כ"ק אדמו"ר זי"ע כותב בלקו"ש (חי"ט עמ' 188) וזלה"ק (בתרגום מאידית): "בענין עדות - "על פי שני עדים גו' יקום דבר" (שופטים יט, טו) - מצינו שני סוגים:

א. "עדי בירור" - לדוגמא, עדות על הלואה, שענינם הוא רק לברר שהיתה ההלואה, אבל ההלואה כשלעצמה אינה תלויה בהעדים - גם אם ההלואה נתקיימה בלי עדות חל על הלוה החיוב לפרוע החוב. לפי"ז הפי' ב"(על פי שנים עדים גו') יקום דבר", הוא שה"דבר" נתברר (ווערט פעסטגעשטעלט) ע"י העדים. [ומוסיף בהערה: ראה קדושין סה, ב: לא איברו סהדי אלא לשקרי].

ב. "עדי קיום" - לדוגמא, עדי קידושין, שעדותם היא חלק מהקידושין, שהרי הדין הוא, שגם אם (בין האיש ובין האשה מודים ש)קידשה, אם לא היה שם עדות, ההלכה היא ש"אין חוששין לקידושיו", ז.א. שבלי עדי קידושין אין כאן קידושין. ובסוג זה של עדות פי' "יקום דבר" הוא - שעל ידם נעשה (ווערט אויפגעטאן) ה"דבר"". עכ"ל.

ולכאו' צ"ע קצת, דהרי הפסוק איירי בדיני ממונות, ולא בגיטין וקידושין, וכל דין עדות בגיטין וקידושין ילפינן בגזירה שוה "דבר דבר מממון" [כמפורש ברש"י (גיטין ב, ב ד"ה ואין) וז"ל: "ואין דבר ערוה ראוי להתירו בפחות משנים, דיליף דבר דבר מממון, כתיב הכא (תצא כד, א) כי מצא בה ערות דבר, וכתיב התם ע"פ שנים עדים יקום דבר, במס' סוטה (ג, ב)", עכ"ל], וא"כ איך אפ"ל שבהפסוק הזה מונח הפי' שע"י העדים נעשה הדבר, כשלכאו' אינו כן, ומה שמפסוק זה ילפינן ג"כ הדין דעדי גו"ק, שהם עדי קיום, אין הפי' שהפסוק מכוין גם לעדי גו"ק, כ"א שבגז"ש ילפינן מעדות ממון שבפסוק זה לענין שני (גו"ק) שלא נכתב בפסוק זה.

ואף שאולי הטעם מדוע מפרש בהשיחה שהתיבות "יקום דבר" כוונתם גם "שעל ידם נעשה הדבר" הוא כדי לתרץ הקושיא שבהערה 18: "מנ"ל דעדי קידושין הם עדי קיום - והרי עדי קידושין ילפינן ("דבר דבר") מממון, שהם עדי בירור?" [ומציין: ראה קצוה"ח ר"ס רמא, שו"ת חלקת יואב אבהע"ז ס"ו, ועוד] - שזה מתורץ ע"י שמפרשים שכבר בהפסוק שממנו ילפינן דין עדי גו"ק ("ע"פ שנים עדים יקום דבר") מונח הענין דעדי קיום, ע"פ הפי' הב' ד"יקום (דבר)".

אבל סו"ס קשה דהרי אין אומרים שהפסוק איירי בעדי גו"ק שממנו לומדים דיש עדות בגו"ק, ואיך אפש"ל שכוונת הפסוק הוא "יקום דבר - שעל ידם נעשה הדבר".

(אם לא שנאמר שאין כוונתו בהשיחה שזהו אכן פירוש בהפסוק, כ"א כעין "רמז" לדין עדי קיום הנלמד בגז"ש ממנו - אבל אי"ז פשטות משמעות לשון השיחה).

וי"ל בזה בהקדים מ"ש התוס' (גיטין ד, א ד"ה מודה) שהטעם מדוע גם ר"א הסובר שעדי מסירה כרתי, ואי"צ עדי חתימה על הגט כלל, מ"מ "מודה ר"מ במזויף מתוכו שהוא פסול", שאם אכן חתמו בו קרובים או פסולים, הגט פסול, כי "בדין מיפסיל, משום דלמא אתי למיסמך עילוייהו להשיאה או להוציא ממון על פיהם; אע"פ שהדבר אמת, אין לעשות אלא בעדות כשר, כדאמר בפ' ארבעה אחין (יבמות לא, ב) נינחי' גבי עדים, זימנין דחזו בכתבא ומסהדי, ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם".

וידוע מה שהקשו בזה, דמדוע כ"ה ש"אע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר", והרי כל ענין העדות הוא לברר אם אמת הי' הדבר או לא, וא"כ אם באמת כן הי' הדבר מהו החסרון אם סומכין על עדות פסול?

ואף שהתוס' הביאו ראי' לזה, מ"מ כבר כתבו המפרשים שראי' זו צ"ע, שהרי שם איירי בדיני נפשות, שבזה צריכים גמר דין של הבי"ד, ואם העדות פסול אין כאן גמר דין, אבל בנדון אחר שצריכים רק לדעת איך הי' המעשה, מהי החסרון כשהעדים פסולים, אם לפועל המעשה אמת.

וי"ל בזה בהקדים - דהנה בכתובות (יח, ב) מובא הכלל הידוע בנוגע להגדת עדות, שלאחר שהגידו עדותן אין להם לשנות מה שאמרו מטעם "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". וברש"י שם (ד"ה "כיון") כ' וז"ל: "דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד וגו'". עכ"ל. וכ"ה בעוד כמה ראשונים שם, ובשאר המקומות בש"ס המסומנים על הגליון.

אמנם הריטב"א (הובא בשטמ"ק שם) כ' וז"ל: "יש שפירשו בתוס' דהא נפקא מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו, דאית לן למידרש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כדדרשינן גבי יבם אשר לא יבנה את בית אחיו, כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכיון דכן, ע"כ הכי בעי למימר: כיון שלא הגיד בתחילה בענין זה שבא לומר עכשיו, שוב אינו חוזר ומגיד, ואחרים פירשו וכו', אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר". עכ"ל.

ולכאורה כוונתו במ"ש "ואם יכולים לחזור ולהעיד היאך יקום דבר" הוא, אשר אם יכולים לחזור ולהעיד לעולם, יש לחוש אולי יחזרו ויעידו באופן אחר, ועי"ז יצטרך הדין להשתנות, וא"כ לעולם אין ברור איך יהי' הדין, ואיך שייך לומר ע"ז "יקום דבר".

אבל צ"ע בזה, כי אם זוהי כוונתו, למה לי' לתלות קושייתו בלשון הפסוק "יקום דבר", והרי קושיא זו היא מעצם דין עדות, כי באם יש לחשוש לזה, בטלה כל דין עדות, כי לעולם כשבאים להעיד יש לחוש שיחזרו בהם ממה שאמרו, ואין לפסוק שום דין על פי עדים. ומדלא הקשה מעצם דין עדות, משמע שפשיטא לי' שכשעדים באים להעיד אין שום מקום לחשוש שיחזרו בהם, ומקבלים מה שאומרים, ואח"כ פוסקים על פיהם. אבל א"כ צ"ע לאידך גיסא, מה קשה מלשון הפסוק "ע"פ שנים עדים יקום דבר", ש"ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר", והרי כנ"ל אין סיבה לחשוש לזה, ובמילא יש לקיים הדבר ע"י העדים, (ובאם אח"כ יחזרו ויעידו באופן אחר, אה"נ שאז ישתנה הדין, אבל עכשיו אין חוששין שיהי' כן, ופסקינן בודאות ע"פ מה שאומרים עכשיו - ע"ד מ"ש תוס' (גיטין לג, א ד"ה "ואפקעינהו") למה כשמתרים את הנזיר שלא ישתה יין אי"ז התראת ספק מטעם שאולי ישאל על נזרו - כי עכשיו ה"ה נזיר, ואה"נ אם ישאל אח"כ על נזרו, ייפטר ממלקות, עיי"ש).

וי"ל בזה: דהנה בלי הפסוק "יקום דבר" יש ג"כ ענין עדות, כי זה דבר מובן בשכל, והא ראי' שגם בערכאות של עכו"ם, להבדיל, שאינם הולכים ע"פ דיני התורה, יש אצלם דין קבלת עדות, ופוסקים הדין ע"פ העדאת העדים, כי זהו דבר שכלי [אלא שאין אצלם כל ההגבלות שישנם ע"פ תורה, כמו אי קבלת אשה כעד, או קרוב וכיו"ב, כי אצלם זה מיוסד רק על השכל].

והנה גדר עדות כפי שהוא ע"פ שכל, אף שדנים ע"פ העדים, מ"מ באמת אין ידועים בבירור ובודאות שהמעשה היה כפי שאומרים העדים, כי סו"ס אפשר ששיקרו (גם אם חקרו ודרשו את העדים), וכל הענין מיוסד רק ע"ז שע"פ רוב כשב' בנ"א מעידים שכן הי', וחקרו ודרשו אותם, מסתמא אמת הוא.

משא"כ ע"פ תורה כשב' עדים כשרים מעידים שכן הי' המעשה, נקטינן שבודאי כן הי', ואף שע"פ שכל אי"ז ברור, מ"מ מצד הבי"ד אמרי' שאכן כן הי' המעשה ז.א. שכאילו גם אם בפועל לא הי' כן המעשה, גורמת דין העדות של התורה לנקוט שאכן כן הי' המעשה.

ובפרט ע"פ מ"ש הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ז ה"ז, פ"ח ה"ב) וז"ל: "שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים, ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר וכו', שצונו לחתוך הדבר ע"פ שנים עדים, ואע"פ שאין אנו יודעים מה העידו אמת אם שקר...". עכ"ל. הרי שהבירור שנעשה ע"י העדים אי"ז בירור שכלי, כ"א לפי שכן גזרה התורה וא"כ נמצא שהעדים הם הגורמים לנו לומר שכן הי' המציאות.

וראה לקו"ש חכ"א (עמ' 62) וז"ל (בתרגום מאידית): "עדות אינו (רק) בירור (ע"פ שכל), כ"א זהו דין ועשית (גמר) דבר (וגזירת הכתוב - ראה צפע"נ לרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז) - "על פי שנים עדים..יקום דבר", וכפי שמבאר הרמב"ם ש"נצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו שקר כו'", עכ"ל - הרי שהבירור של העדים, הוא בירור ודאית, מצד גזירת התורה, (וראה "הדרן על מס' בני"ך - נדפס גם בס' "הדרנים על הרמב"ם וש"ס" - סעי' יג ובהערה 15).

ועפ"ז י"ל שזהו כוונת הריטב"א במ"ש "מדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר, אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולים לחזור ולהעיד היאך יקום דבר" - היינו שהכתוב מגלה לנו שע"י העדים נפעל הדבר, ובמילא פשוט שאח"כ אין לחזור ולהעיד, כי לאחר שנפעל הדבר הרי מה שעשוי עשוי, ואין לשנותם, ואם יכולים לשנותו "היאך יקום דבר" - היינו שזוהי סתירה למה שאומרים שע"י עדים מתקיימים הדברים. [ולכאו' זהו הכוונה בההערה שבההדרן הנ"ל].

היינו: בשלמא אם עדות הי' רק ענין שכלי, פשוט שאם אותם העדים עצמם שהעידו שהמעשה היה באופן מסוים, הם עצמם אומרים אח"כ ששיקרו בעדותם, או שטעו בעדותם וכיו"ב, למה לא נקבל דבריהם, הרי כל ידיעתנו בהמעשה הוא רק ע"י מה שהם אמרו, ומסתמא אמת הוא (אבל שום דבר לא נתהווה על ידה), וא"כ פשוט שכשהם עצמם אומרים שאי"ז אמת, אין לנו שום סיבה לקבל העדות הראשונה.

[- ופשוט שצריכים לחקור ולדרוש האם מה שאומרים עכשיו אי"ז קנוניא או שקר, כמו שצריכים לחקור ולדרוש הפעם הא' שהעידו, אבל לאחרי החקו"ד, פשוט ע"פ שכל שכבר אין לנו שום סיבה לקבל עדותם הראשונה].

אבל הפסוק "יקום דבר", מגלה לנו שהגדת העדות פועלת ש(כאילו) באמת הי' המעשה כן, אף אם בגשמיות אי"ז ברור, מובן שלאחר שהגידו ופעלו המעשה, כבר יצא זה מידם ומבעלותם, ואין להם לשנותו.

ומטעם זה בערכאות של עכו"ם, להבדיל, ההולכים רק לאור השכל, ולא ע"פ דיני התורה, אין להם גדר של "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", ואם לאחר חקו"ד רואים שמה שאומרים עכשיו (לבטל דבריהם הא') אינו שקר או ע"י לחץ וכיו"ב, מבטלים הם עדותם הראשונה, כי רק מטעם "יקום דבר" שבתורה אין להעדים לחזור ממה שאמרו בתחלה.

וזוהי כוונת הריטב"א שהיות וכתוב "ע"פ שנים עדים יקום דבר" אמרי' "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".

הרי שמכ"ז נמצא שגם בעדי בירור ישנו ענין של קיום, שהעדים גורמים חלות הדבר - שזה כאילו העדים גורמים (בנוגע להפס"ד בפועל) שהמעשה אכן הי' כן; והוא ע"ד עדי קיום בגו"ק, שע"י העדים נעשה המעשה שבלעדם לא הי' נעשה, וכ"ה בעדי בירור, שע"י בעצם (כאילו) נעשה המעשה כן.

ועפ"ז כבר מובן דברי התוס' בגיטין "אע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר", כי אם גדר עדות (גם עדי בירור) הי' רק בירור שכלי, אינו מובן מדוע אין לעשות אלא בעדות כשר, אבל היות שע"פ תורה ניתוסף לגדר עדות גם זה שזהו בירור ודאית (באופן שכאילו גם אם בפועל לא הי' המעשה כן, ה"ז כאילו אכן כן הי' המציאות בפועל) - הנה דבר זה אפשר להעשות רק ע"י עדים כשרים. ז.א. כשבי"ד מקבל עדות של עדים עושים כן מטעם דין התורה ולא מטעם ענין טבעי ושכלי, וגדר זה נעשה רק ע"י עדים כשרים, ועפ"ז מובן ג"כ הראי' שהביאו מיבמות, אף ששם איירי אודות דיני נפשות, שצריך גמר דין, ובעדים פסולים אאפ"ל גמר דין, משא"כ בדיני ממונות וכיו"ב אצ"ל גמר דין - הנה ע"פ הנ"ל אינו כן, כ"א גם בדיני ממונות וכיו"ב ישנו כעין גמר דין, שהעדים גורמים הדבר, כנ"ל, וכהלשון בלקו"ש חכ"א הנ"ל "זהו דין ועשיית (גמר) דבר", שמשתמש בהלשון "גמר דבר", בדוגמת הלשון "גמר דין" בדינים.

והנה ע"פ כהנ"ל כבר מובן איך כותב בלקו"ש חי"ט שבהתיבות "ע"פ שני עדים וגו' יקום דבר" מונח גם זה "שעל ידם נעשה ה"דבר" (ווערט אויפגעטאן דער "דבר")", אף שהפסוק איירי רק בדיני ממונות, ששם העדים הם "עדי בירור", ולא "עדי קיום" - כי עפהנ"ל גם "עדי בירור" יש בזה גדר של "קיום", שעל ידם נעשה הדבר.

ופשוט שעי"ז יתורץ ג"כ הקושיא שבהערה 18 שם "מנ"ל דעדי קידושין הם עדי קיום - והרי עדי קידושין ילפינן ("דבר דבר") מממון, שהם עדי בירור", כי גם עדי בירור יש בהם גדר "קיום", אלא שבעדי בירור מודגש ה"בירור" שבדבר, ובעדי קיום מודגש ה"קיום" שבדבר, כלומר: בעדי בירור אין אומרים שבלעדם מעיקרא לא חל הדבר, כ"א שכשמעידים בפועל, נעשה לנו הבירור הזה ודאי, שכאילו הם גרמו הדבר, ובעדי קיום, ה"קיום" שבזה נוגע תומ"י בהתחלה, בעת פעולת הדבר, היינו שאין הדבר חל מעיקרא בלי העדים; אבל עכ"פ מובן איך סו"ס אפ"ל גדר "קיום" בעדי קיום, אף שלומדים עדות זה מדיני ממונות, ובדיני ממונות מושג "עדות" אינו שייך ל"קיום", - כי גם בעדי בירור ישנו מושג כזה, וכנ"ל. (ואולי (גם) לזה נתכוין בהערה 18 הנ"ל - שע"פ מ"ש לפנ"ז בפירוש הב' של "יקום דבר", מתורץ הקושיא).