ר"מ בישיבה
בהטעם דמנחה חדשה לפני העומר פסול ולפני שתה"ל כשר
בפרשתנו פ' אמור (פכ"ג) מבואר דביום שני של פסח ט"ז ניסן מביאים מנחת העומר עם כבש לעולה, וזה מתיר תבואה החדשה להדיוט, ובעצרת מביאים שתי הלחם ומניפים אותם ביחד עם שתי הכבשים של שלמים, ומקריבים עוד כמה קרבנות הבאים בשביל הלחם, והבאה זו של שתי הלחם מתיר תבואה חדשה בביהמ"ק למנחות, ומבואר במנחות סח, ב, במתניתין ד"העומר הי' מתיר במדינה (לאכול החדש בכל המקומות), ושתי הלחם במקדש (שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה) אין מביאין מנחות כו' קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר".
והנה בלקו"ש חלק ל"ב פ' אמור (ב) כתב שישנם ג' ביאורים בזה דאם הביא קודם לעומר פסול, וקודם שתי הלחם כשר:
א) האיסור דהבאת מנחה מתבואה חדשה לפני הקרבת שתי הלחם הוא משום איסור ד"חדש" שלפני קרבן העומר, דאיסור זה קאי הן על הדיוט והן בנוגע למקדש, והעומר מתיר רק לגבי הדיוט ולא לגבי מקדש, אבל כיון שהאיסור נקלש עי"ז שחלק ממנו הותר לגבי הדיוט, לכן ההקרבה מתבואה חדשה אחר הבאת העומר כשר.
ב) האיסור לגבי מקדש הוא איסור בפני עצמו ואינן שייך כלל לאיסור חדש דהדיוט, ואיסור זה הוא רק לכתחילה ולא בדיעבד, כי בקדשים בעינן ששנה עליו הכתוב לעכב, והטעם דלפני העומר פסול, ה"ז משום דבקרבן בעינן שיהי' מותר לישראל כדילפינן בפסחים מח,א, ממ"ש "ממשקה ישראל", וכיון שלפני הבאת העומר ה"ז אסור לישראל משום חדש, לכן פסול, משא"כ לאחר הבאת העומר שהוא כבר מותר לישראל יש רק האיסור שבמקדש עצמו והוא איסור רק בנוגע ללכתחילה.
ג) אין הפי' ששתי הלחם "מתיר" תבואה חדשה למנחות כמו שהקרבת העומר מתיר בהדיוט, כי רק בהדיוט מצינו איסור לאכול חדש לפני העומר כמ"ש ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו', משא"כ במקדש לא כתוב שיש איסור להביא מנחה מתבואה חדשה, אלא כתוב דמנחת שתי הלחם צריך להיות מנחה חדשה, ומחמת זה אסור להביא מקודם מנחה מתבואה חדשה דאז גורם ששתי הלחם לא יהיו מנחה חדשה, אבל אין בזה איסור מצ"ע, ולכן כשמביא אחר העומר כשר כיון דאין ע"ז איסור ממש, [אלא דלפני העומר פסול מטעם אחר משום דאינו ממשקה ישראל וכו'], עיי"ש.
דלפי ב' האופנים הראשונים נמצא דהעומר ושתי הלחם שקולים הם ששניהם "מתירים", העומר מתיר להדיוט ושתי הלחם למקדש, משא"כ לפי אופן הג' נמצא דאין שתי הלחם בגדר מתיר, אלא שהוא צריך להיות מנחה חדשה, ובדרך ממילא לאחר שכבר הביאו שתי הלחם מתבואה חדשה, שוב ליכא שום טעם שלא להביא ממנחה חדשה. ועי' גם לקו"ש חי"ז פ' צו (ב') שהביא זה בסגנון אחר קצת, דיש להסתפק מהו הסיבה ומהו המסובב, אם הסיבה הוא שיש איסור להביא מנחה מתבואה חדשה בלי "מתיר", ולכן בתור מסובב בא שתי הלחם להתיר איסור זה, או שהסיבה הוא ששתי הלחם צ"ל תבואה חדשה, ובתור מסובב אסור להביא מנחה מתבואה חדשה לפני זה דעי"ז גורם ששתי הלחם לא יהיו מנחה חדשה עיי"ש.
וממשיך דלאופן הג' יהי' נפק"מ בהלכה באם כבר הביאו לפני שתה"ל מנחה מתבואה חדשה, אם יש איסור להביא עוד מנחות מתבואה חדשה, דלפי ב' האופנים הראשונים ודאי אסור כיון דסו"ס עדיין לא "הותרו", משא"כ לפי אופן הג' מותר, כיון דבכל אופן לא יהי' שתי הלחם מתבואה חדשה, א"כ לא שייך לאסרו להביא עוד מתבואה חדשה.
שקו"ט בדברי המנחת חינוך
ועי' מנחת חינוך (מצוה ש"ז) שכתב דלמ"ד דאין חדש נוהג בתבואה שבחו"ל והוא מותר לעולם, כן הוא גם לגבי מנחות, שמותר להביא ממנו מנחות מתבואה חדשה אפילו לפני העומר, ואח"כ הביא ספיקת הטורי אבן (ר"ה ז,ב) שנסתפק אם לא הביאו כלל שתה"ל אם נימא דמיד שעבר היום מותר להביא מנחות מתבואה חדשה, ע"ד שהדין הוא לגבי עומר, דאם לא הקריבו העומר עצם היום בסופו מתיר, או נימא דזהו דין רק בעומר ששם כתוב ב' פעמים "יום" לגלות שהיום עצמו ג"כ מתיר, משא"כ בנוגע למנחות מתבואה חדשה הניתרין בשתה"ל דלא כתיב יום בעינן הבאה בפועל להתירם, ואם לא הביאו נשאר האיסור כל השנה, והטורי אבן פשט זה מהא דאיתא בשבועות טו,א, דלקדש העזרה בעינן שיירי מנחה, ובבית שלמה חנכו ביהמ"ק בסוכות ועכצ"ל שהי' שם שיירי מנחה, ואי נימא דבלי הבאת שתה"ל לא הותר האיסור, איך הביאו מנחה בלי ההיתר, דהרי בעצרת שלפני זה היו בגבעון שיש לו דין במה ואין מביאין שתה"ל, נמצא שלא חל ההיתר, ומוכח דעצם היום מצ"ע מתיר כמו בעומר, והמנ"ח דחה זה לפי הנ"ל דאפשר שהביאו מנחות בבית שלמה מתבואת חו"ל דליכא ע"ז שום איסור כנ"ל, ואכתי אפ"ל דבעינן הבאה בפועל להתיר עיי"ש.
ויש לדון בזה לפי הנ"ל, דמ"ש דבתבואת חו"ל ליכא איסור חדש למקדש, י"ל דזה תלוי לפי הנ"ל, דלפי אופן הא' דאיסורא דהקדש הוא הוא האיסור של הדיוט כנ"ל, מובן דכיון דבתבואת חו"ל ליכא איסור להדיוט כן הוא גם לגבי הקדש, ולאופן הב' שהוא איסור בפני עצמו אפ"ל דלגבי הקדש אינו כן ושם האיסור הוא אפילו מתבואת חו"ל, אלא דבזה לא יהי' פסול אפילו לפני העומר כיון דהוה ממשקה ישראל, ולאופן הג' י"ל ג"כ דכיון דבעינן ששתה"ל יהי' מתבואה חדשה, אפשר שאפילו מתבואת חו"ל לא יביא מקודם דסו"ס לא יהי' מנחה חדשה. (ועי' בהערות במנ"ח שם שיצא לאור ע"י מכון ירושלים).
ועד"ז י"ל בנוגע למה שחקר בשתה"ל אם לא הביאו כלל אם יש איסור אח"כ או לא, דלב' אופנים הראשונים י"ל שיש איסור כיון דשתה"ל הוא בגדר "מתיר", וכאן לא חל ההיתר, משא"כ לאופן הג' דשתה"ל אינו בגדר מתיר, אלא דאסור להביא משום דעי"ז גורם ששתה"ל לא יהי' מנחה חדשה, הנה בנדון זה דבכל אופן לא יוכלו להקריב עוד שתי הלחם, שוב לא שייך שום איסור.
דיוקים בלשון הרמב"ם
ועי' רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז ה"ג שהביא סדר הקרבנות בימי הפסח, ובנוגע ליום שני "שהוא יום ששה עשר בניסן" מקריבין ג"כ העומר "והיא מנחה של ציבור כמו שביארנו", דכבר ביאר לעיל בהל' מעשה הקרבנות פי"ב ה"ג שיש שלש מנחות לציבור, עומר, שתי הלחם, ולחם הפנים עיי"ש, ויש לדקדק דלמה כאן חזר עוד הפעם לומר שהיא מנחה של ציבור, ואילו בהל' תמידין פ"ח ה"א שמביא הסדר דשתי הלחם בעצרת לא הזכיר עוה"פ שהיא מנחה של ציבור, עוד יש לדייק דלמה הוצרך לפרש "שהוא יום ט"ז בניסן"?
ועי' עוד ברמב"ם הל' כלי המקדש (פ"ד ה"ד) שכתב דמ"ע להיות כל המשמרות שוין ברגלים כו' בד"א בקרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובחילוק שתי הלחם בעצרת, אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן אלא משמר שזמנו קבוע כו', והקשה המל"מ שם דכיון שהזכיר "שתי הלחם" הי' לו להזכיר ג"כ הקרבת העומר שכל המשמרות שוין? ועי' גם צל"ח סוכה שם שעמד בזה, וכן בערוך לנר שם, ובערוך לנר כתב שגם בתוספתא סוכה פ"ד הי"א חשיב שתי הלחם שמשמרות שווין בה ולא העומר עיי"ש, ועי' רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ב לגבי מנחת העומר שכתב והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות, ומשמע דבזה באמת ליכא הדין דכל המשמרות שווים, וקשה דלמה יש הפרש בין שתי הלחם לעומר.
ולפי אופן הג' יש לבאר שיש הפרש גדול בגדר הקרבת העומר להבאת שתי הלחם, דהבאת העומר בא "להתיר" ואינה חובה מצד עצם היום, לכן בזה אה"נ דלא אמרינן שכל משמרות שוות, דזה קאי רק על קרבנות של הרגל, משא"כ קרבן עומר אינו קרבן של הרגל אלא בא להתיר, משא"כ שתי הלחם דלא בא להתיר כלל [לפי אופן הג'], אלא הוא קרבן הבא מצד חובת היום לכן שפיר רק בזה אמרינן דכל המשמרות שוין.
ועי' גם בערכין י, ב, שהקשה בגמ' דלמה רק בסוכות אומרים הלל בכל יום ולא בפסח? ומתרץ משום דבסוכות חלוקים בקרבנותיהם, דכיון שכל יום יש מספר אחר של קרבנות לכן אומרים הלל בכל יום משא"כ בחג הפסח, והקשו באחרונים דאכתי קשה ביום ב' של פסח שיש בו קרבן עומר והוא מחולק בקרבנותיו דלמה אין אומרים הלל אז? ולפי הנ"ל אפ"ל דכיון דקרבן עומר אינו מחובת היום אלא שבא להתיר איסור חדש, לכן אין זה שייך לאמירת הלל שהוא מצד הרגל. (וראה בזה בקובץ חידושים שבסוף שטמ"ק על מס' פסחים ח"א).
ולפי"ז יש ליישב ג"כ דיוקים הנ"ל, מה שכתב הרמב"ם "שהוא יום ששה עשר בניסן" דכוונתו להדגיש דאי"ז בא מצד גוף הרגל אלא מצד שהוא יום ט"ז ניסן, וכן הדגיש כאן בעומר שהיא מנחה של ציבור ולא בשתי הלחם, כי שם פשוט כיון שבא מצד חובת היום, בודאי צריך להיות של ציבור דוקא, משא"כ עומר שבא רק להתיר, הו"א דזה אי"צ שתהי' משל ציבור דוקא, קמ"ל דגם זה צ"ל של ציבור.
ויש להוסיף בזה עוד מה שמובא בשיחה זו (סעי' ד') מהזהר ד"שתי הלחם" קאי על תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והקרבת שתי הלחם מורה על ההחברות שבהם עיי"ש בארוכה בנוגע לעבודת האדם. וזהו בפשטות קשור עם מתן תורה, דלפי"ז יוצא ג"כ דהבאת שתי הלחם הוא מחובת היום משום מתן תורה, ואף דעצרת אי"צ להיות ביום שניתנה בו תורה דבזמן שהיו מקדשים עפ"י הראי' הי' אפ"ל עצרת בה' וכו', מ"מ הרי כבר נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ב פ' בהר בהא דאיתא בירושלמי דבקרבנות של עצרת לא כתוב בהם לשון חטא, דכיון דקבלו ישראל את התורה מעלה הקב"ה עליהם שלא חטאו כו', ולכאורה קשה הרי עצרת אינו קשור דוקא עם מ"ת ואיך אפ"ל דקרבנות של עצרת לא כתוב בהם חטא משום מתן תורה? ומבאר שם בארוכה שישנם הרבה מצוות בתורה שיש בהן פרטים שאינן לעיכובא, אבל מ"מ השלימות שבהם הוא כשבא עם כל הפרטים או כשהוא באופן מסוים דוקא, וביאר זה לגבי שמיטה, וכן לגבי הקביעות דממחרת השבת, וכן בענין זה דאה"נ דאינו לעיכובא דעצרת צ"ל ביום שניתנה בו תורה, אבל מ"מ השלימות הוא כשחל ביחד, ומשום זה לא כתוב בעצרת חטא כו' דסו"ס ה"ה קשורים זה בזה עיי"ש, וכן י"ל בעניננו דכיון דסו"ס קשורים הם הנה שתי הלחם שקאי על תושב"כ ושל בע"פ הוה חובת היום דעצרת.
והנה כל הנ"ל נתבאר לפי אופן הג', אבל אי נימא כאופן הא' או הב' נמצא דעומר ושתי הלחם שווים הם בגדרם שבאים להתיר, ויוקשה א"כ קושיות הנ"ל דמשמרות כו' לפי ב' אופנים אלו?
שתה"ל להתיר וגם חובת היום משא"כ עומר
ולכן אפשר לומר דמ"מ יש לחלק ביניהם, די"ל דקרבן העומר בא רק להתיר בלבד ואינו כלל מחובת הרגל, משא"כ שתה"ל י"ל דתרווייהו איתנהו ביה, הן שבא להתיר והן שהוא בא לחובת היום, והיסוד לזה י"ל דפ' העומר הוזכר רק בפ' אמור בלבד דשם איירי באיסור חדש, משא"כ שתי הלחם הוזכר הן בפ' אמור והן בפ' פינחס ביחד עם שאר קרבנות הרגל כדכתיב שם "בהביאכם מנחה חדשה", אלמא דזהו גם מחובת הרגל, (וראה בס' בית אברהם למוהר"ר אברהם אבלי (מב, ד) נדפס גם ביגדיל תורה שנה ראשונה חוברת י"ב סי' ל' שביאר ההפרש בין הקרבנות שבפ' אמור שבאים להתיר, להקרבנות שבפ' פינחס) וזה מובן עפ"י הנ"ל ששתי הלחם קאי על התורה, דבמילא מובן ג"כ למה שתה"ל שוין במשמרות כו' כיון שיש בו חובת הרגל ג"כ וכו'.
ובמנחות פג,ב, איתא דכל קרבנות ציבור באות הן מא"י והן מחו"ל הן מישן והן מחדש, משא"כ עומר ושתי הלחם אינם באים אלא מא"י ומחדש. ובגמ' שם איתא דמתניתין לא כהאי תנא בברייתא דלכתחילה צריך עומר ושתי הלחם מחדש אבל אם אין חדש מביאין מן הישן, דזהו לא כהמשנה, כי לשון המשנה ד"אין מביאין אלא" משמע אפילו בדיעבד עיי"ש.
והרמב"ם בהל' תמידין פ"ח ה"ב כתב דשתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש כו' לא מצאו חדש יביאו מן העלי' (מישן). והראב"ד הקשה ע"ז ועי' כס"מ שביאר קושייתו דכיון שפסק כהברייתא דבדיעבד מביאין מן הישן למה הביא לשון המשנה בתחילה דאין מביאין אלא מן החדש, דמשמע גם בדיעבד? עוד תמה שם הלח"מ דאם פסק כהברייתא למה הביא דין זה רק לגבי שתי הלחם, הרי הברייתא סב"ל כן גם לגבי עומר, והרמב"ם בפ"ז לגבי עומר לא הזכיר דין זה?
ולפי הנ"ל י"ל דהנה בתוספתא רפ"ט הביא הדין כמבואר בהמשנה כל המנחות באות מן הארץ ומחו"ל מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ, ומשמע כנ"ל שזה מעכב, אבל שם בסוף פ"י הביא דין בשתי הלחם דלא מצא חדש יביא מן הישן ולא הזכיר שם העומר, (וראה ליקוטי הלכות מנחות שם) ולפי"ז י"ל דסב"ל להרמב"ם כהתוספתא והיינו דבנוגע להתיר איסור חדש ה"ז רק ע"י הקרבה מתבואה חדשה, והקרבה מישן אינו מתיר תבואה חדשה, לכן סב"ל דבשתה"ל שיש ב' דינים, הא' להתיר והב' מחובת היום כנ"ל, הנה אם לא מצא מן החדש להתיר עכ"פ יביא מן הישן משום חובת היום, אבל באמת אינו מתיר אז, וזהו מה דנקט הרמב"ם ד"לא יביא אלא" בתחילת דבריו דשם איירי לענין ההיתר, דבזה בעינן דוקא חדש, אבל מ"מ יביא מן הישן משום חובת היום, משא"כ בעומר שאינו מחובת היום אלא בא רק להתיר באמת סב"ל דאם לא מצא חדש ואינו יכול להתיר לא יביא כלל, כיון דהעומר אינו בשביל חובת היום אלא להתיר.
וי"ל דנפק"מ להלכה אי נימא כהמנחת חינוך דאם לא הקריבו שתה"ל נשאר האיסור לעולם, הנה אפילו אם הקריבו מן הישן נשאר האיסור לעולם כיון דלא חל בזה ההיתר, ולאידך לגבי משמרות אכתי נימא דשוין כיון דיש בזה משום חובת היום.
אלא דאכתי יל"ע בכל זה לפי מה שהקשו האחרונים (ראה ברכי יוסף או"ח סי' ת"צ ושיירי כנה"ג שם ועולת שבת שם ואלי' רבה שם, וראה ירחון תורה מציון שנה ח' חוברת א' סו"ס כ"א, ותל תלפיות תרנ"ט אות ק"ב, שו"ת התעוררות תשובה סי קצ"א) דלמה אין מזכירין במוסף של יום ב' דפסח גם קרבן העומר, וכן בעצרת אין מזכירין כל הקרבנות הבאים בשביל שתי הלחם, וביארו שהן אינן מחובת היום אלא להתיר עיי"ש. וזה אינו כהנ"ל.
ואולי אפ"ל עפ"י מה שמבואר ברשימות (חוברת קמ"ז) דלכו"ע הכבשים באים בגלל הלחם ולא מצד עצמם (ראה הוריות יג,א) עיי"ש שתירץ בזה מ"ש בזוהר, ולכן י"ל שמזכירים רק קרבנות אלו הבאים מצד עצמם מחמת חובת היום, משא"כ קרבנות אלו אינם מצ"ע מצד חובת היום אלא בגלל הלחם, ושתי הלחם הרי מזכירים בהא דאמרינן בהקריבכם מנחה חדשה.
ובהא דבסידור אדה"ז הנוסח בחגה"ש הוא: "ושני שעירים לכפר" כבר שקו"ט בזה בכ"מ, ראה שער הכולל פרק מ' אות ט"ו, והמועדים בהלכה ע' שי"ז וקובץ יגדיל תורה הנ"ל, ובסדור רבנו הזקן (עם ציונים מקורות והערות, מהרה"ג ר' לוי יצחק שי' ראסקין, שעשה עבודה נפלאה) ע' תצ"ח הערה 32 וש"נ, וראה שו"ת אגרות משה ח"א סו"ס קכ"ט ועוד.
Download PDF