בש"ע או"ח (סי' קנו) פוסק המחבר שאסור להשתתף עם אינו יהודי בעסק שלא יגרום שהגוי ישבע בשם הע"ז שלו. וחולק הרמ"א ואומר שאין זה בעיה שישבע הגוי בכו"מ שלו בגלל שאין הגוים אסורים בשיתוף: "ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזה"ז . . . ואע"ג דמזכירין הע"ז מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ . . . דהרי אינם מוזהרים על השיתוף". דהיינו שמותר לנכרי להאמין שהע"ז מנהיגים עם הקב"ה יחדיו את השמים וארץ, אע"פ שהשיתוף אסור לישראל.

ובמאמר ד"ה מים רבים תשי"ז (תורת מנחם תשרי-חשון ע' שכא) מביא הרבי שיטת הרמ"א שבני נח למרות שאסורים בע"ז, אינם מוזהרים על השיתוף. ומסביר הרבי ההבדל בין ע"ז ושיתוף: "דהנה בני נח אינן מוזהרים על השיתוף לדעת הרמ"א באו"ח סי' קנ"ו. הגם שמוזהרין על ע"ז שנצטוה אדם הראשון על זה וכמ"ש ויצו גו' ואין צו אלא ע"ז כו', ומ"מ על השיתוף לא נצטוה, ורק ישראל נצטוו על השיתוף. וההפרש בין ע"ז ושיתוף הוא, דע"ז הוא דקרי לי' אלקא דאלקיא . . רק על השמים כבודו, אבל על הנבראים התחתונים והשפלים הרי זה השפלה לגבי' להשגיח עליהם ועזב ה' את הארץ בידי הכוכבים ומערכות השמים". ז"א שאף שמודים שהוא ית' אלוקא דאלוקיא השיטה שעזב את הארץ ח"ו בידי הכו"מ הרי זה ע"ז ממש שגם כל האומות מוזהרים בו.

ושם (ע' שכד) מסביר הרבי שאיסור השיתוף הוא לשלול לא רק שעזב ה' את הארץ אלא שאין לכו"ם שום בחירה בכלל לעצמם: "והיוצא מזה בשלילת השיתוף הוא כי באב ואם שהם שותפין מפני הבחירה שלהם כנ"ל הרי צריכים לכבדם מאחר שהם מכל מקום סיבה למציאותו. אבל שלילת השיתוף מהכוכבים והמזלות דאין להם שום בחירה בההשפעה ואין להם שיתוף כלל בזה, ממילא לא יכבד ולא יחשיב אותם וכמו כן לא יחשיב את הדברים הגשמים שהוא עוסק בהם מאחר שאין זה סיבת השפעתו כי אם האלקות הוא המשפיע לו והוא הנותן כח לעשות חיל, והדבר הגשמי הוא רק כלי שעי"ז תעבור ההשפעה כגרזן ביד החוצב." (עיין בספר הערכים חב"ד ערך אומות העולם ע' רפב: שענין השיתוף שמודים "שהקב"ה משגיח גם על צבא הארץ . . . אלא שעם זה, הכו"מ הם בעלי בחירה (לפי דעתם) בההשפעה").

ומביא הרבי יסוד להיתר שיתוף לאוה"ע מהרמב"ם כמבואר בלקוטי שיחות ח' כ' ע' 16 הערה 44 שמעיר הרבי שזה שאומות העולם אינם מצווים על השיתוף משמע מהרמב"ם פ"א דהלכות עבודה זרה שהרמב"ם מספר על זה שבימי אנוש טעו לשתף השמש וכוכבים עם הקב"ה ואין הרמב"ם פוסק שעברו בזה על איסור עבודה זרה למרות שכבר נאסרו האמות בע"ז מימי אדה"ר (כמו שפוסק הרמב"ם בהל' מלכים פ"ט). ומביא הרבי מקור להיתר השיתוף מהרמב"ם בספר המצות מ"ע ב' שמביא הרמב"ם ראיה למצות אחדות השם (לשלול ענין השיתוף) מהפסוק שמע ישראל דווקא (זאת אומרת ישראל ולא אוה"ע) וזה "משמע שנאסר לבנ"י ולא לב"נ".

אבל בשו"ת נודע ביהודה (מהד"ת חיו"ד סקמ"ח) סובר שהרמ"א באו"ח סי' קנ"ו מתיר לגוי רק לשבוע בשם הכו"ם בשותפות אבל אומות העולם מעיקר הדין אסורים לעבוד ע"ז אפילו בשיתוף. ומביא הנו"ב ראיה לאיסור השיתוף לגוים גם מהרמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"ב שהרמב"ם פוסק "דכל ע"ז שישראל נהרג עליו גם הב"נ מוזהר עליו" שאסור לגוי לעבוד כל ע"ז שאסור לישראל. וז"ל הנודע ביהודה: "גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד ע"ז בין ישראל לנכרי . . . וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ב הרי דכללא כייל דכל דישראל נהרג עליו גם הב"נ מוזהר עליו".

ולכאורה מפשטות לשון הרמב"ם שמביא הנו"ב כן המשמע דכל ע"ז שאסור לישראל אסור גם לעכו"ם (כולל שיתוף). והראיה של הרבי מספר המצוות (ששמע ישראל משמע דווקא ישראל ולא גוים) לכאורה רק ממשמעות הקרא שהביא הרמב"ם אבל אין הרמב"ם מתיר השיתוף לבני נח בפירוש. ומ"מ קשיא ביאור דברי הרמב"ם הנ"ל דהל' מלכים לשי' כ"ק אדמו"ר.

ואולי אפשר לבאר דברי הרמב"ם הנ"ל, שכל ע"ז שאסור לישראל אסור לאוה"ע, דהיינו לעשות הכוכב או השמש אלוקה בפ"ע, אבל לשתף הכו"ם עם הקב"ה היינו שיתוף (דקרו ליה אלוקה דאלוקיא) אינו נקרא ע"ז כלל (לב"נ) אלא חסרון בענין אחדות השם שרק ישראל מצווים עליו כמו שכבר מובן מספר המצוות מ"ע ב'. ולפי זה אין סתירה בין פסק הרמב"ם בהלכות מלכים (שבו מדבר הרמב"ם על ע"ז ממש ולא שיתוף) ובין משמעות הרמב"ם בספר המצות ששיתוף אסור לישראל דווקא ולא בני נח.

ופשטות לשון הרמ"א שפוסק בפירוש בסימן קנ"ו (וגם בדרכי משה סי' קנ"ו) "שאינם מוזהרים על השיתוף" אולי מתאים יותר עם שיטת הרבי ששיתוף מותר לב"נ יותר משיטת הנודע ביהודה שמוציא דברי הרמ"א מפשוטם.

ולהעיר שעל פי פנימיות הענינים מתאימה שיטת הרבי, וכמבואר ד"ה באתי לגני תשי"ג (אות ד') שענין אחדות השם (שלילת השיתוף) נובע מהארת אור הסובכ"ע ששייך רק לנשמות ישראל ולא לב"נ. שנפשות האומות מושרשים באור הממכ"ע שאצלו גם השמים וארץ תופסים מקום ונראים כמציאות בעלי בחירה. דהיינו שאמיתת הענין דאחדות השם (שורש איסור השיתוף) שייך רק לישראל[3].

---

[3]) הערת המערכת: ראה עוד בלקו"ש ח"ז ע' 184; חכ"ה ע' 192; חל"ה ע' 27.