"מ

בלקוטי שיחות חכ״ו ע׳ 6-7 מסביר הרבי פירוש הגמ׳ בסוטה (יג, ב) ש״יש אומרים לא מת משה״. ולומד הרבי שפירוש לא מת שייך לגשמיות העולם ואפילו לגופו של משה. ומשמע מהערה 60 שם ששיטה זו בגמ׳ שייך גם על פי פשוטו של מקרא.

ובהקדם: כתיב "וימת שם משה" (דברים לד, ה) ושואל רש״י איך כתב משה בעצמו על מיתתו (״אפשר משה מת וכתב וימת שם משה?״) ומתרץ שיהושע כתב ח׳ פסוקים האחרונים שבתורה ומביא רש״י גם דעת רבי מאיר שהקב״ה סיפר למשה אודות מיתתו ומשה כתב על מיתת עצמו בדמע (״הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע״). ובפסוק הבא כתיב ״ויקבור אותו בגי״ ומפרש רש״י שהקב״ה בעצמו קבר מרע״ה ומביא גם ״ורבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו".

ואולי השיטה שמביא רש״י שמשה בעצמו כתב אודות מיתתו ואפילו קבר את עצמו אזל כשיטת היש אומרים בסוטה (שם) שלא מת משה. ואע״פ שלכאורה הי״א אינם סומכים על פשטות הכתובים אלא לומדים מגזירה שוה ״כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה׳ מה להלן עומד ומשמש אף התם עומד ומשמש״, אבל מפרש המהרש״א שהיש אומרים לומדים שמשה לא מת מצד אותו קושיא בפשש״מ שמביא רש״י (כתיב בפסוק וימת משה ואיך כתב משה בעצמו הפסוק אם כבר מת) ומצד הכרח אי הבנת פשטות המקרא היש אומרים בסוטה לומדים שלא מת משה וכתב בעצמו על מיתתו והג״ש שם שם רק אסמכתא. וז״ל המהרש״א: "שמשום הך קשיא דפ״ק דב״ב וכי אפשר משה מת וכותב וימת משה משום הכי קאמרו לא מת וסמכו לה אג״ש דשם שם", עכ״ד. ולפי זה השיטה בגמרא סוטה דלא מת משה אינו רק דרש אלא פירוש בפשט כדי לתרץ קושיא בפשש״מ.

ולהעיר שרוב המפרשים לומדים שכוונת היש אומרים בסוטה שלא מת משה ברוחניות אבל גופו מת (עיין לדוגמא תפארת ציון פ"א שמסביר שלא מת דהיינו מצד נפשו שמהשמים ולא מהארץ, וגם היערות דבש דרוש ו' ח' ב פירש לא מת שלא הצטרך להתגלגל עוד שגלגול נשמה כמיתה נחשב ע"פ הזהר).

אבל כ״ק אדמו״ר שיחה הנ"ל לומד שלא מת משה הוא שנמצא באופן לגמרי יותר ממשי מהענין דאשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי (אגה״ק סכ״ז). כי כוונת הגמ׳ שלא מת משה הוא לפי דברי השיחה שם גם בבחינה גשמית ואפילו נוגע לגופו של משה. והרבי מקשר גמ׳ זה לפרש״י על התורה בפרשת וזאת הברכה, וז״ל:

"וי״ל דעם ביאור אין דעם: ביי אנדערע צדיקים איז דער ענין פון ״אשתכח בכלהו עלמין״ — אויך אין עוה״ז — אין אן אופן אז זייער רוחניות געפינט זיר אין עוה״ז אזוי אז זייערע תלמידים קענען מקבל זיין א השפעה רוחנית פון נשמת רבם: אבער די חיי הצדיק עצמם זיינען ניט פארבונדן און אנגעטאן אין גשמיות העולם. קומט אויס, אז אין זייערע חיים (רוחניים) איז פארט געווארן א געוויסער שינוי — והיינו, וואס בפטירתם זיינען זיי שוין מער ניט אנגעטאן אין גשמיות העולם. און דערפאר איז דערויף ניט מתאים זאגן אז ״לא מת״ — אז ס׳איז ניט געווען קיין ענין של הפסק ושינוי ו״נפל מדרגי׳״.

משא״כ ביי משה׳ן זאגט מען ״לא מת״: וויבאלד אז מדתו של משה איז מדת האמת, איז חייו אויך ווי זיי זיינען געווען פארבונדן מיט גשמיות העולם, קען אין דעם ניט זיין קיין מיתה והפסק: עס בלייבט אן ענין נצחי אויך אין גשמיות פון עוה״ז", עכ״ל.

ובהערה 60 שם ד״לא מת״ שייך גם לגופו של משה וז״ל: "ובעיון יעקב (לע״י סוטה שם) משמע שהענין דמשה לא מת הוא גם בנוגע לגופו (ולהעיר מרש״י ברכה לד, ז)", עכלה״ק. וכוונת הרבי לכאורה לפרש״י בזאת הברכה (לד, ז) שלא כהתה עינו ״אף משמת״.

ומזה שמסמן הרבי לרש״י על התורה, משמע לכאורה שהרבי לומד ד״לא מת משה״ (בגשמיות העולם) הוא שייך גם לפי פשש״מ. ואולי עד״ז הפירוש בפסוקים שם שמשה בעצמו כתב אודות מיתתו ואפילו קבר את עצמו אזל ג״כ לפי הי״א בסוטה שלא מת משה.