בלקו"ש בכ"מ [בעיקר בח"ו שיחה ב לפר' בא ובעוד מקומות ואח"כ נלקטו למקום אחד, ויצא לאור בקשר עם סיום השלשים של הרבנית נ"ע, ובס' הדרנים על הרמב"ם וש"ס, ואח"כ עוה"פ לקראת סיום השלשים דכ"ק אדמו"ר זי"ע] מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע שיטה כללית בהרבה מחלוקות בין ב"ש וב"ה בכל הש"ס, והיא שב"ש אזיל בתר "בכח" וב"ה בתר "בפועל". ולדוגמא: כמה נרות מדליקים בחנוכה, ב"ש ס"ל יום ראשון ח' נרות ביום ב ז נרות וכו', וב"ה ס"ל ביום ראשון נר א' ביום שני ב נרות וכו', ובגמ' מבואר הטעם שב"ש ס"ל כנגד ימים הנכנסים ולב"ה כנגד ימים היוצאים, כלומר, היות שביום ראשון ישנם ח ימים בכח מדלקין ח נרות, וביום ב ישנם ז ימים בכח מדליקין ז נרות, וכן הלאה, וב"ה ס"ל שהיות וביום א ישנו רק יום א' בפועל מדליקין נר א', וביום ב' כבר ישנם ב ימים בפועל מדליקין ב וכן הלאה, ועד"ז הוא בהרבה מחלוקות ביניהם בש"ס.

אמנם במקום אחר בלקו"ש (חט"ז שיחה ב' לפר' תרומה) מבאר כו"כ מחלוקות ביניהם באופן אחר, והוא:

ב"ש ס"ל שע"פ תורה נקבעים הענינים בעיקר על יסוד תוכנם הכללי, כפי שהם נתפסים בגדרם הכללי, במבט הראשון. וב"ה ס"ל שצריכים להתחשב בעיקר כפי שהענינים מתחלקים לפי הפרטים והאופנים שלהם, אף שאין הפרטים ניכרים תיכף, וצריכים דרישה וכו' - ודוקא זה מכריע בדיני התורה.

ומבאר עפ"ז כו"כ פלוגתות, ומביא דוגמא מכל סדר שבש"ס. ולדוגמא: במס' ברכות (נא, ב) מצינו פלוגתא בנוסח הברכה על האש במוצש"ק: "ב"ש אומרים שברא מאור האש (ל' יחיד), וב"ה אומרים בורא מאורי האש" (ל' רבים). ומבאר בגמ' (שם נב, ב) "דב"ש סברי חדא נהורא איכא בנורא וב"ה סברי טובא נהורא איכא בנורא".

והנה פשוט שאין ב"ש וב"ה חולקים במציאות - שהרי במציאות רואים שישנם כמה גוונים בהאור, אלא שנחלקו בהנ"ל: ההנאה שבאה מן האור באה תיכף כשרואים האור בכללות, ואז נראה אור סתם, גוון אור אחד ("חדא נהורא"), לכן ס"ל ב"ש שגם הברכה צ"ל על בריאת כללות האש, "מאור האש". וב"ה ס"ל שהיות וע"י התבוננות בהאש רואים כמה מאורות, ובפועל באה הנאת האור מכל גווני נהורא - צ"ל נוסח הברכה "בורא מאורי האש". וכן הוא בנוגע לכו"כ מחלוקות בין ב"ש וב"ה.

והנה ישנה סוגיא אחת במס' שבת בפר' המצניע (צא, ב) שיש לבארה ע"פ ב' הדרכים הנ"ל (אלא ששם אי"ז מחלוקת בין ב"ש וב"ה). דתנן בשבת (צא, ב): "קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה, אע"פ שרוב פירות מבחוץ, פטור, עד שיוציא את כל הקופה". וע"ז אמר חזקי' "לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין (שהן ארוכין, שאז כל מה שבתוך הקופה עדיין חלקם נשאר בפנים, ובמילא לא הוציא שום דבר לחוץ לגמרי), אבל מליאה חרדל (שהם קטנים, וא"כ אף שלא יצאה עדיין כל הקופה לחוץ, מ"מ כו"כ מהדברים שבתוך הקופה כבר יצאו לגמרי) חייב". ומבואר בגמ' "אלמא קסבר אגד כלי לא שמי' אגד". ז.א. שלא איכפת לו מה שהכל נמצא בכלי אחד, והכלי עדיין לא יצא כולו לחוץ. משא"כ ר"י ס"ל "אפילו מלאה חרדל פטור, אלא קסבר אגד כלי שמי' אגד". כלומר שזהו כאילו גם החפץ עדיין נמצא קצת בפנים, כי ס"ל - כלשון רש"י (ד"ה 'אבל') - "שע"י הכלי הוא נאגד לצד פנים לומר לא יצא כולו ועדיין אגדו בידו בפנים".

ובטעם הדבר לומר "אגד כלי שמי' אגד", כותב הרמב"ם (פי"ב מהל' שבת הי"א) וז"ל: "שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד". כלומר שהיות והחפצים הם בתוך הכלי, נעשה הכל כמציאות אחת.

אמנם ברבינו חננאל מבאר באופן אחר, וז"ל: "שהן בתוך הכלי, ומקצת הכלי עדיין בפנים, ויכול למשכו לפנים ולהכניסו, וממילא מה שהוא בחוץ נמשך עם הקופה ונכנס, אע"פ שלא נגע בו". עכ"ל. כלומר: אי"ז לפי שכל מה שבתוך הכלי הוא מציאות א' עם הכלי, כ"א מטעם אחר, לפי שהיות והחפץ מונח בתוך כלי שחלק מהכלי נמצא בפנים, הרי יכול למשוך את החפץ לפנים, ולכן אי"ז נקרא שיצא החפץ שבתוך הכלי לגמרי לחוץ.

והנה יש לבאר המחלוקת בין חזקי' ור"י האם אמרי' "אגד כלי שמי' אגד" בב' האופנים של הרמב"ם והר"ח ע"פ ב האופנים שהרבי מבאר מחלוקות ב"ש וב"ה.

להסברת הרמב"ם שהמחלוקת היא האם אמרי' "שהכלי משום כל שיש בו כחפץ אחד" י"ל שנחלקו בהמחלוקת האם מביטים על הכלל או על הפרט: ר' יוחנן ס"ל שדנים כל דבר ע"פ תוכנו הכללי, ולכן בנדו"ד, אף שבפרטיות ישנם הרבה דברים נפרדים בתוך הקופה, וכמה מהם יצאו לחוץ לגמרי, מ"מ, היות שבכללות ה"ה בקופה א', דנים אותה כחפץ אחד, ופטור. משא"כ חזקי' ס"ל שדנים כל דבר ע"פ פרטי הדברים, לכן, היות ובפרטיות ישנם הרבה חפצים פרטיים בתוך הקופה, צריכים לדון ע"פ הפרטים, והיות וכמה מהפרטים יצאו לגמרי לחוץ ה"ה חייב.

ובנוגע להסברת הר"ח שנחלקו האם אמרי' שהיות "ויכול למשכו לפנים ולהכניסו" לכן ה"ז כאילו הוא נמצא בפנים, י"ל שנחלקו בההסברה האחרת, האם מביטים על כל דבר כפי שהוא "בכח" או כפי שהוא "בפועל": ר"י ס"ל שדנים כ"ד כפי שהוא "בכח", ולכן היות ובכח למושכו לפנים ולהכניסו, לכן ה"ז כאילו הוא בפנים, וחזקי' ס"ל שדנים כ"ד כפי שהוא "בפועל", ולכן היות ובפועל ה"ז נמצא כולו בחוץ, זהו העיקר, ולא איכפת לן מה שיכל למושכו לפנים, ולכן ה"ה חייב.

אך דא עקא שלפי ב' הביאורים נמצא שר"י ס"ל כסברת ב"ש, וזהו דוחק. ובפרט שההלכה היא כר"י, ואם המחלוקת היא כנ"ל צ"ל הלכה כחזקי', [ואף שאי"ז קושיא גמורה, כי אי"ז שיטת ב"ש ממש, שהרי בודאי ישנם עוד הרבה פרטים במחלוקת זו, מ"מ פלא הוא שבאופן כללי ילך ר"י (והלכה כמותו) כב"ש].

ולכן י"ל באופן אחר קצת - ובהמשך להנ"ל:

לפי האופן שנחלקו האם מביטים על הכלל או על הפרטים י"ל דר"י ס"ל להיפך, שלהביט על הדברים ביחד לומר שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד, זה גופא נק' שדנים ע"פ הפרטים, משא"כ לדון כל פרט בפ"ע, זה נק' שדנים על הכלל, וכדלקמן.

דהנה להלן בלקו"ש שם, כשמביא הרבי עוד פלוגתות ב"ש וב"ה הקשורים עם הנקודה הנ"ל, מסביר הנקודה בעומק יותר, שב"ש ס"ל שצריכים לדון כל דבר כפי שהדבר נראה באופן מקיפי (וזה נק' שמביטים על הכלל), וב"ה ס"ל שצריכים להתבונן ולחקור הדבר לפרטיו, וצריכים לדונו ע"פ התוצאות בחקירת הפרטים. עיי"ש בארוכה.

ועד"ז הוא בנדו"ד: במבט מקיפי וחיצוני ישנם כאן הרבה חפצים. משא"כ כשמתבוננים בתוכן ופרטי הענין, באים למסקנא שהיות וכל החפצים נלקחו בב"א ו(בד"כ גם) למטרה אחת וכו', הרי שלאחר התבוננות בהפרטים, הוה כל הקופה ומה שבתוכה כדבר א'.

וזוהי מחלוקת חזקי' ור"י: שניהם ס"ל כב"ה שצריכים לדון ע"פ הפרטים, אלא שחזקי' ס"ל שהכוונה בזה לדון ע"פ פרטי החפצים הנמצאים כאן, ולכן ס"ל שהיות וכמה חפצים פרטיים כבר יצאו לחוץ לגמרי, ה"ה חייב.

משא"כ ר"י ס"ל שכוונת ב"ה לדון ע"פ הפרטים הוא בעיקר ההתבוננות בפרטי הענין, ולכן ס"ל שהיות ולאחר ההתבוננות בפרטי התועלת והתכלית, נראה שהכל ענין אחד הוא, לכן אמרי' שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.

ובנוגע לההסברה שנחלקו בגדר "בכח" או "בפועל" י"ל שר"י ס"ל שאכן תמיד צריכים להביט על ה"בפועל", מ"מ לדעתו מה "שיכול למשכו ולהכניסו", אי"ז נק' "בכח", כ"א "בפועל", שהרי תוכן הוצאה הוא מה שיצא מרשות זה ונכנס לרשות אחרת, וגדר יציאה מרשות א' נק' רק אם אינו קשור לרשות הא', ולכן זה גופא שנמצא בכלי שחלקו נמצא בפנים שהוא במצב "שיכול למושכו לפנים ולהכניסו", הרי לא יצא לגמרי מרשות הא', וכ"ה "בפועל", כי זהו גדרו של "הוצאה".

דוגמא לדבר: אי' בגיטין (עח, ב) שאם זרק גט לאשה "גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת, ואם לאו מגורשת, מ"ט בעינן כריתות וליכא". כלומר: אי"ז לפי שדנים הדבר כפי שהוא "בכח", כ"א ש"בפועל" אי"ז כריתות, היות ויכול למושכו אצלו עדיין, בפועל לא נכרת הקשר בין האשה להאיש. ועד"ז הוא בגדר "הוצאה" שכל זמן "שיכול למושכו לפנים ולהכניסו" לא יצא באמת מרשות הא'.

ובזה הוא דנחלקו חזקי' ור"י: חזקי' ס"ל שהיות והלכה כב"ה ואזלינן תמיד בתר "בפועל", לא איכפת לן מה שבכח "יכול למושכו לפנים ולהכניסו", כי לדעתו זהו ענין של "בכח". ומחלק בין גדר "הוצאה" לגדר "כריתות" כי "כריתות" ענינה שכורת ביניהם, שזהו"ע הגיוני, ולכן ע"י שיכול למשוך הגט אצלו לא כרת ביניהם. אבל ב"הוצאה" אינו כן, כי בזה נוגע בעיקר ה"בפועל", לכן מה ש"יכול למושכו לפנים ולהכניסו" הו"ע של "בכח". משא"כ ר"י אינו מחלק בין "הוצאה" ו"כריתות", והוא ס"ל שגם בהוצאה ישנו ענין הגיוני, ולכן ס"ל שהן אמת שהלכה כב"ה שאזלינן בתר "בפועל", מ"מ בנדו"ד זהו"ע של "בפועל", ולכן אזלינן בתרי' וחייב.