הרמב"ם בהל' יסוה"ת פ"ה הל' א' כותב וז"ל "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בנ"י וכו'".

ושם הל' ד' - "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם הי' בעשרה מישראל הרי"ז קידש את השם ברבים וכו'. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם הי' בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם וכו', אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב השב על קיאו והוא נק' עובד עבודת כוכבים במזיד וכו'", עיי"ש.

ויש לעיין ולחקור, עכ"פ לשיטת הרמב"ם, אם מצוה זו של קידוש השם הוא מצוה חיובית קיומית או שהוא עניין של הימנעות מעשיית העבירה, וגם באופן של מסי"נ, כעין שב ואל תעשה.

ובסגנון אחר - כשל"ע בא מקרה של מסי"נ ליהודי (כי בסתם, ברור שאין לו לחפש מסי"נ שהרי נאמר וחי בהם, וכמו שאמר ר"ע מתי יבוא לידי ודו"ק, ואכמ"ל בדבר הפשוט). האם המצוה של קידוש השם שעליו מצווים אנו (שנאמר ונקדשתי וגו') הוא להשתדל ללכת לפועל על קידוש השם, או נאמר דרק אם האנס מכריח את היהודי לעבור על א' מג' מצוות שעליהם נאמר יהרג ואל יעבור (אפי' בצנעה לשיטת הרמב"ם, ראה לח"מ ועוד) או אפי' על שאר מצוות בשעת הגזירה (כמבוא' שם הל' ג') והברירה היחידה שיש לו היא או לעבור העבירה, או יהרג - הנה אז, ודוקא אז, יש מצוה למסור נפשו ולקדש שמו, ואם עשה כן ונהרג, הנה בצנעה קידש את השם, ובתוך עשרה מישראל קידש את השם ברבים.

וא' מהנפק"מ בזה הוא במקרה אם הי' יכול לברוח האם יש חיוב להשתדל לברוח מפני האנס. דאי נימא דמצוות קידוש השם הוא מצוה חיובית - קיומית הרי מכיון שבא, רח"ל, למצב כזה דיכול לקדש שמו הרי הוא מחוייב לקיים מצוות עשה של "ונקדשתי" ולא לעבור על הלאו דלא תחללו - ולמסור נפשו, אבל אי נימא דהמצוה היא סתמית או 'פאסיבית' אין לו החיוב הזה ומותר (ואולי חייב) לברוח, או עכ"פ להשתדל לברוח, ולאופן הזה המצוות עשה של ונקדשתי הוא כשאין לו ברירה, וא"א לו לברוח, והדרך היחידי להמלט הוא לעבור על העבירה הנה אז חייב, לא לעבור על העבירה ולמסור נפשו.

והי' נראה, בהשקפה ראשונה שהרמב"ם עצמו כותב בסוף ההל' (ד') דיש לברוח ולא להביא עצמו למצב של ליהרג, וזהו מ"ש אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח הנה הוא ככלב השב על קיאו, והוא נק' עובד עבודת כוכבים במזיד, עיי"ש.

אבל זה אינו, שדברי רמב"ם אלו באים בהמשך למה שהתחיל לבאר במי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם - היינו במי שלא עמד בנסיון ועבר העבירה, ופשוט שבמצב כזה, שהי' עומד לעבור העבירה ולא לעמוד בנסיון (מובן רק משום שהכריחו אותו), והי' יכול לברוח ולא ברח (למשל מסיבות כספיות או שאר דברים), הרי אז לו נק' עובר עבירה באונס שאז דינו שאין מלקין אותו או אין ממיתין אותו אלא דינו (מי שהי' יכול לברוח) כעובד עכו"ם במזיד, ופשוט.

(וראה בזה גם בשו"ע אדה"ז הל' שחיטה סי' ב בקו"א סק"ט, דהאנוסים שיכולים להמלט על נפשם ולברוח, ונשארים בארצותם מפני ממונם, הם כמומרים, אע"פ שמקיימים כל המצוות בצנעה, כי בע"ז לא חילקו וכו', ע"ש. וכן בשולחנו דיני נזקי גוף ונפש סעי' י בענין ישראל שהמיר לעבודת אלילים אפי' לתיאבון, אם לא הי' אנוס או שיכול לברוח ואינו בורח מצוה להרגן וכו', עיי"ש, דשם ברור דאף אם מתחלה הי' אנוס ורק אח"כ הי' יכול לברוח ואינו בורח דינו כמומר ע"ש).

נמצא שהרמב"ם מתאר שני מצבים מן הקצה אל הקצה כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל, דמחוייב למסור נפשו עכ"פ בהג' עבירות עליהם נאמר יהרג ואל יעבור - ואם נהרג ולא עבר קידש השם ואם עבר ולא נהרג חילל השם (והחילוק בזה בין אנוס למזיד הוא אם הי' יכול לברוח ולמלט על נפשו). ואין לדייק מדברי הרמב"ם עצמו לפשוט החקירה דלעיל.

ולהעיר מס' החינוך מצוה רצו וז"ל "שנצטוינו לקדש השם שנאמר וכו' כלומר שנמסור נפשינו למות על קיום מצות הדת וכו' שרש מצוה זה ידוע כי האדם לא נברא רק לעבוד בוראו ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו אינו עבד טוב, והרי בנ"א ימסרו נפשותיהם על אדוניהם ק"ו על מצות ממ"ה הקב"ה", עכ"ל.

ולכאו' מבואר מדבריו דחלק מחיוב קיום התומ"צ הוא מסירת נפש ממש בכל נפשך, ונכלל במצות "ונקדשתי" - ולכאו' הוא כאופן הא' דלעיל דהוא מצוה חיובית - קיומית "ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו אינו עבד טוב".

וראה בזה בהערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בסה"מ תש"ט עמ' 121 ועיין עוד ברשימות שיעורים להגרי"י קלמנסון פסחים סי' לד-לה בארוכה דיש שני דינים במצוות קידוש השם, ע"ש.

והנה בשו"ת שבות יעקב (לבעל החק יעקב) ח"ב סי' קו נשאל שאלה מחרידה מעיר אחת שגזרו עליהם גזירה להעברת דת שמן הדין מחוייבים ליהרג ולא יעבור, אך מקצתם יכולים לברוח האם חייבים לברוח כדי להציל את עצמם שלא יהיו כמאבדים עצמם לדעת, או שמא נאמר להם לא לפרוש מן הצבור אלא למסור עצמם על קדושת השם.

בתשובתו מביא השבות יעקב את דברי התוס' בפסחים נג, ב ד"ה מה ראו (עמ"ש הגמ' "מה ראו חנני' מישאל ועזרי' שמסרו עצמן על קידוש השם"), דמביא כמה פי' מהי קושיית הגמ' וז"ל התוס' בסופו "ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל", ע"כ מהתוס', וזהו קושיית הגמ' מה ראו חמו"ע שלא ברחו? ומתרץ הגמ' שלמדו ק"ו מהצפרדעים,

אולם שם דוחה השבו"י תירוצו זה של ר"י וכותב שבודאי כאשר אפשר לקיים שניהם, הציווי של "וחי בהם" וגם לא להכשל בע"ז, ודאי כן יש לעשות כמו שמצינו ברשב"י ובנו שברחו והטמינו עצמם במערה וכן בהרבה מקומות בגמ' (כמו ר' יהודא בן בבא שאמר לתלמידיו בני רוצו וכו' בסנהדרין יד, א) וע"ש שהאריך, מ"מ הוא מסיק שם דאם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו - לקדש השם ברבים כדי שממנו ילמדו זכור לטוב. וודאי לא נק' מאבד עצמו לדעת, וכמו שמצינו במס' ע"ז יח, א ע"ש. ע"כ מהשבו"י.

ומכל הנ"ל אין הכרע לשיטת הרמב"ם בזה.

ולבאר שיטת הרמב"ם, הנה כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חכ"ז שיחה ב' לפ' אמור מפליא להסביר מחלוקת רש"י והרמב"ם בפי' מ"ע ד"ונקדשתי" דלשיטת רש"י (עה"ת ויקרא כב, לד) דעיקר הענין דקידוש השם נפעל כשהקב"ה עושה נס והיהודי (שהי' מוכן למסור נפשו שלא ע"מ שיעשו לו נס. ע"ש באורך) יינצל בנס - זהו, לשיטת רש"י - הקידוש השם הכי גדול, ובזה מתקיים בשלימות ענין ה"ונקדשתי".

לעומת זה, שיטת הרמב"ם היא דעיקר ענין קידוש השם בהלכה הוא מעשה ופעולת האדם שהיהודי מוכן למסור עצמו ליהרג על קדה"ש, ומודגש ממ"ש בסהמ"צ (מ"ע ט) "ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו נפשותינו שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמינו למיתה וכו'", ע"ש.

ומסיים בזה כ"ק אדמו"ר וזלה"ק "אולי י"ל דשלימות הקיום פון מצוות קדה"ש באשטייט דוקא אין דעם וואס דער מוסר עצמו ווערט אומגעבראכט על קידוש שמו ית' (בשעת ער ווערט אבער ניצל בנס, איז דער קיום מצוות קדה"ש ניט כל כך (במוחש ובמילא-) בשלימות - וכדיוק לשון הרמב"ם (יסוה"ת) "כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם" - דער רמב"ם איז מקדים "ונהרג" (און דערנאך) "ולא עבר" (ניט "ולא עבר ונהרג"), ווייל דער עיקר שלימות קדה"ש איז ניט (אזויפיל) אין דעם וואס "לא עבר" (און איז ניצל געווארן בדרך נס) נאר אין דעם וואס נהרג על קידוש השם וכו'", ע"ש באורך.

ועפ"י ביאור כ"ק אדמו"ר בשיטת הרמב"ם, אולי נוכל לדייק לענייננו, דלשיטת הרמב"ם, מצות קדה"ש הוא מצד מעשה ופעולת האדם והוא מצוה חיובית, ושלימותה הוא כשנהרג לפועל על קידוש השם. וממילא הי' מקום לומר, דכשל"ע בא מקרה של קדה"ש ואפי' יש לו הברירה לברוח הי' אסור לו לברוח ולהפקיע עצמו ממצוה זו.

ואדרבה, שיטת הרמב"ם לפי הסברת כ"ק אדמו"ר הוא דאפי' אם לפועל הי' ניצל ע"י נס וכדו' לא קיים המצוה של ונקדשתי בשלימותה - רק אם לפועל נהרג! וכדברי הרמב"ם (בהסברת כ"ק אדמו"ר) אולי יש להעיר מדברי המאירי סנהדרין עד, א, וז"ל "וזהו קידוש השם על דרך הזאת שיסבול שיהרגוהו ואל יעבור עבירות אלו ע"כ". ודו"ק.

ואולי בגלל זה אינו מביא הרמב"ם ברירה זו, שאילו הי' מביא הענין שמותר (ומצוה) להשתדל לברוח, כשיטת הר"י בתוס' והשבו"י, הי' אי אפשר לדייק (כמו שדייק כ"ק אדמו"ר) ששלימות המצוה הוא כשנהרג בפועל על קדה"ש - ומסיימים בטוב.