בלקו"ש חכ"ו ע' 111 ואילך מחדש רבינו דאריכות דברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה בפרקים ב- ד הוא משום שכל הדברים האלו (מעשה מרכבה ומעשה בראשית) הוא חלק ממצות ידיעת ה', עיי"ש היטב.

ולא הבנתי היטב הכוונה בזה, דאם נאמר דכוונת רבינו כפשוטו ממש שידיעת כל פרטים אלו הוא חלק מעצם המצוה דידיעת ה', היינו שאם אינו יודע כל פרטים אלו חסר לו בעצם קיום המצוה, צ"ע בזה לכאו', שהרי בפרק א' אחר שמפרט הרמב"ם כמה פרטים בענין ידיעת מציאות הבורא מסיים בה"ו "וידיעת דבר זה מ"ע שנאמר אנכי ה' אלקיך", דמזה משמע שלעצם קיום המצוה נוגע רק ידיעת דברים אלו שהביא עד ה"ו ותו לא, ועי"ש מתחילת השיחה שהביא כן מהמגדל עוז שכל המבואר עד ה"ו הוא חלק מהמצוה, ולכ' מובן מזה שאריכות הדברים בענין מציאות הא-ל שהובא אח"כ אינו חלק מעצם קיום המצוה.

ועדיפא מזה, הרי מסתבר שכל אריכות הפרטים שמאריך בפ"ב בענין מציאות המלאכים, ובפ"ג ה' י'ד מאריך בעניני מעשה בראשית, בענין דומם צומח חי מדבר וכו' עי"ש, אינם חלק מקיום עצם המצוה דידיעת הבורא, שהרי סו"ס בידיעת פרטים אלו ליכא ידיעת הבורא.

ואין לומר שאה"נ דאין ידיעת כל הדברים דמעשה מרכבה ומעשה בראשית חלק מקיום עצם המצוה, אבל מ"מ יש לידיעת דברים אלו שייכות ומצות ידיעת ה' כיון שכ"ז שייך למעשיו וברואיו הנפלאים שמזה יבא להבין גדולתו כו' (וע"ד מ"ש הרמב"ם ברפ"ב). שהרי בהשיחה מדייק להדיא די"ל דיש לכל ענינים אלו שייכות למצות ידיעת ה', או יתרה מזו דהוי חלק ממצות ידיעת ה', ולהעיר דכשהגיה רבינו השיחה בלה"ק רואין בכתי"ק שמחק מה שכתבו שיש לכ"ז שייכות לידיעת ה' והשאיר מה שכתבו דכ"ז הוא חלק ממצות ידיעת ה'.

ולכן לכ' צ"ל דהכוונה בזה הוא דכיון דשם המצוה ידיעת ה' ולא אמונה גרידא, א"כ אה"נ דהמצוה הוא רק ידיעת הפרטים שהביא בפ"א עד ה"ו, ולא אמונה כללית בה' אחד ותו לא, אמנם סו"ס מי יימר דידיעת פרטים אלו יהי' בדרך ידיעה ולא אמונה לבד, והרי החפצא דידיעה הוא שהאדם אכן מבין ויודע הדברים, ולכן האריך הרמב"ם בפ"ב-ד בעניני מעשה מרכבה ומעשה בראשית דרק מי שיודע דברים אלו יהי' אצלו ידיעת הפרטים במציאות הא-ל שמביא בפ"א עד ה"ו בגדר ידיעה והבנה. וא"כ נמצא דגם כל האריכות בפ"ב-ד הוא חלק מהמצוה, דזהו אופן קיום המצוה ע"י שידע דברים אלו.

אמנם לכ' א"א לפרש הכי, דא"כ נמצא דזה ממש ע"ד מצות אהבת ה', שגם לגבי אהבת ה' עצם המצוה היא האהבה, אלא שכיון שא"א להכריח האהבה לכן המעשה והחפצא של המצוה הוא ההתבוננות בגדולתו ית' (כמ"ש הרמב"ם רפ"ב, וכן משמע יותר בסהמ"צ מ"ע ג' כמצויין בהשיחה), אבל סו"ס עצם המצוה הוא אהבת ה', וההתבוננות הוא (הכשר מצוה, או לכל היותר) המעשה והחפצא שע"י מתקיים עצם המצוה.

ולהנ"ל נמצא דעד"ז הוא בידיעת ה' דעצם קיום המצוה הוא ידיעת הפרטים שהביא בפ"א עד ה"ו, אלא שכיון שא"א להכריח ענין הידיעה (שלא יהא אמונה בפרטים אלו גרידא) לכן מעשה המצוה הוא ע"י ידיעת כל שאר הפרטים שמביא בפ"ב-ד.

וא"כ צ"ע שהרי כתב בהשיחה שא"א לומר דכל מ"ש בפ"ב-ד הוא לענין מצות אהבת ה', כיון שאין כ"ז עצם המצוה, אלא רק מעשה המצוה, ולא הו"ל להרמב"ם להביא כל הפרטים במעשה המצוה לדינא, שייך דכ"ז לספרי חקירה, וא"כ כמו"כ נימא לגבי ידיעת ה' דסגי לספר הלכות במ"ש דהמצוה הוא ידיעה שהוא ע"י ידיעת כל הפרטים בפ"ב-ד, כיון שזהו רק מעשה המצוה לא שייך זה לדינא אלא לספרי חקירה?

ולכן י"ל שכוונתו לחדש דאף דלכ' ידיעת כל הפרטים שבפ"ב-ד הוא רק מעשה המצוה איך יתקיים מצות ידיעה, מ"מ מאחר דשם המצוה הוא ידיעה נעשה גם ידיעית כל פרטים אלו חלק מקיום המצוה עצמה, ובזה לא דמי למצות אהבת ה' דשם המצוה הוא אהבה ולכן ידיעת הפרטים אינם אלא מעשה המצוה ולא חל עלייהו שם עצם המצוה, ועצ"ע...