בלקו"ש חט"ז (עמ' 9 ואילך) מבאר כ"ק אדמו"ר יסוד וטעם פלוגתם דרב ושמואל בכ"מ, ע"פ דברי הגמ' בבכורות (דף מט, ב) דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני (ממונא), וזלה"ק "דער חילוק צווישן "איסורי" און "דיני'" (ממונא) איז - "איסור והיתר" איז אן ענין פון "בין אדם למקום". און דעריבער ווען ס'רעדט זיך וועגן אן ענין וואס קען האבן א שייכות סיי צו בין אדם למקום און סיי צו בין אדם לחבירו - האט רב נוטה געווען אויסצוטייטשן ווי דאס איז מצד איסורי - בין אדם למקום, און שמואל ווי דאס איז מצד ממונא, בין אדם לחבירו" ע"כ תוכן הדברים ויעויין שם אריכות הביאור.

ובקובץ 'נר למאה' (ברינוא - תשס"א), כתבנו לבאר עפ"ז יסוד פלוגתתם דרב ושמואל בגיטין דף נב, ב בפי' תיבת מנסך שבמתני', אם היינו "מנסך ממש" - איסור, כדעת רב או "מערב" כדעת שמואל יעוי"ש באורך.

ב. ויש להעיר עוד ולבאר עפ"ז יסוד פלוגתתם דרב ושמואל בפסחים (דף קטז, א) בסדר ההגדה, דתנן "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", ובגמ' שם "מאי בגנות כי אמר בתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו".

וכתב הנצי"ב בספרו 'מרומי שדה' על אתר ד"לא שנחלקו בסדר ההגדה, אלא נחלקו לאיזה כוונה כיון התנא במ"ש בגנות, אי במה שהיו עוע"ז, או במה שהיינו עבדים". ויל"ע מהו יסוד וטעם פלוגתתם.

וע"פ יסוד הנ"ל שבלקו"ש נראה לומר דרב ושמואל אזלי לשיטתייהו. לדעת רב הנוטה לפרש הענין "ווי דאס איז מצד בין אדם למקום". פירש כוונת התנא במ"ש בגנות דהיינו בענין וגנות שבין אדם למקום - עוע"ז ("איסורי").

אמנם לדעת שמואל הנוטה לפרש הענין "ווי דאס איז מצד בין אדם לחבירו", פירש כוונת התנא דהיינו בענין וגנות שבין אדם לחבירו - "עבדים היינו". וק"ל.