בהדרן על הרמב"ם תשמ"ו [נדפס גם בלקו"ש חכ"ז בהוספות] סעיף טו "כי הגדר ד"בושת" הוא - חסרון בענין נפשי56. כלומר, אף שבגופו ובממונו לא חסר מאומה (ודלא כנזק צער ריפוי ושבת, שהם חסרון בגופו57 או בממונו)", עכל"ק, ובהערה 56 "ולכן חלוקים בזה - לפי המבייש והמתבייש (רמב"ם הל' חובל ומזיק רפ"ג)", ובהערה 57 "או בהרגש גופו (צער) - ולכן שווה בכל".

ויש לעיין הכוונה בזה דהנה במתני' ריש פרק החובל איתא לגבי צער "אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך" וברש"י שם ד"ה כיוצא בזה כתב "לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו", וא"כ מה הכוונה דצער הוא שווה בכל, דלכאורה אדרבה מזה נראה דמידת הצער אינו שוה בכל ולכן צ"ל "כיוצא בזה" וע"ד בושת דאינו שוה בכל ואין שומא שוה.

וביותר יוקשה לפי שיטת הרמב"ם גופא דכתב בהל' חו"מ פ"ב ה"ט לגבי צער שיש חילוק גם אם הוא עשיר או עני דמכיון שאומדין כמה אדם רוצה ליטול [לגבי צער שלא במקום נזק, משא"כ בצער במקום נזק דהשומא הוא כמה אדם רוצה ליתן למנוע צער זו] א"כ תלוי במידת עשרו, דלפי זה שומת צער אינו שוה בכל לא רק מחמת כמה הוא מעונג אלא בענין צדדי - מידת עשרו! ובדיוק כמו בושת שתלוי במבייש ובמתבייש אם הוא אדם מכובד וכו'.

ועוד יש להעיר דלגבי בושת מצינו בפרק החובל [דף פו] מחלוקת איך שמין ואיכא למ"ד שכולן שווין ואין שמין לפי המבייש והמתבייש, ובנוגע לצער לא מצינו פלוגתא.

עוד צ"ב גם בתוכן הענין דלכאורה בושת שהוא ענין נפשי כנ"ל ולא חסר מאומה - לכאורה דוקא שם הי' צ"ל השומא שוה בכל כי לגבי ענין נפשי הכל שוין דהיינו דאם הוא כבר מבוזה אז מאבד כל תוכנו וזה שווה בכל ולכן הי' צ"ל השומא שווה בכל, משא"כ צער שהוא הרגש מסויים דגוף שם אה"נ יש חילוקים בין גוף לגוף. וצ"ע.