בנוגע למה ששאל הת' נ.ב. שי' בגליון הקודם (ע' 21) על מה שכתבתי בגליון ו, יש לבאר דהנה, הרמב"ם בהל' אישות פ"ג הי"ט כותב וז"ל : ואע"פ שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה, עכ"ל.

ובאור יקרות (קידושין נא, ב) הקשה על דברים אלו דהרי מצינו בזה הגמ' (קידושין מא, א) בענין מקדש בתו כשהיא קטנה ונקטה הגמ' שם בלשון אסור וכדברי הגמ' שם דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי אליעזר, אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה וכו', וא"כ מדוע הרמב"ם כשמביא דברים אלו להלכה נוקט בלשון פושרת המשתמעת בשתי פנים "דאין ראוי לעשות כן"? ומתרץ שם באור יקרות דהרמב"ם לא למד כלל את דבריו דלעיל מדף מא, א, אלא מדף נא, ב דכתבו הגמ' שם וז"ל: ת"ש המקדש את בתו סתם, אין הבוגרות בכלל, הא קטנות בכלל . . מי לא עסקינן דאמרי לי', קידושי לדידך, אפ"ה לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה וכו'. ומגמ' זה מסביר האור יקרות, למד הרמב"ם דישנה מצוה בקידושי האב את בתו הקטנה, ומש"כ בגמ' הנ"ל דאסור לאדם לקדש את בתו הקטנה ה"ז נאמר בגדר "עצה טובה" דתקני' רבנן, דעדיף הוא שלא לקדש קטנה מכיון דאינה ראוי' לכך. ע"כ.

ועפכ"ז י"ל בפשטות דהרמב"ם ס"ל שגם האיסור דלקדש אשה עד שיראנה הוא לא בגדר איסור אלא בגדר דתיקני' רבנן, דהרמב"ם כותב בהמשך הלכה הנ"ל "וכן האיש אין ראוי לקדש קטנה, ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהי' כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה".

והיינו ע"פ ההסברה הנ"ל מובן דגם שאר המקרים המובאים באותו הלכה למד הרמב"ם דאין הם דברים בגדר איסור, אלא דברים דתיקנו רבנן בגדר "עצה טובה" דעדיף שלא לעשותם. וכן משמע מהא דנפסק להלכה בטושו"ע (אבהע"ז סי' לה סעי' א) בנוגע להא וז"ל: האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה בין אשה סתם בין אשה פלונית ויאמר לה השליח "הרי את מקודשת לפלוני". אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמה אסור לו לקדשה ע"י שליח אא"כ מכירה שמא אח"כ ימצא דבר מגונה ותתגנה עליו, מ"מ אע"פ שמכירה מצוה שיקדשנה בעצמו אם אפשר, עכ"ל.

ועי' בבית יוסף על אתר דכתב וז"ל: ומ"מ ה"ל למכתב דאע"פ שמכירה, מצוה בו יותר מבשלוחו, כדאמרינן בגמ'. ודיקדק רבינו לכתוב אם אפשר לו לקדשה בעצמו, לומר דאם א"א כגון שהוא במקום רחוק ממנו וא"א לו לילך למקומה לראותה, או שהיא כבודה בת מלך פנימה ואין אדם יכול לראותה, לא יניח מלקדש בשביל זה. דלא אומר אסור אלא היכא דאפשר וכו'.

משמע מפורש מהב"י שאין שום איסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה אם היא נמצאת בריחוק מקום והיא לא יכולה להגיע אצלו או האשה היא כבודה בת מלך פנימה שמחמת צניעותה.

ועפ"ז שאין שום איסור אלא "מצות חכמים" או בגדר "עצה טובה", מובן היטב מה שכתבתי שכל התקנה דרבנן נאמרה לאנשים כערכינו שאינם רואים בענין הנישואין המטרה ותכלית שבו אלא כענין בפ"ע שלכן יש חשש "שמא יראה בה דבר מגונה". משא"כ באברהם אבינו שהי' מרכבה לאלוקות שכל אבריו היו קדושים הוא ראה בענין הנישואין את התכלית והפנימיות שבו – והיא מצות פרי' ורבי', ולכן אין מקום לחשש של שמא יראה דבר מגונה וכו'.

ומה דכתב כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ה פ' לך א ע' 60 וז"ל: וכידוע וואס ווערט געבראכט בשם הבעש"ט אז אברהם אבינו זייענדיק א מרכבה צום אויבערשטען, דערפאר האט ער ביז דאן ניט געוואוסט אז שרה איז א יפת תואר טראץ דעם וואס ער האט איר אויך פריער געזען. ובהע' 29 "שהרי אסור לקדש אשה עד שיראנה (קידושין מא, א) ועפ"ז מתורצת קושיית המהרש"א בחדא"ג לב, ב שם" עכ"ל.

י"ל שרבינו קאי לפי פשטות הגמ' שיש שם איסור לקדש האשה עד שיראנה ולכן מוכרחים לומר שאברהם ראה את שרה לפני הנישואין ולא למד כהרמב"ם (ע"פ אור יקרות) והב"י הנ"ל.