[בקשר למה שהעיר ידידי הר"ש זייאנץ שליט"א בגליון האחרון, ע"ד מ"ש רבינו זי"ע דגם בהיות האדם חוץ לסוכה, ה"ה קשור להסוכה כיון שהסוכה הוה דירתו וכו', הנני בזה להציע מה שאמרתי בענין זה בסוכות דהאי שתא, ומכיון שיש בזה חידוש גדול, הנני מבקש מידידיי קוראי הגליון שיחוו את דעתם בנדו"ז].

ידוע מה דאיתא בספרים דבמצות סוכה יש מעלה מיוחדת, במה שהיא מקפת את כל גוף האדם וכל עניני האדם, שאכו"ש ושינתו וכל מעשיו דרשות נתפסים במעשה המצוה, כי בהם ועל ידם מקיים מצות סוכה. [וזהו לשון רבינו בסה"מ מלוקט ח"א עמוד רנ"ג - "וזהו ענין המצוה דתשבו כעין תדורו, שצריך להכניס תחת צל הסוכה כל עניני חייו בכל פרטיהם ופרטי פרטיהם, ועי"ז עושים מכל פרט ענין של מצוה. והיינו, דהגם שבמשך כל השנה כולה צריכים לעבודה גדולה עד שיהי' בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), והחכם יהי' ניכר באכילתו ובשתייתו ובמשאו ומתנו כו' (רמב"ם הל' דעות רפ"ה), אמנם בחג הסוכות, מצד עצם קיום המצוה (גם בלא העבודה דבכל דרכיך דעהו). כשעושה דברים אלו בסוכה, ה"ה מקיים המצוה דבסוכות תשבו"].

והוסיף בזה רבינו בלקו"ש ח"ב ע' 418 (כנראה) ע"פ המבואר בדא"ח (ראה לקו"ת ברכה צט, ב. תו"ח ויקהל תרכז, ב. סה"מ תרס"ה עמוד ג'. סה"מ תש"ג עמוד 9. לקו"ש ח"ט עמוד 139 הערה 31. ועוד) - מיוסד על מה שאמרו חז"ל (יבמות סג, ע"א) "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם" ובתוד"ה שאין לך, פירש: "קרקע לבנות עליו שידור בו" - שענין הבית ומקום הדירה נוגע לכללות מציאות ושלימות האדם, (ויעויין בס' בית האוצר להגר"י ענגיל מערכת א' כלל יד, ושם מבואר דאין זה אלא בישראל, משא"כ בעכו"ם דאין קרויין אדם כדאיתא בגמרא יבמות סא, א "ולכן אין להם חיבור תוכני ופנימי אל המקום והבית והדירה שלהם", וע"כ אין על דירת עכו"ם שם דירה, ואינה חשובה לאסור על שאר הדיורין בחצר "כמבואר בעירובין סב, א), ואשר ע"כ "כל אדם יהי' מי שיהי' יש לו בעצם רצון לבית והוא מוסכם ומוחלט בנפשו בהנחה מוחלטת מאד" (סה"מ תרס"ה ותש"ג שם), נמצא דכיון שהסוכה היא ביתו ומקום דירתו בכל רגע משבעת ימי חג הסוכות הרי גם בשעה שאינו יושב בסוכה ה"ה קשור להמצוה עי"ז שדירת מצוה משלימה את צרכיו ועושהו לאדם, ע"ש.

ויש להוסיף ולהמתיק בזה, ע"פ מה ששנינו (סוכה מח, ע"א) "גמר מלאכול [בשביעי. רש"י] לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יו"ט האחרון של חג". ובפירוש רש"י כתב: "לא יתיר את סוכתו: לא יתיר אגדים שלה לסותרה דהא כל היום חובתה לישן ולשנן ואי איקלע לי' סעודתא אכיל לה בגווה" [ועד"ז כתבו בפירוש הר"י מלוניל ובבית הבחירה להמאירי ובספר המכתב ובפי' ריבב"ן - סוכה שם. וכ"ה בראבי"ה סי' תרצ"ה. ובמאירי (ועד"ז בפי' הר"י מלוניל) כתב עוד טעם לאסור סתירת הסוכה אף בשגמר לאכול: "שזה ביזוי מצוה ופריקת עול"]. אבל מוריד הוא את הכלים ואת המצעות שנשתמש בהן בתוכה, כדתניא בפ' הישן היו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה. מפני כבוד יו"ט האחרון של חג: שמראה כמכין עצמו לקראתו למקום שיסעוד שם הלילה". ומשמע מדברי רש"י [ושאר הראשונים] דאם יודע בבירור שלא יצטרך לסוכתו במשך היום מותר לו להתיר את סוכתו. ואפילו את"ל דגזירת חז"ל היא שלא יתיר את סוכתו בכל גוונא אטו היכא דשייך הך טעמא, ולא פלוג רבנן בגזירתם, מ"מ הרי מבואר דלולי הגזירה לא הי' שום ענין בעמידת הסוכה כל יום השביעי ושום טעם לאוסרו מלסתור סוכתו. ועד"ז לפי הטעם שכתבו הר"י מלוניל והמאירי שהאיסור לסתור סוכתו הוא משום ביזוי מצוה, הרי מבואר דבעצם אין ענין בעמידת הסוכה אחרי שגמר לאכול. [ולפי זה צ"ל דמ"ש בהמשך המשנה "אבל מוריד הוא את הכלים כו'", אין זה אלא משום דכיון דאי איקלע לי' סעודה אח"כ הי' מן הראוי להשתמש בכליו הנאים וכו' (או דגם פינוי הכלים הנאים הוה בכלל ביזוי מצוה) ולזה קמ"ל משנתינו דהתירו לו לפנות כלים אלו מפני כבוד יו"ט האחרון].

אבל בר"ן שם כתב, וז"ל: גמר לאכול לא יתיר סוכתו: נ"ל דהיינו טעמא, דכיון דאמר רחמנא בסוכות תשבו שבעת ימים צריך שתהא לו סוכה כל שבעה, והיינו דקתני סיפא אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יו"ט האחרון של חג, כלומר אע"פ שצריך כל שבעה לעשות סוכתו קבע, היו לו כלים נאים ומצעות נאות ראוי שיהיו בסוכה כל שבעה, אפ"ה מפני כבוד יו"ט האחרון של חג רשאי להורידן, עכ"ל.

ונראה מבואר להדיא בדברי הר"ן דמצות בסוכות תשבו מלבד מה שהיא מחייבת לישב בסוכה, והיינו לאכול ולשתות וכו' בסוכה [שזה אינו מקיים אלא כשהוא בתוך הסוכה], עוד מחייבת מצוה זו: (א) שכל שבעת הימים [גם כשהוא חוץ לסוכה] תהי' לו הסוכה לדירה [ובלשון הר"ן "דכיון דאמר רחמנא בסוכות תשבו שבעת ימים צריך שתהא לו סוכה כל שבעה"]. ו(ב) שיהיו כליו בתוך הסוכה. ואשר ע"כ איתא במשנתנו: (א) דאע"פ שאין לו עוד צורך בהסוכה לאכו"ש וכו' ולא יכנס בה עוד, אסור לסתרו, כדי לקיים הך דינא - שתהא לו סוכה של שבעת הימים. ו(ב) שמותר להוציא את כליו מן הסוכה מן המנחה ולמעלה, כיון דמעיקר הדין צריכים להיות בסוכה כל משך ימי החג וע"כ הצורכנו להיתר מיוחד להוציא כליו מן הסוכה לפני כלות החג.

ונראה שנחלקו בפירוש דברי המשנה והברייתות בסוכה כח, ע"ב. דהנה במשנה שם שנינו: "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע" ופירש רש"י (ועד"ז בר"ן שם) "להיות כל עיקר דירתו בה". ובגמרא שם: ת"ר, כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד: היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה. מה"מ דת"ר תשבו כעין תדורו, מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד: היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה, ע"כ. ונראה שרש"י פירש הך דינא דעושה אדם סוכתו קבע רק על מעשה הדירה בסוכה, דהוא מדיני הישיבה בסוכה שמקיים מצות "בסוכות תשבו" ע"י שעושה את "כל עיקר דירתו בה". והחיוב להעלות לסוכה כלים נאים וכו' אינו אלא בכדי שיוכל לקיים מצות דירה בקביעות בשעה שיושב בה. [וכך יל"פ דברי הרמב"ם בהל' סוכה פ"ו ה"ה. וכ"מ מלשון שו"ע רבינו או"ח סתרל"ט ס"א: "כיצד, הי' לו מצעות נאות וכלים נאים מעלן לסוכה וכן כל כלי שתי' הצריכים לו יהיו עמו בסוכה"]. וע"כ ס"ל לרש"י דמעיקר הדין, כשגמר לעשות כל עיקר עניני דירתו שצ"ל בסוכה ביום השביעי, יכול לסתור סוכתו כי שוב אין צורך לא בהסוכה ולא במה שנמצא בה. אבל מדברי הר"ן נראה מבואר דס"ל דבהך דינא דעושה סוכתו קבע תרתי איתניהו: האחד, שיקבע את הסוכה למקום דירתו, ומקיים חיוב זה ע"י שני דברים: חדא, "שתהא לו סוכה כל שבעה". ועוד, ע"י שיכניס את כליו לסוכה ויהיו שם במשך החג (ו"ראוי שיהיו בסוכה כל שבעה"). והשני, שישב בסוכה, ומקיים חיוב זה ע"י האכו"ש והשינה והטיול בתוכה. וזה ששנינו "היו לו כלים נאים כו' מצעות נאות מעלן לסוכה" אין זה רק היכי תימצי כדי שיוכל לישב בסוכה בפועל ["אוכל ושותה ומטייל בסוכה"] באופן של קביעות, אלא דהברייתות איירי בשני חיובים נפרדים: האחד, שיעשה את הסוכה למקום דירתו גם בשעה שהוא עצמו אינו נמצא שם ("גמר מלאכול"), והשני, שידור בו בפועל וכמשנ"ת.

והנה, בסוגיית הגמרא שם (לעיל כז, סע"א ואילך) איתא: תניא, ר' אליעזר אומר, אין יוצאין מסוכה לסוכה [לאכול בזו ולישן בזו או היום בזו ומחר בזו. רש"י], ואין עושין סוכה בחולו של מועד [ מי שלא ישב בסוכה ביו"ט הראשון. רש"י]. וחכ"א יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד וכו'. מ"ט דר"א אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, עשה סוכה הראוי' לשבעה [ובפירש"י: עשה סוכה לשם חג של שבעת ימים: שמעת מינה דאין עושין סוכה בחוש"מ דאינה לשבעה ושמעינן מינה דאין יוצאין מסוכה לסוכה דא"כ לאו סוכה לשבעה היא, ע"כ. וע"ש בר"ן]. ורבנן, הכי קאמר רחמנא, עשה סוכה בחג כו', ע"כ. אמנם נראה דאין זה שייך לנדו"ד ומשום דס"ל להר"ן דע"כ לא נחלקו ר"א וחכמים אלא בנוגע להחפצא דהסוכה, היינו דר"א סבר דבעינן סוכה כזו שהיא דירת שבעה, משום דהמצוה היא לישב בסוכה כזו שהיא דירתו כל שבעת הימים, ורבנן סברי דלא בעינן סוכה שהיא דירת שבעה. [ובאמת אין הכרח מהא דר"א בעי סוכה לשבעה דמקיים איזה חובה גם כשאינו יושב בסוכה, דמדבריו אינו מבואר אלא דבעינן שישב בסוכת שבעה, וי"ל דלהכי אהני מה שיש לו סוכת שבעה, דכשיושב בה יושב בסוכת שבעה]. אבל החיוב "שתהא לו סוכה" וכליו בתוכה כל שבעה המבואר במשנה וברייתות וכמשנ"ת הוא אליבא דכו"ע, גם רבנן דר"א, וחיוב זה אינו לאשווי' להסוכה חפצא דסוכת שבעה [דהא אליבא דרבנן באמת לא בעינן חפצא דדירת שבעה ויכול לדור בכל יום בסוכה אחרת ואפילו בסוכה שנבנתה באמצע ימי החג], אלא היא חובת גברא בפ"ע, דנוסף על מצות הישיבה בסוכה עוד זאת חייב שתהי' לו דירת עראי [ואליבא דרבנן לא איכפת לן אם זה דירה אחת כל ימי החג, או שמשנה מדירה לדירה] כל שבעת הימים עד כלות יום השביעי.

ואם כנים הדברים שנתבארו עד כה, נמצא מבואר, חידוש גדול בדברי הר"ן, דלא רק שהאדם "קשור" לסוכה כל ימי החג, אלא שמקיים חובת "עושה סוכתו קבע" כל משך ימי החג, בכל רגע משבעת ימים אלו (גם בשעה שאינו יושב בהסוכה בפועל) ע"י שיש לו סוכה וכליו בתוכה.

דרך אגב: מ"ש ידידי הנ"ל להעיר דגם מצות ישיבת אה"ק מקיים בכל גופו, [אלא שחילק בין א"י לסוכה, ע"ש], כמדומה שראיתי רמז נאה בשם הגר"א בפירושו על מ"ש בתהלים (עו, ג): "ויהי בשלם (בשלימות וע"י כל גופו) סוכו (מצות סוכה), ו(גם עד"ז) מעונתו בציון (מצות ישוב א"י)".