מס' שבת עד, ב: "אמר רב אחא בר עוירא האי מאן דשדא סיכתא דאתונא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא קא מיכוין קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט. וכתבו בתוד"ה מהו דתימא דלכאורה במס' ע"ז (לח, א) גבי האי נכרי דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא דשפיר דמי ואין בה משום בישול עכו"ם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין קמ"ל לשרורי מנא קא מיכוין ולכאורה הוא סתירת הסוגיות, וכן הקשו הראשונים הכא ובסוגיא דע"ז. והרמב"ן בסוגיין מתרץ דבשבת אף אי מיכוין לשרורי מנא מ"מ מכיון דאי אפשר אא"כ רפו מעיקרא, גבי שבת חייב דמודה ר"ש בפסיק רישא, אמנם אינו מבאר למה אין אומרים פסיק רישא אף לגבי בישול עכו"ם ואע"ג דלשרורי מנא קא מיכוין מ"מ אא"פ בלי בישול, וא"כ יהא חשיב בישול עכו"ם, ובחי' הריטב"א (החד') מוסיף עוד קצת "אבל התם לענין בישולי גויים דרבנן כיון דעיקר כוונתו לשרורי מנא הוא אין להחמיר ולאסור שאפילו כשנתכוון לבשל חומר(א) הוא לאסור שלא נתכוון לבשל תבשילו של ישראל" עכ"ל, ולכאורה עדיין קשה דאי אמרינן פס"ר א"כ אמרינן שנתכוון לבשל תבשילו של ישראל דכנ"ל אי אפשר בלאו הכי.

וגם יש לתמוה עד"ז במש"כ בחי' המיוחסים להר"ן דהקשה דלכאורה לגבי שבת הבישול (הא דרפי) הוא מלאכה שאצל"ג וגם אינו מכוון ומתרץ דמכיון דפסיק רישא הוא שרפי והדר קמיט ולכן מקרי צריך לגופה ומכוון דבישול ושרורי מנא באין כאחד, ולכאורה הוא בעצמו תי' הסתירה בין ב' הסוגיות לעיל מיני' דמכיון דיש בה תרווייהו בישול ושרורי מנא לכן לגבי בישול נכרי לא חשיב בישול נכרי ולכאורה לפי מש"כ דהוה "באין כאחד" וצריכה לגופה מחמת הפסיק רישא היינו שלא חשיב לתרווייהו וא"כ מדוע לא חשיב בישול עכו"ם.

והנה בחי' הריטב"א מס' ע"ז (והביא שם כן מהרמב"ן) מבאר דלגבי שבת אזלינן בתר כוונתו ולא תכלית כוונתו והטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה ודי בזה לחייבו ולכן מכיון שיש פסיק רישא שיהי' כאן בישול משום הריפוי לכן חשיב שנעשה כוונתו וחייב משום מבשל אמנם לגבי בישול עכו"ם מלכתחלה אסרו רק תכלית כוונתו ולכן רק אם תכלית כוונתו היתה משום בישול אסור משום בישול עכו"ם אמנם אי תכלית כוונתו הוא משום שרורי מנא אז לא אסרו, אמנם קשה להעמיס זה בדברי הריטב"א והרמב"ן הכא בסוגיין דבכלל אינו מחלק בין שבת לבישול עכו"ם בין מלאכת מחשבת שהוא כוונתו ותכלית כוונתו ורק כתב דבשבת אמרינן פסיק רישא ולגבי בישול עכו"ם לא אמרינן פסיק רישא דאף אי נתכוון לבישול הוה חומרא, וטעמא בעי כנ"ל.

וי"ל עפ"י המבואר בלקו"ש ח"ד פר' תצא בסיום שו"ע אדה"ז דהחוסם פרות שירט להם הדרך ומהלכות על התבואה ועי"ז נדושה התבואה שפטור על החסימה מכיון שאינו מתכוון, דלכאורה הרי פס"ר דידושו כשמהלכין על התבואה וא"כ יהא חייב על החסימה בעת הדישה, ומבאר כ"ק אדמו"ר דהן אמת שע"י ההליכה יהי' דישה, אמנם הדישה כשלעצמה היא פעולה מותרת ורק החסימה בשעת הדישה אסורה, ולכן לא אמרינן פס"ר דיהא חשוב כמכוון על הדישה ולכן יהא אסור לחסום, ואמרינן פס"ר רק אם הפעולה מכריחה פעולה האסורה, כמו הגורר ספסל גדול ועי"ז מכריח פעולת עשיית חריץ שהיא פעולה אסורה בשבת, ובהערה 34 מבאר הדבר בכמה אופנים ואכתבם כפי שנראה לענ"ד בהוספת ביאור:

א. אי אפשר לכוון שפעולה אחת תמשך על פעולה שני' רק בנוגע לעצמה ולא בנוגע לענין ג', ולכן אם הפעולה השני' אסורה בעצמה שייך לומר דהכוונה דהפעולה הראשונה נמשכת גם עלי' אמנם אם הפעולה השני' אינה אסורה כשלעצמה רק בנוגע לענין ג' ע"ד הכא - איסור חסימה, לא אמרינן דהכוונה דהפעולה הא' נמשכת גם על הב', ונחשב כמכוון על דישה שיסתעף מזה שיהי' אסור לחסום.

ב. פעולה השני' צ"ל אסורה כדי שתהי' מציאות חשובה (ע"ד איסורא אחשבי') כדי שתמשיך ע"ע כוונת פעולה אחרת, והיינו דלאופן השני זה שיש לו כוונה לפעולה א' הרי זה כמו סתירה לומר שיש לו כוונה לפעולה השני' ורק משום המציאות החשובה דפעולה השני' (כמו אם היא פעולה אסורה) הרי זה ממשיך ע"ע הכוונה דהפעולה הא', משא"כ לאופן הא' אי"ז משום שכוונת פעולה הא' מהווה סתירה לכוונת פעולה ב אלא שאין הכוונה דפעולה הא' חזקה כ"כ להיות נמשכת על פעולה ב כשאינו נוגע לעצמו אלא לענין ג' (וע"ד החילוק בין כחו וכח כחו המובא שם בההערה לאופן הא').

ג. כדי שנאמר שהאדם עשה איסור ע"י פעולה הא' משום פס"ר צ"ל איזה צד איסור באדם, ואם כוונת פעולתו וענין הפס"ר כולם היתר א"כ לא אמרינן שהאדם "עשה" פעולה אסורה, והיינו שחסר בעשיית הגברא שיהא נחשב שעשה איסור.

ולפי זה י"ל דלגבי שבת דהא דאי אפשר שהיתד יתקשה רק אחר שרפי, א"כ מכיון שמכוון לשרורי מנא מ"מ חייב משום בישול מכיון שמלכתחילה רפי וא"א להיות מתקשה אלא ע"י הריפוי א"כ משום פס"ר נחשב כמכוון על הבישול מכיון שריפוי היתד בשבת הוה פעולה אסורה כלשעצמה רק שאינו מכוון ע"ז ומ"מ משום פס"ר נחשב כמכוון לבישול ולכן אסור משום מבשל, אמנם בבישול עכו"ם הרי בישול היתד הוא פעולה מותרת ואין בו משום בישול עכו"ם בכלל ורק רוצים שיהא נחשב בישול לגבי דבר אחר היינו הקרא, לכן אין אומרים שם פסיק רישא כי כוונתו רק לשרורי מנא.

ליתר ביאור: לכאורה שם בבישול עכו"ם הרי אין כאן פעולה מיוחדת דבישול הקרא אלא שממילא ע"י בישול היתד נתבשל ג"כ הקרא, וא"כ אי אמרינן פסיק רישא דמכוון לבשל היתד, ממילא אמרינן דמכוון לבשל הקרא וא"כ יהא אסור משום בישול עכו"ם, והביאור בזה הוא לפי אופן הב' הנ"ל דמ"מ כוונתו לשרורי מנא אינו מהוה כוונה לבישול היתד והטעם הוא דמכיון דאין כוונתו לבישול תבשילו של ישראל ורק לשרורי מנא א"כ הוה כוונתו לשרורי מנא כסתירה לכוונת בישול הקרא וא"כ א"א פס"ר, וי"ל דזה מש"כ הריטב"א דאפילו אם נתכוון לבישול הקרא הוה חומרא כו' דכוונתו דחסר בהמציאות חשובה דפעולה הב' כי מלכתחילה הוא רק חומרא וא"כ א"א שתמשיך ע"ע כוונת פעולה הא' דתיקון מנא, אמנם לאופן הא' הנ"ל דהוא ע"ד החילוק בין כחו לכח כחו, א"כ אולי יש לחלק דהכא לגבי בישול עכו"ם לא חשיב "ענין ג'" דהרי כנ"ל אם אמרינן דחשיב מכוון לבישול א"כ ממילא נתבשל הקרא וא"כ לא חשיב פעולה מותרת והיו צריכים לומר פס"ר, וי"ל דכן ס"ל הראשונים הנ"ל בסוגיא דע"ז ולכן מחלקים באופן אחר דמלכתחלה הגזירה דבישול עכו"ם הוא רק אם תכלית כוונתו לבישול ולא סתם כוונתו, משא"כ במס' שבת סברי כאופן הב' הנ"ל וא"כ אף בנתכוון לבישול אינו חזק להמשיך ע"ע הכוונה גם על בישול הקרא. ועצ"ע. ודו"ק כי קצרתי.