזהר בפר' יתרו (ע"ה, ב) עשו נטל ברזא דיליה תרין ירחין תמוז אב כו', ואפילו אב לאו דיליה אלא ט' ימים אינון דיליה ולא יתיר, ואתאביד ולא אשתכח, ע"כ מש"ה לישתמיט מיניה עד ט' באב דרזא דעשו ולא צריך יותר וכן עמא דבר עכ"ל הק' תק"נ.

וצ"ע לכאורה למה אינו קמתמה גם מהך דתענית (כ"ו, ב) ובבא בתרא (קכ"א, א') ופתיחתא דאיכה רבתי (לג) דלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוהכ"פ, - ועי' שיחת ש' פרשת ואתחנן תשל"ז ס' י"ב ואילך דלא רק דעדיף שמחת ט"ו באב מפסח שבועות וסוכות, אלא גם מיום הכפורים עדיף הוא, ועיין שם שמבאר זאת מטעם שהעלוי בא תומ"י לאחר הידידה שלפני זה, משא"כ בסוכות ויום הכפורים. וע"ש שמדמה ט"ו באב לפורי ם, שנעלים אפי' מיוהכ"פ ודומיא דתפלת מנחה שנעלה משאר התפילות – ועיין ג"כ בשיחת ואתחנן תשכ"ח, דבט"ו באב אין אומרים תחנון, ומש"ה הכי עדיף הוא מיוהכ"פ, וגם מדמה זאת שם לניסוך המים ששמחתו היה יותר מבניסוך היין, וגם מדמה להקפות שבשמחת תורה ולפורים וכו' עש"ת - וגם נוהגין לעשות נישואין החל מט"ו באב (משא"כ בשאר החודשים מלבד אלול כסלו אדר וכו') משא"כ בתחלת אב (ועיין פרמ"ג או"ח סתקנ"א א"א סק"א) ועיין ספר הערכים - חב"ד (כרך א' ע' ט'). - ולפי"ז הרי בהדיא דהך דאין משמחין, אינו נוהג מט"ו באב ואילך, וא"כ ממילא לכאורה לא שייך שיהי' הדין דלשתמיט דינא בהדי נכרי באב מט"ו בו ואילך, כיוון שזה תלוי בהא דאין משמחין. - וע' משנה ברורה שם סק"ב ב' ושער הציון אות ב שהביא הק"נ "דמוכיח מזוה"ק דדי עד אחר ט' באב. וכ"ה בפתחי עולם ומטעמי השלחן ובדעת תורה שם, אבל לא הזכירו כלום מהך דתענית וכו' הנ"ל, וצ"ע.

שוב ראיתי בכף החיים שם סק"ג שהביא: והיפ"ל ח"ב אות ג' כתב דלא לישתמיט אלא עד ט"ו באב, אבל מכאן ואילך לא לישטמיט דמזל טוב לישראל כדתנן סוף פ"ד דתענית לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' יעו"ש. והרב בן איש חי פ' דברים אות א כתב דסברא זו עד אחר עשרה באב היא העיקר וא"צ לישתמיט עד ר"ח אלול יעו"ש", עכ"ל - והביא גם מח"א (כלל קל"ג ס"ס) שכתב דאם אפשר ישתמיט כל החדש ועכ"פ עד אחר ט"ב, וכ"כ בקיצור ש"ע סקכ"ב ס"ז ובמשנה ברורה הנ"ל, וה"נ מסיק בכף החיים שם: "וע"כ נראה דאם לא אפשר לישתמיט יותר יש לסמוך ע"ז וכמ"ש ג"כ הה"א ודעמי'". עכ"ל.

והנה מלבד מה שמוכיח הק"ג מגמרא ומזהר, והיפ"ל מסוף תענית דלא כהמג"א מוכיח כמו"כ בכף החיים שם מתוס' תענית שם (ד"ה אמר ר"פ): "וכתבו שם התוס': פי' משום דאמר לעיל מגלגלין חובה ליום החייב עכ"ל, משמע דא"צ לישתמיט מיני' רק עד לאחר ט"ב שהם ימי הרעה", עכ"ל - ולפי"ז לכאורה צ"ע טובא איך כתב המג"א (רי"ו) דכ"מ בגמ' וה"ג בא"ר הנ"ל ובא"א (סק"ב) ובמחזיק ברכה (סק"א) ובערוך השלחן (שם ס"ט) דצריך לישתמיט עד ר"ח אלול, - ועי' בנמוקי או"ח (להגאון ממונקאטש ז"ל) על שו"ע שם, שמרעיש בזה מאד על המג"א מדברי הזהר הנ"ל כמו שתמה בק"נ. וכתב שבספרו שער יששכר האריך בזה "וכתבנו שם ליישב קצת ד' המג"א וכמ"ל בדברי אגדה ופרד"ס עכ"ל (ואתח"י).

אמנם בס' מטה יהודא על שו"ע שם כתב: "נראה דמדכיילי הטור והש"ע האי דלישתמיט בהדי הך דמשנכנס אב, משמע דהוויא כוותא, דלאחר התענית דאין ממעטין הה"נ דא"צ לישתמיט, אבל מלשון רבינו ירוחם משמע דכל החודש ריע מזלייהו דישראל לענין זה דלישתמיט מדינא דעכו"ם יעי"ש. וכן מטין דברי רב פפא בגמרא דקאמר לישתמיט מיני' באב [וכ"כ במחה"ש שם ובפרמ"ג א"א שם]. ולא קאמר משנכנס אב כלשון המשנה [וזה לכאו' דלא כמ"ש בלקו"ש תצוה - ז' אדר תשל"ח הערה 36 ואכ"מ], משמע דכל החדש הוא עלול לגריעות המזל וכן כל חדש אדר הוא מסוגל דבריה מזליה. וכ"כ המג"א יע"ש. עכ"ל (מלבד החצ"ב) - אבל מאידך ממה דאמר רב פפא הלכך דקתני ממעטין בשמחה לאשתמיט מיני' וכו' משמע להיפך דאינו נוהג אלא עד אחר ט"ב, וכמ"ש בק"נ הנ"ל. וצ"ע לכאו'.

ובדעת תורה שם אחרי שהביא את הק"נ הנ"ל כתב: "וע"ע בזהר פ' שמות [יב, א] בפסוק ותצפנהו שלשה ירחים [שכ' בזה"ל "אלין תלת ירחין דדינא קשיא שריא בעלמא, ומאי נינהו תמוז אב טבת]". – ולכאו' מכאן משמע דקאי על כל חדש אב (ובפרט לפי מה שמדייק במטה יהודא הנ"ל בדברי רב פפא כנ"ל), ולכאו' מכאן דוקא סייעתא לדעת המג"א, ולכאו' נראים דברי הזהר סותרים מכאן למ"ש בפ' יתרון (עח, ב) הנ"ל וצ"ע.

והנה בהג"ה בדעת תורה שם איתא: "אזמו"ר ז"ל ציין לעיין שם, אבל לא סיים בצ"ע, כי אין מכאן ראי' לכל החדש, אלא דבג' חדשים אלו אירעו צרות לישראל, דהיינו י"ז בתמוז, ט"ב, ועשרה בטבת כנלענ"ד פשוט" עכ"ל - ולע"ד נראה דההיפך הוא הנכון, דמדקאמר "אלין תלת ירחין" (ולא קאמר בתלת ירחין וכדומה) משמע דקאי על כל החדשים ממש, וז"פ – וה"נ משמע דקנט בנצוצי אורות שם (דקאי על כל החדש), דהקשה שם החיד"א ז"ל, (כנ"ל) מהא "דאמרו בזהר יתרו דע"ח ב' דעד ט' יומין דאב שליט ותו לא" ולהכי מסיק שם: אפי' דלהאי נוסחא [ג"א שבט] מפיק אב". עכ"ל– ומ"ש בהג"ה בדעת תורה שם על דברי החיד"א: "ובעניותי לא הבנתי, דהלא גם בתמוז וטבת אינו כל החודש [וכמ"ש לעיל שם, דקאי על יום י"ז בתמוז וכו' בלבד] אך אין לי ידיעה בנסתרות, ואם קבלה היא נקבל", עכ"ל.

ואמנם מלבד דבאמת הכוונה בזהר שם הוא לכל החדש כנ"ל, הרי בזהר יתרו מפורש דלא קאי רק על ט"ב לחוד, אלא (כלשון הזוהר שם), "ט' ימין אינו דילי', וא"כ ממילא ליתא מ"ש בהג"ה שם, שהרי ממילא לא מדובר על ט"ב לחוד, וז"פ – ובכוונת הדעת תורה נראה להיפך, דמזהר שמות משמע לכאו' כמהג"א, ודקאי על כל החדש.

והנראה בכ"ז ליישב עפמ"ש כ"ק אדמו"ר בלקוטי שיחות חלק טז (עמ' 347) הערה 53: [ס"ו דזה מה שדוקא באב "ממעטין בשמחה" מצינו ב' ענינים: (א) "הוכפלו בו צרות" (ר"ה יח, ב. משא"כ בי"ז בתמוז כבתוס' שם ד"ה הואיל - הערה 44). (ב) שזהו "יום חייב" כפי שנאמר בג' על מה שגם הבית שני חרב בט"ב, כיון ש"מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב" - וי"ל שזה גם לפנ"ז וכמ"ש בגמ' (תענית שם) על "ויבכו העם בלילה ההוא" (שלח יד, א) - "תשעה באב הי', אמר להם אתם בכיתם בכי' של חנם ואני קובע לכם בכי' לדורות"].

"יומתק המשך הגמרא בתענית שם "אר"פ הלכך בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לישתמיט מיני' באב דריע מזלי' ולימצי' נפשי באדר דבריא מזלי'" ובתוס' שם ד"ה אמר ר"פ "פירוש משום דאמר לעיל מגלגלין חובה ליום החייב" (ראה שו"ת חת"ס שם [או"ח סק"ס] "ונדחקו התוס' דקאי אלעיל דמגלגלין כו' ורמב"ם ס"ל כפשוטו אדרב קאי"), וע"פ הנ"ל י"ל [נוסף על הפשוט שגם לתוס' קאי "הלכך" אדרב, אלא שמוסיף בטעם ר"פ "משום דאמר לעיל מגלגלין" לכן כיון שבאב ממעטין ובאדר מרבין "הלכך" באב לישתמיט כו', אבל זה לבד אינו מספיק כי דוחק לומר שרק מצד הענין דממעטין או מרבין בשמחה יקרא יום זכאי ויום חייב, וע"פ הנ"ל י"ל] שקאי בהמשך לתוכן הסברא דרב, שזה שמרבין בשמחה באדר הוא מצד ימים זכאין כו' שנלמד מהפכו באב, ולא מצד הדין "דמרבין בשמחה", וראה ריטב"א שם [שכתב בזה"ל: אר"פ הלכך בר ישראל וכו' עד דברי מזלי', ואע"פ שאין מזל לישראל, ה"מ בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים" ע"כ]. עכל"ק (מלבד החצ"ר שבתחילה ובסוף). וע"ש היטב בהשיחה ס"ו-ז'.

ומעתה לפי חידושו של כ"ק אדמו"ר שזה דלישתמיט דינא בהדי נכרי ושממעטין בשמחה באב הוא מצד ימים חייבין, ולא מצד הדין ד"ממעטין בשמחה" נמצא ד"הלכך" קאי א"דריע מזלי'" שקיים בכל החודש של אב (כמ"ש בריטב"א), ואמנם גם הדין "דממעטין בשמחה" יוצא ממה "דריע מזלי'", אלא דין זה קיים רק עד לאחר ט"ב בלבד, משא"כ הדין דלישתמיט דינא בהדי נכרי נמשך אמנם כל הזמן שישנה ה"ריע מזלי'" - והיינו עד ר"ח אלול.

ולפי"ז מיושב היטב קו' הק"נ על המג"א, כיון דהא דאר"פ הלכך דקתני ממעטין בשמחה לישתמיט מיני', אי"ז מצד הדין ד"ממעטין בשחה אלא מצד הטעם של הדין, והטעם אמנם ישנו בכל חדש אב וכמ"ש בריטב"א, וזהו כוונת המג"א במ"ש: "דכ"מ בגמ'" – כיון שהוא למד בכוונת ה"הלכך" שבגמ' פמ"ש בלקו"ש. ודלא כמו שהבין הכף החיים בכוונת התוס' כנ"ל, ולפי"ז לק"מ מה שמרעיש בנמוקי או"ח מהזוהר דיתרו כיון דשם מדובר לגבי הדין דממעטין בשמחה שאינו אלא עד לאחר תשעה באב בלבד, משא"כ הך דרעי מזלי' נמשך גם אח"כ עד ר"ח אלול שזה גם סיבת המשך הדין דלישתמיט וכו'. ולפי"ז גם א"ש מ"ש במטה יהודא, דמה דלישתמיט דומיא הך דמשנכנס אב היינו רק מצד הטעם של הדין בלבד כנ"ל – ומ"ש דלא היו ימים טובים וכו' כט"ו באב וכו', אי"ז מצד "מזל טוב", ודלא כמ"ש ביפ"ל הנ"ל.

ועפי"ז מיושב לכאו' גם קושיית החיד"א בנוצוצי אורות, דלכאו' דברי הזהר מפ' שמות לא סתרי אהדדי למ"ש בפ' יתרו, כיון דבשמות מבואר "דדינא קשיא שריא בעלמא" וזהו אמנם ישנו כל החודש כמ"ש בריטב"א דריע מזלייהו קיים כל החדש, משא"כ ביתרו מדבר בנוגע להדין דממעטין בשמחה וזהו אמנם יש רק "ט' יומין אינון דילי' ולא יתיר" וא"ש מאד ולק"מ.

[ועיג"כ עטרת ראש שער ראש השנה ספ"ב, שכתב: "יש בחדשי השנה בדרך כלל לחסד ולדין בקיץ וחורף, כמו אדר וניסן אייר וסיון הן בבחי' החסד, ותמוז אב כו' הן בבחי' הדין". ע"כ – והוא כמ"ש בזהר שמות הנ"ל. – ועי' גם לקו"ש בראשית תשל"ט ס"ד ואילך, והערה 21 שם. שו"ר בשיחת כ' מנ"א תשי"ד (בלתי מוגה) שדן בדברי זהר דיתרון, והביא גם את הק"נ, וע"ש מ"ש בביאור דבריו].

והשתא אנו לא זקוקים להחוק שכתב בנמוקי או"ח שם ליישב דעת המג"א, שכתב: "אך זהו נזכיר סמך לד' המג"א מהירושלמי (בתענית פ"ד ה"ו) שיש ב"ד דנהגין כאנשי צפורין, שהיו נוהגין איסור כביסה מחמת אבילות כל חדש אב (כולו גם אחרי ט"ב). וע"כ י"ל סייעתא לד' המג"א דכל חדש אב..." עכ"ל - שהרי נפסק בטשו"ע (סתקנ"א ס"ג-ד): "לאחר התענית מותר לספר ולכבס מיד" - ובמג"א (ס"ק ס"ז) כתב: "וק"ו שמותר בבשר ויין ואותן הנוהגים איסור בבשור ויין עד שבת נחמו טעות הוא בידם, וא"צ התרה (רש"ל בתשובה [סנ"ד]), וב"ח כ' דצריך התרה, דדוקא גבי הטיה בק"ש, דלב"ה אין סרך מצוה בהטי' זו, ולכן אסור להטות עצמו, אבל בכל שאר דברים רשאי כל אדם להחמיר, ואותן בני אדם אסורים ג"כ לספר ולכבס עד יום ה' מפני כבוד שבת" עכ"ל. -וע"ש במחה"ש שהאריך בביאור דעת הב"ח: ד"המחמירים אחר התענית אינו נראה דס"ל דהלכתא כרשב"ג נגד פסק רבא. מ"מ הלא רוצה להוסיף חומרא על עצמו, ובזה לא עביד שלא כדין". - בל כל הנדון הוא רק בנוגע לחומרא שמתאים לשיטת רשב"א, דס"ל דאין האיסור אלא אותה שבת שחל בה ט"ב בלבד, משא"כ לשיטת ר' יהודא דס"ל דכל החדש כולו אסור - וזהו כאנשי צפורין, זאת לא מצינו כלל בפוסקים, וא"כ לא שייך לבאר דעת המג"א שכתב דין דלישתמיט (ולא רק חומרא), היפך שיטתו, שלא קיים כלל דין דלאחר ט"ב אסור בכביסה, כמובן, ובפרט לדעת הרש"ל דגם חומרא שמתאים לשיטת רשב"ג "טעות הוא". -(ומ"ש עוד שם בנמוקי או"ח, דהירושלמי בזה לשיטתו ע"ש, זה צ"ע ואכ"מ), אולם לפמ"ש בלקו"ש הנ"ל הכל א"ש מאד בדעת המג"א.

ברם לכא' יל"ע טובא במה שמבואר שם הערה 36, דגם הדין ד"ממעטין בשמחה" קאי על כל החדש כולו עש"ה, ולכאו' מכל הנ"ל משמע בהדיא דלכו"ע אי"ז חל לאחר ט"ו באב (ומלבד היס"ל לכו"ע אי"ז חל גם לאחר ט"ב), דהלא אין הלכה כרשב"ג, ובמכש"כ דלא כר"י וכאנשי צפורין.