א. בסדור רב סעדי' גאון סדר הגדה כתב "ויקח בידו ככר וחצי יברך המוציא, ואם הי' ליל שבת יברך על שתי ככרות וחצי" וכו' יעויי"ש.

וכן כתב במחזור ויטרי סי' ס' (ע' 279) משם רב יהודאי גאון, דהביא שם דעת הר"ח דבפסח בוצע על חדא ומחצה וכתב "ואמר רב יהודאי משמי' שפסק כמו כן בהלכותיו, וכן כתב אמר ר"פ הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע, מ"ט ל"ע כתיב, והיכא דמיקלע פסחא בליליא דשבתא בצע על תרתין ופרוסה, השתא משמע דס"ל לרב יהודאי דאי אקלע בשאר יומי דסגי בשלימה ופרוסה תחתי' כר"פ, וה"נ משמו הכל מודים וכו' שמניח פרוסה בתוך שלימה, כלומר אחת מהן תהא פרוסה, ולא קאמר בתוך השלימות אלא שלימה אחת, ובתר מימרא דר"פ הא שמעתא דר"א דאמר חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת ומשמע בפסח אחת פרוסה ואחת שלימה, אבל בשבת שתי ככרות" יעויי"ש.

ומבואר דעת הרס"ג והרב יהודאי גאון דחלוק הוא בפסח שחל בימי החול דאז סגי בחדא ומחצה משא"כ בחל בשבת דאז צריך שתי מצות ומחצה וכנ"ל.

והנה בספר האשכול הביא שיטה זו בשם בה"ג ופי' בדעתו דס"ל דביו"ט ליכא דינא דלח"מ דלכן בפסח שחל בחול סגי בחדא ומחצה דמשום דינא דל"ע וכו' צריך להוסיף פרוסה להשלימה וכשחל בשבת צריך שתים ומחצה שתי שלימות משום דינא דלח"מ ועוד פרוסה משום דינא דל"ע יעויי"ש.

אכן כבר העירו מהלכות גדולות (הוצאת הילדסהיימר ע' 292-3) דמובא שם מפורש דגם ביו"ט יש חיוב לח"מ ומ"מ הוא מחלק בין פסח שחל בחול לפסח שחל בשבת יעוייי"ש [ובפי' הרע"ז הילדסהיימר להלכות גדולות ע' ק"פ בהוצאת מכון ירושלים הערה 22] וכן מדעת ר' נטורנאי גאון הסובר שגם ביו"ט ישנו לחיוב דלח"מ וכמבואר באוצר התשובות באוצה"ג ברכות סי' רנ"ג, ומ"מ הוא מחלק בין פסח שחל בחול לחל בשבת וכמובא בהרי"ץ גיאות משמו בע' ק"ג יעויי"ש [ובאוצה"ג לפסחים סי' של"ח] וצ"ב מ"ט חלוק הוא להך שיטה בין ביו"ט שחל בחול דסגי בחדא ומחצה לחל בשבת דצריך תרתי ומחצה, והרי גם לשיטתם ישנו לחיוב דלח"מ ביו"ט וא"כ מ"ש בזה ביו"ט מבשבת וצ"ע.

ב. ונראה דיתכן לומר בזה עפ"י מש"כ בלקו"ש חל"ו [שיחת בשלח ג'] בדינא דלח"מ דישנו בזה ב' דינים, דין בהבציעה, ודין בקביעת הסעודה דשבת, וביו"ט דישנו ג"כ דינא דלח"מ י"ל דהוא רק לדין הבציעה משא"כ לדין קביעת הסעודה, ואעתיק בזה דבה"ק הנוגעים לענינו.

וז"ל שם באו"ק ג' לאחר שהביא דברי הרי"ף דגם ביו"ט ישנו לדינא דלח"מ כמו בשבת "והנה הרמב"ם הביא החיוב דלח"מ בשבת ויו"ט ב' פעמים, בהל' ברכות ובהל' שבת: בהל' ברכות [פ"ז ה"ד] כ' "בשבתות ויבמים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות נוטל שתיהן, בידו ובצוע אחת מהן" ובהל' שבת [פ"ט ה"ט] כ' בקיצור "וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות וכן בימים טובים".

ואף שבפשטות נראה דהוא אותו הדין וקיצר בלשונו בהל' שבת כי סמיך על מ"ש לפנ"ז בהל' ברכות, נ"ל, שהם שני דינים בחיוב לחם משנה.

דהנה חיוב זה יש לבאר בשני אופנים: א) הוא דין בסעודת שבת, דגדר סעודה הוא ע"י קביעתה על הפת, וכיון שסעודת שבת היא סעודה חשובה לכן חייבים לקבוע אותה על לחם משנה ב) חיוב לחם משנה הוא דין בבציעת הפת, דמהלכות בציעת הפת שצריך לברך ולבצוע אשלימה, אלא שבשבת נתוסף בגדר "שלימה" דלהיותו יום חשוב הרי "שלימה" בו היא לחם משנה ולכן צ"ל בציעת הפת על לחם משנה.

ויש לומר נפק"מ בפשטות בין שני האופנים: אם הוא דין בבציעת הפת, ה"ז נוגע רק בעת הברכה ובציעת הפת, משא"כ אם זה גדר חשיבות בחשיבות הסעודה, ה"ז נוגע לכל הסועדה, ולכן צריך שיהיו שני הלחמים על השולחן במשך הסעודה ומצוה (מן המובחר) לאכול משניהם [ובהערה 21 שם "ראה שטמ"ק (ריטב"א) ועוד לברכות (ל"ט. ב) שמפרש המימרא "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת" - פירוש ולבצוע משתיהן" וראה ב"ח לטאו"ח סי' רדע ש"ראוי לנהוג (כשני הפירושים דרש"י והרשב"א בברכות שם ושבת קי"ז) לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה וגם לבצוע שתי הככרות של לח"מ וכו' ועכ"פ יהא נוהג כך בסעודת בקר דכבוד יום קודם לכבוד לילה" (הובא גם במג"א שם סק"ב) ומשמע דבציעה על ב' הככרות הוי מצד חשיבות הסעודה"].

ועפי"ז יש לומר, דמ"ש הרמב"ם דין זה ב"פ, בהל' ברכות ובהל' שבת, הוא משום שס"ל דתרווייהו איתנהו בי', שיש שני הגדרים בחיוב לחם משנה, הן מדין בציעת הפת והן מדין הלכות סעודת שבת (ויו"ט).

וזהו החלוק בין שתי ההלכות ברמב"ם: בהל' ברכות הביא החיוב דלחם משנה בהמשך לדיני בציעת הפת, דהתחלת ההלכה היא "מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה, אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה" ובהמשך לזה מביא "בשבתות ובי"ט חייב לבצוע על שתי ככרות, נוטל שתיהן בידו ובוצע אחת מהן" היינו שמדיני בציעת הפת חייב בשבת ויו"ט לבצוע על שתי ככרות.

ואילו בהל' שבת קאי בדין הב' שבלחם משנה, מצד חשיבות הסעודה שבזה, כדיוק לשונו "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת כו' וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות", דמהלכות ודיני ג' סעודות בשבת יש חיוב לקבוע אותן על היין ולבצוע על שתי ככרות.

ולכן לא הוסיף כאן (מ"ש בהל' ברכות) דבוצע רק ככר אחת, כי זהו רק מצד דין בציעת הפת, ולא בקביעות הסעודה (וכנ"ל) וכו'.

ולהלן שם באו"ק ד' כתב "ומעתה יש לעיין בחיוב לחם משנה דיו"ט, אם גם בו יש שני דינים אלו או לאו", ובהקדים:

מקור דין לח"מ הוא במס' שבת (קי"ז סע"ב) "אמר רבי אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה, אמר רב אשי חזינא לי' לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב ר"ז הוה בצע אכולה שירותא".

וסוגיא זו הובא ג"כ במס' ברכות (ל"ט, בשינויים קלים) לאחרי דיני בציעת הפת אם היא על הפתיתין או על השלימות וקאמר "וירא שמים יוצא ידי שניהן... מניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע... א"ר פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ"ט ל"ע כתיב" וממשיך לאח"ז "אמר ר"א כו'".

ויש לומר בפשטות, שזהו המקור לדברי הרמב"ם שיש בחיוב לח"מ שני הגדרים, מצד הל' בציעת הפת ומצד דין סעודת שבת, שזהו החילוק בין שתי הסוגיות דברכות ודשבת: במס' ברכות שם קאי בדיני בציעת הפת כנ"ל, ומזה למדין שחיוב לח"מ הוא מצד הלכות בציעת הפת, והסוגיא דמס' שבת שם היא (בעיקר) בדיני סעודות שבת, שמזה מובן שחיוב לח"מ הוא גדר בסעודת שבת.

והנה כתבו התוס' (בפסחים דף קט"ז רע"א) "ועיקר מילתי' דר' חייא ב"א בפרק כל כתבי אלא להכי מייתי התם (בברכות) אחר פסח לומר שצריך שם מצה שלישית משום לח"מ וחייב לבצוע על שתי ככרות בין בשבת בין בי"ט, דאי לאו הכי למה הביא שם מילתי' דר' חייא, וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על שתי ככרות ביו"ט" וכו', עכ"ל. ונמצא שבסוגיא דמס' ברכות נתחדש שחיוב לח"מ הוא גם ביו"ט, ועפ"ז י"ל, דזה שהחיוב דלח"מ ביו"ט נלמד בהסוגיא דברכות דוקא, הוא לפי שלשיטת הש"ס, הא שלמדין חיוב לח"מ משבת הוא רק לענין גדר לח"מ מצד הלכות בציעת הפת (דבי' עסקנין במס' ברכות שם) אבל לא מצד הגדר דסעודת יו"ט (דבזה עסקנין במס' שבת שם, בדיני סעודת שבת).

והסברת הדבר: בחיוב בציעת פת אין חילוק בין שבת ויו"ט, ולכן מסתבר לומר דכשם שבציעת פת דשבת צ"ל על שתי ככרות, כך הוא ביו"ט, משא"כ בענין סעודות שבת ויו"ט, מצינו כמה חילוקים ביניהם, דכיון דבשבת אסורים גם מלאכת אוכל נפש, וצ"ל הכנה רבתי להסעודה מערב שבת, הרי נמצא, שיש לסעודת שבת יותר חשיבות וקביעות מסעודת יו"ט שאפשר להכינה בו ביום [ובהערה 33 שם "ראה ברכות מ"ט, ב. וראה שו"ת הרשב"א ח"א סתרי"א, שו"ת צ"צ או"ח סי' ל"ו ד"ה והנה (לענין אכילת פת בשבת).

[בנוגע לחיוב אכילת פת ביו"ט אם הוא מדין שמחה או מדין עונג - ראה רא"ש ברכות פ"ז סכ"ג, מעדני יו"ט שם או"ח ז', שו"ע אדה"ז או"ח סקפ"ח ס"י, ובסי' תקכ"ט ס"ג "איזה עונג זה שאמרו חכמים כו'", שו"ת רעק"א ס"א ובהשמטות לשם ועוד ואכ"מ].

ולכן יש מקום לומר שאין סעודת יו"ט מחייבת קביעות הסעודה על שתי ככרות יעויי"ש בלקו"ש ובההערות שם באריכות [ובהערה 35 שם בדעת הרמב"ם בזה].

ג. ומבואר בדברי כ"ק רבינו דבדינא דלח"מ ישנו ב' דינים חדא דין בהבציעה, והוא מדין החשיבות, דמצוה לברך ולבצוע משלימה ובשבת נתוסף בגדר "שלימה" דלהיותו יום חשוב הרי "שלימה" בו היא לחם משנה, והב' דין בסעודת השבת דמשום חשיבותה צריך לקבוע אותה על לחם משנה, והנפק"מ בין ב' הדינים, דמשום דין הא' אי"צ לבצוע מב' הככרות דהעיקר הוא לברך המוציא על שתיהן משא"כ משום דין הב' מצוה לבצוע ולאכול משניהם.

וכתב כ"ק רבינו די"ל דביו"ט דישנו ג"כ לדינא דלח"מ הוא רק הדין בהבציעה משא"כ הדין בקביעת הסעודה וכנ"ל, ולפי"ז נראה דיש לבאר שיטת הגאונים ז"ל דחילקו בין פסח שחל בחול דאז סגי בחדא ומחצה משא"כ בפסח שחל בשבת דצרך לתרתי ומחצה, והוא דהגאונים ז"ל מפרשי הדרש דל"ע מה עני שדרכו בפרוסה דהוא דין בברכת המוציא והבציעה, דבפסח חדשה התורה דהפרוסה חשיבא משום לחם עוני, ולכן אף דבשאר הימים המצוה לבצוע משלימה דחשיבא, מ"מ בפסח מצוה לבצוע מהפרוסה דחשיבא משום לחם עוני [וכדמתבאר כן שיטת רה"ג שהביא הר"ן בסוגיין והראשונים בברכות שם דס"ל דכל דינא דהפרוסה הוא לענין דין הקדימה דהברכה דבפסח נתחדש דיש דין חשיבות להפרוסה יעויי"ש בדבריהם] דלכן כשחל פסח בימי החול סגי בחדא ומחצה, דהדרש דל"ע בפרוסה הוא בהבציעה, דבפסח אי"צ שיהי' הלח"מ ב' שלימות דוקא אלא דסגי בחדא פרוסה, דחשיבא ג"כ משום לחם עוני, והיינו דבפסח כשבוצע על חדא ופרוסה ישנו לזה החשיבות דלח"מ כמו בשאר היו"ט דבוצע על ב' שלימות, דבפסח חשיבא הפרוסה כשלימה1, דיש לה החשיבות משום לחם עוני, וממילא דמיקיימא דינא דלח"מ - דהוא משום לתא דחשיבות הבציעה דצ"ל בשתי ככרות שלימות - בפסח בשלימה ופרוסה, דגם הפרוסה חשיבא וכנ"ל.

משא"כ בפסח שחל בשבת דנתוסף בזה דינא דלח"מ משום לתא דקביעת הסעודה דצ"ל בשתי ככרות ושיאכל משתיהן וכנ"ל, לזה לא מהני' הפרוסה, דכל החידוש דל"ע וכו' הוא לדין הבציעה דנתחדש דהפרוסה חשיבא לזה משום לחם עוני משא"כ לדין קביעת הסעודה דשבת דמצוה לקובעה על שתי שלימות דוקא לזה לא נתחדש דגם הפרוסה תיחשב כשלימה ממש לענין קביעות הסעודה, דלכן הוא דס"ל להגאונים ז"ל דרק בפסח שחל ביום חול הוא דסגי בחדא ומחצה, דלזה הוא דנתחדש הדין דל"ע וכו', דאף דמשום היו"ט צריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, הנה בפסח חשיבא הפרוסה ג"כ לענין הבציעה משום לחם עוני, משא"כ כשחל בשבת דנתוסף דין נפרד דלח"מ, דין בקביעת הסעודה, לזה לא נתחדש חשיבות הפרוסה ולכן הוא דבפסח שחל בשבת צריך לבצוע על שתי ככרות שלימות והפרוסה, דמשום דין לח"מ דקביעת הסעודה צריך שתי שלימות ממש, כבשאר השבתות, דלזה לא מהני' הפרוסה, דכל חידוש דין הפרוסה הוא לענין הבציעה וכמוש"נ.