מצוות כתיבת ס"ת לשיטת הרמב"ם

בלקו"ש חכ"ג חגה"ש מביא שם פלוגתת הרמב"ם והרא"ש במצוות כתיבת ספר תורה, אם לקח ס"ת מן השוק, דלהרמב"ם לא קיים המצוה משא"כ להרא"ש, ומבאר שם בארוכה גדר המצוה דכתיבת ס"ת, דזהו מצוה שכל אחד מישראל ירכוש לו תורה, בכדי שיוכל ללמוד ממנו, דאז ה"ז ענין נצחי שלא ישכח כו', ומבאר שם בשיטת הרמב"ם, וז"ל (בסעי' ט'): און דאס איז די הסברה פון די צוויי דעות הנ"ל, בנוגע קיום מצות כתבו לכם ווען מ' איז דאס מקיים מיט א ספר תורה, שיטת הרמב"ם והרמ"א איז, אז וויבאלד די מצוה איז פארבונדן מיט דער קדושה פון כתיבת ס"ת, און די קדושה איז מחייב די תנאי המעשה - כתיבת הס"ת, ווערט אט די מעשה (ניט נאר א פרט אין דער חפצא, אין קדושת ס"ת, נאר אויך) א חלק פון דעם קיום המצוה פון כתבו לכם, און דעריבער ווען ער איז מקיים די מצוה המוטלת עליו מיט שרייבן א ס"ת, דארף זיין די מעשה המצוה, דורך כתיבת ס"ת .. אבער "לקחו כך ולא הגיה בו דבר" איז ער ניט יוצא עכ"ל. ז.א. דכיון דמצד גדר ס"ת בעינן מעשה כתיבה דוקא ולשמה וכו' לפעול בו קדושת ספר תורה, לכן גם הכתיבה נכלל בגדר מצוה זו, ואף דגוף המצוה היא רכישת ס"ת ומצד זה לא הי' צריך לכתיבה דוקא, שהרי אפילו אם קונה ס"ת בשוק יש לו ספר תורה, מ"מ כיון דמצד הספר תורה בעינן כתיבה, לכן גם זה נכלל במצוה זו, ואינו מקיים המצוה אם לקח ספר תורה ולא כתב, עיי"ש בארוכה.

עקירה ברה"י במלאכת מעביר

ולפי יסוד זה בשיטת הרמב"ם נראה לבאר שיטתו בגדר מלאכת "מעביר ד"א ברשות הרבים" שנתבלטו בו האחרונים, דהנה איתא בסוכה מג,א, דיו"ט הראשון שחל להיות בשבת תיקנו רבנן שלא לקיים מצוות נטילת לולב, ואמר רבה הטעם שמא יעבירנו ד"א ברה"ר בשבת, וזהו גם הטעם דשופר וכן במגילה, וכתב רש"י וז"ל: ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים - הוא הדין דמצי למימר: ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שברוב מקומות וענינים אמרינן יש לחוש להעברת ארבע אמות, ואין לחוש להוצאה, כגון אם היה מונח בכרמלית וכו', דאין כאן איסור הוצאה דאורייתא, ויש כאן איסור העברה ברשות הרבים, וכו' ועיי"ש בתוס' שהסכימו לתירוץ זה, הרי בפשטות מוכח דשיטת רש"י ותוס' שם דבמעביר ד"א אי"צ עקירה והנחה ברה"ר דוקא אלא אפילו אם הוא בכרמלית חייב.

ועי' גם מאירי שם שכתב ג"כ לתרץ למה נקט מלאכת העברה וז"ל: שעיקר הגזרה היא בהוצאה מרה"י שלו והכנסה לרה"י של בקי דרך רה"ר, וכיון שאינו מניחה ברה"ר אין כאן לא חיוב הוצאה ולא חיוב הכנסה אלא חיוב העברה, ואעפ"י שחיוב העברה צריך הנחה ועקירה, מאחר שעקר מרה"י זו והניח לרה"י זו והעביר ארבע אמות בין זו לזו חייב, עכ"ל. היינו דהמאירי סב"ל ג"כ במעביר ד"א ברה"ר שהוא חייב אפילו אם אין העקירה וההנחה ברה"ר עצמו, אלא דאפילו אם הם ברה"י כיון שהעביר ד"א ברה"ר חייב, דוקא.

אבל ברמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ט כתב וז"ל: וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת עכ"ל, הרי מוכח דסב"ל דבמעביר ד"א בעי עקירה והנחה ברה"ר דוקא.

ב' ביאורים בגדר מלאכת מעביר

ויש לבאר פלוגתתם עפ"י ביאור גדר המלאכה ד"מעביר ד"א ברשות הרבים", דיש לפרשו בב' אופנים: א) עצם המלאכה היא העברת חפץ ד' אמות ברה"ר, וכל אמה ואמה היא חלק מהמלאכה, ואין בזה ענין של שינוי רשויות, והעקירה והנחה היא רק תנאי מצד שלימות הדבר מצד דכן הוא הדרך, ואינו דומה להוצאה דשם המלאכה הוא שינוי רשות של החפץ, וזהו גם ע"י עקירה והנחה, דעוקרו מרשות זה ומניחו ברשות אחר, דבזה העקירה וההנחה הם חלק מעצם המלאכה דרק ע"י עקירה והנחה ה"ז נקרא הוצאה. ב) כמ"ש בעל המאור לקמן ר"פ הזורק, וכ"כ הר"ן במתניתין לקמן דף ע"ג דמעביר ד"א הוא תולדה דהוצאה כי ד"א של האדם הוא רשותו, וכרה"י דמיא ואם מוציא החפץ מחוץ לד"א ה"ז כמוציא מרה"י לרה"ר עיי"ש. דלפי"ז נמצא דגם מלאכת מעביר ד"א ברה"ר יסודו הוא שינוי רשות ע"ד בהוצאה, ולפי"ז נמצא דאין כל אמה ואמה גורם החיוב, כי עיקר גורם החיוב הוא מה שמוציאו מסוף ד"א לחוצה הימנו.

דלפי"ז יש לבאר דרש"י והמאירי סב"ל כאופן הא', דעצם המלאכה היא העברת החפץ ד"א ברה"ר והעקירה וההנחה היא רק תנאי צדדי משום דרך וכו', ולכן סב"ל דלא איכפת לן איפה עקר או הניח, דאפילו אם זה הי' בכרמלית או ברה"י חייב, כיון דעצם המלאכה היא גוף ההעברת ד"א, משא"כ הרמב"ם סב"ל כאופן הב', דמעביר ד"א דהילכתא גמירי לה הוא כמו הוצאה, וכשם דהוצאה בעינן שהעקירה תהי' ברה"י וההנחה ברה"ר דזהו מעצם מלאכת הוצאה, שעוקרו מרשות זה ומניחו ברשות אחר, במילא כן הוא גם במעביר, דכל גדר איסורו מה שהוא מוציא מסוף ד"א מרה"י לרה"ר ולכן בעינן שהעקירה וההנחה יהיו רק ברה"ר. ועי' רמב"ם שם ה"ח: "וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע, הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב" דמשמע כנ"ל.

ועי' גם רמב"ם הלכות שבת פי"ב הט"ו: וז"ל: מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן .. ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה (שמות ט"ז) שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל עכ"ל. דגם מלשון זה משמע דגדר המלאכה היא להוציא מד"א - מרה"י, לרה"ר.

אבל לאידך גיסא מצינו דשיטתו הוא כאופן הא' דהנה איתא בב"ק ע,ב, איתא דאם גנב ומכר בשבת פטור מדו"ה, דיש קלב"מ על המכירה, ומבאר שם בגמ' דזהו באופן דהלוקח אמר להגנב זרוק גניבותך לחצירי ותקני לי גניבותיך, דאז בעת שחל המכירה חל גם איסור שבת שהכניסו מרה"ר לרה"י, ומקשה ע"ז בשלמא לר"ע דסב"ל קלוטה כמי שהונחה דמי, נמצא דמיד שנכנס הדבר לאויר החצר חייב מצד הכנסה, ואז חל גם הקנין במילא הם באים ביחד ולכן אמרינן קלב"מ, אבל לרבנן דלא סב"ל דקלוטה כמי שהונחה ובעינן הנחה בפועל, נמצא דאינם כאחד, דהקנין חל מיד שנכנס לאויר המחיצות של החצר, וחיוב שבת חל אח"כ בעת ההנחה? ומתרץ דאיירי שאמר הלוקח לא תקני גניבותיך עד שתנוח, דאז הם באים ביחד, והתוס' שם בד"ה לענין שבת (וכן בכתובות לא,א, בד"ה שעקירה) הקשו דהרי זה סותר להמבואר בכתובות לא,א, דא"ר אבין זרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור לשלם על השיראין דעקירה צורך הנחה, היינו דאף דהחיוב דמעביר חל בעת שהונח החץ בסוף ד', מ"מ חשבינן מזמן העקירה שכבר הותחל האיסור שבת, דעקירה צורך הנחה, וכיון דהחיוב נזקין חל בין העקירה לההנחה לכן פטור מצד קלב"מ, ולפי"ז גם הכא צריך לומר כן דאף דאיסור שבת חל אח"כ בעת שהונח הגניבה בהחצר, מ"מ שייך קלב"מ כיון דזהו בין העקירה וההנחה, והקנין חל בין העקירה לההנחה, וא"כ מהו קושיית הגמ'? ותירצו התוס' דר' ירמי' בגיטין לא סבירא ליה לר' אבין, ולדידיה שייך קלב"מ רק אם החיוב נזקין חל בעת ההנחה ממש, וגמרא זו בב"ק קאי כשיטת ר' ירמי' עיי"ש.

והרמב"ם בהל' גניבה פ"ג ה"ב פסק כר' אבין וז"ל: כיצד זרק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חבירו בהליכתו.. הרי זה פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באין כאחת עכ"ל, ולאידך גיסא פסק שם בהל' ה' וז"ל: גנב שמכר בשבת ..חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמשה שאין במכירה מיתה, ואם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת עכ"ל, ותמה בשער המלך דהרמב"ם סותר א"ע, דכיון דפסק כר' אבין דעקירה צורך הנחה, א"כ גם אם זרק הגניבה להחצר סתם נימא קלב"מ, אפילו לא התנה דלא תקני עד ההנחה, כיון דמזמן העקירה עד ההנחה אמרינן קלב"מ? וכפי שכתבו התוס', דרק משום דהגמ' כאן לא קאי לפי רב אבין צריך הגמ' לומר דאמר דלא תקני עד שתנוח?

ותירץ בזה הגר"ח (מובא בס' הגר"ח על הש"ס במסכת כתובות, וכן באבן האזל בהל' גניבה שם) דהרמב"ם סב"ל שיש חילוק בין מלאכת הוצאה והכנסה, למעביר ד"א ברה"ר, דמתי סב"ל להרמב"ם דקרע שיראין בהליכתו פטור, רק באמצע מלאכת "מעביר ד"א ברה"ר" דשם גדר המלאכה היא עצם ההעברה, וכל אמה ואמה הוא חלק מגוף המלאכה, ובמילא אם קרע שיראין באמצע הד' אמות, שייך קלב"מ כיון דחיוב נזקין חל בעת שעשה מלאכת שבת, משא"כ במוציא או מכניס שם עצם גדר האיסור היא רק העקירה וההוצאה מרשות לרשות וההנחה, וכל מה שבינתיים כגון מעת העקירה עד שינוי הרשות, וכן מעת שינוי הרשות עד ההנחה אין זה חלק מהמלאכה כלל, כיון דאין צריך לזה, ובמילא אם נתחייב בנזקין בזמן זה, לא שייך לומר קלב"מ כיון דאינו בעת עשיית המלאכה.

ובנדו"ד איירי בפשטות שזרק הגניבה למעלה ממחיצות החצר, דשינוי הרשות מרה"ר לרה"י חל מיד, דרה"י עולה עד רקיע, אף דעדיין אין מחיצות שם, משא"כ הקנין חל רק כשירד למטה בפנים המחיצות, נמצא דבזמן הקנין אינו פועל כלום בגוף המלאכה, ולכן צריך הרמב"ם לומר דאיירי בהתנה בפירוש שלא יקנה עד ההנחה דאז הם באים כאחד ואמרינן קלב"מ.

ולפי"ז הרי נמצא לשיטת הרמב"ם דגדר מעביר ד"א אינו כשיטת בעל המאור דענינו הוא שמוציא מרשות לרשות, אלא עצם ההעברה הוא האיסור, ולכן כל פרט ופרט היא חלק מהאיסור, כי אם נימא דהמלאכה היא שמוציאו בסופו מרה"י לרה"ר, נמצא דזה דומה ממש למלאכת הוצאה, דעד שינוי הרשות אי"ז חלק בגוף המלאכה ואף דלפועל הוא מוכרח להעביר כל הד"א בכדי שיתחייב, הנה גם בהוצאה אם החפץ אינו ממש סמוך לרה"ר וצריך ללכת ברה"י כמה אמות להוציא, אף שהוא מוכרח עכשיו ללכת בכדי להתחייב, מ"מ כיון דזה אינו חלק בהמלאכה לא אמרינן קלב"מ וא"כ גם במעביר ד"א לא נימא כן דאם קרע שיראין באמצע הד"א פטור, ומוכח מזה דכל אמה ואמה היא חלק מהמלאכה, ולא כפי שנתבאר לעיל?

ועי' גם ברמב"ם (פי"ג הי"ז): "המעביר ארבע אמות ברה"ר זו עם רה"ר השנייה חייב מפני שארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהם", היינו שיש רה"י בין ב' רשויות הרבים והעביר ברה"ר זו ב' אמות ואח"כ עבר ברה"י ועוד ב' אמות ברה"ר חייב, דיש כאן צירוף ד' אמות, ובמרכבת המשנה כאן הביא שהרלב"ג פ' יתרו חולק על זה וסב"ל דבנדון זה אי"צ שיעביר עוד ב' אמות ברה"ר השני, אלא מיד כשבא לרה"ר והניחו חייב, וכתב הרלב"ג על הרמב"ם: "ולא אשער מאין הוציא זה כי אלו הד"א הם שיעור מה שיש תחתיו של אדם ולא תהיינה משום פנים תחתיו אלו הארבע אמות מרשות הרבים שרשות היחיד מפסיק ביניהם וכו'", ביאור דבריו משום דסב"ל כהבעל המאור דגדר העברת ד"א הוא הוצאה מרה"י לרה"ר, וא"כ רק ברשות הרבים אחד צריך ד' אמות דבפחות מזה נמצא שלא יצא מרה"י, משא"כ כאן שהי' רה"י בינתיים בכמה אמות, ונמצא דרה"ר הב' מעולם לא הי' רשות היחיד שלו, אלא רה"ר, כיון דרה"ר השני' לא הי' מעולם בד אמותיו, לכן חייב מיד שהניחו ברה"ר, אבל הרמב"ם כתב מפורש דבעינן שיעביר עוד ב' אמות ברה"ר השני', א"כ לכאורה מוכח מזה ג"כ דשיטת הרמב"ם היא דהעברת ד"א עצם העברה ד' אמות ברה"ר זה גופא החיוב, ולכן לעולם בעינן לד' אמות, וזהו ג"כ היפך ממה שנת'. (וראה בזה בס' תוצאות חיים סי' ז') וצ"ע בכ"ז.

לפי ביאור השיחה י"ל דתרווייהו איתנהו ביה

אמנם לפי יסוד הנ"ל בלקו"ש נראה לבאר עפ"ז שיטת הרמב"ם בגדר מעביר ד"א, דכשם שנתבאר דדעת הרמב"ם דאף דגוף המצוה היא רכישת ס"ת ומצד זה לא הי' צריך לכתיבה דוקא, שהרי אפילו אם קונה ס"ת בשוק יש לו ספר תורה, מ"מ כיון דמצד גדרו של ספר תורה בעינן מעשה כתיבה דוקא ולשמה וכו' לפעול בו קדושת ספר תורה, במילא גם זה נכלל בגוף מצוה זו, ואינו מקיים מצוה זו אם לקח ספר תורה ולא כתב.

עד"ז אפשר לומר כן גם בעניננו, דהן אמת דגדר המלאכה דמעביר ד"א ברשות הרבים הוא מה שהוא מוציא מרשות לרשות וכשיטת בעל המאור, וכמובא לעיל לשון הרמב"ם דה"ה כמוציא מרשות לרשות וכו', מ"מ כיון דזהו דוקא ע"י העברת ד"א ברה"ר, שכן נתקבלה ההלכה למשה מסיני דמעביר ד"א ברה"ר חייב כי הד"א הם כרה"י, וההלמ"מ גילתה דע"י העברת ד"א ברשות הרבים ה"ה כמוציא מרה"י לרה"ר, במילא גם עצם ההעברה של כל אמה ואמה נעשה חלק מגוף המלאכה, ומתחייב רק ע"י העברת ד' אמות, דכשם שסב"ל להרמב"ם בנוגע למצוה, דכיון דס"ת צריך כתיבה נעשה כתיבה חלק מגוף המצוה ובלי זה לא יצא, עד"ז סב"ל בנוסע לאיסור מלאכה, כיון דההלמ"מ גילתה דמלאכה זו היא ע"י העברת ד' אמות, במילא אף אם יצוייר שיוציאנו בלי ד"א אינו מתחייב כי גוף העברת ד"א נעשה חלק מהמלאכה.

נמצא ממה שנת' דלדעת הרמב"ם במלאכת מעביר ד"א, תרוייהו איתנהו בהו, דיסוד המלאכה הוא דהוה כמוציא מרה"י לרה"ר, אבל גם גוף ההעברה הוא חלק מהמלאכה, ובמילא א"ש מ"ש הרמב"ם דהוה כמוציא מרשות לרשות, וכן צריך העקירה וההנחה להיות ברה"ר דוקא, וכן א"ש מ"ש הרמב"ם בפי"ג דאם רה"י באמצע מ"מ בעינן לב' אמות וב' אמות כנ"ל, כיון דזה נעשה חלק מגוף המלאכה, ולולי עצם ההעברה דד"א חסר בהמלאכה, וכן א"ש תירוץ הגר"ח דבמעביר אמרינן קלב"מ כיון דלפועל נעשה כל אמה חלק מגוף המלאכה, וכשקרע שיראין באמצע פטור.