א. ב'לקוטי שיחות' חל"ו בשלח ג מבאר רבינו דמקור החיוב דלחם משנה יש לבארו בשני אופנים, הא' דהוא דין בסעודת שבת, דגדר סעודה הוא ע"י קביעתה על פת, וכיון שסעודת שבת היא סעודה חשובה לכן חייבים לקבוע אותה על לחם משנה, והב' דחיוב לחם משנה הוא דין בבציעת הפת, דמהלכות בציעת הפת שצריך לברך ולבצוע אשלימה, אלא שבשבת ניתוסף בגדר "שלימה" דלהיותו יום חשוב הרי "שלימה" בו היא לחם משנה, ולכן צ"ל בציעת הפת על לחם משנה.

ועפ"ז ביאר גם החילוק בין ב' הסוגיות דברכות לט, ב ודשבת קיז, ב הדנים במקור הדין דלחם משנה, דבשבת שם איתא "א"ר אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה, אמר רבי אשי חזינא לי' לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב, רבי זירא הוה בצע אכולה שירותי'".

וסוגיא זו הובא גם בברכות שם בהמשך לדיני בציעת הפת אם הוא על הפתיתים או על השלימות, וקאמר "וירא שמים יוצא ידי שניהם כו' מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע כו' א"ר פפא בכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב", וממשיך "א"ר אבא ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות וכו'".

ונראה לומר שזהו המקור להני תרי דינים ביסוד החיוב דלחם משנה מצד הלכות בציעת הפת ומצד דין סעודת שבת, דבמס' ברכות שם הרי קאי בדיני בציעת הפת, ומזה למדין שחיוב לחם משנה הוא מצד הלכות בציעת הפת, משא"כ הסוגיא דמס' שבת שם היא (בעיקר) בדיני סעודת שבת, שמזה מובן שחיוב לחם משנה הוא גדר בסעודת שבת, יעויי"ש בהשיחה בארוכה.

ביאור ג' השינויים בין גירסת הגמ' דמס' ברכות ומס' שבת

ב. והנה בהערה 30 כותב רבינו וזלה"ק "להעיר מהשינוי בפרש"י בין מס' שבת למס' ברכות בד"ה בצע לכולי' שירותי': במס' שבת כ' "פרוסה גדולה ודי לו בה לאותה סעודה ולכבוד שבת ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה", ואילו בברכות קיצר "פרוסה גדולה שהי' די לו לכל הסעודה בשבת" - הרי שבמס' שבת מדגיש יותר חשיבות הסעודה. ויש לבאר ע"פ הנ"ל גם השינויים בגי' הגמ' כמו שהוא במס' ברכות ומס' שבת. ואכ"מ".

ולאחר העיון נראה להעיר על השינויים בין גירסת הגמ' דמס' ברכות ומס' שבת, ולבאר כוונת רבינו דמקור חילוקם של כל הני שינויים תלוי בב' הדינים שבחיוב דלח"מ.

דהנה בהגירסאות הנפוצות בגמ' שלפנינו[1] דמס' שבת ודמס' ברכות מצינו בזה ג' שינויים.

הא' בסוגיא דשבת איתא "א"ר אבא בשבת חייב וכו'", משא"כ בסוגיא דבכות איתא "א"ר אבא ובשבת חייב וכו'".

והב' בסוגיא דשבת איתא "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה", משא"כ בסוגיא דברכות איתא "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות מ"ט לחם משנה כתיב".

והג' בסוגיא דשבת איתא "אמר רבי אשי חזינא לי' לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב", משא"כ בסוגיא דברכות איתא "אמר רבי אשי חזינא לי' לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא" ותו לא, כלומר שלא הובא שם האי טעמא דלקטו כתיב.

ג. והנראה לומר בזה, דכל הני ג' שינויים מתבארים ועולים בקנה אחד עם החילוק בין ב' הסוגיות דמס' ברכות ומס' שבת בגדר החיוב דלח"מ, דהסוגיא דברכות קאי על הדין דבציעת הפת, משא"כ הסוגיא דשבת קאי על הדין דסעודת שבת.

הא', במס' שבת מלמדנו ר"א דין בהלכות שבת והיינו שישנו חיוב לח"מ מצד דין דסעודת שבת, וזהו דקאמר בתור מימרא באנפי נפשי' "בשבת חייב אדם לבצוע וכו'", אכן במס' ברכות מלמדנו ר"א דין בהלכות בציעת הפת בהמשך לדיני דבציעת הפת שלפנ"ז, והיינו דהגמ' שם מביאה תחילה פרטי הדינים דבציעת הפת בימות החול ופסח וכו' ובהמשך לזה מלמדנו ר"א שבשבת חייב אדם לבצוע של ב' ככרות, וזהו דקאמר "ובשבת חייב אדם לבצוע וכו'" דמישך שייכי להדינים דבציעת הפת של שאר הימים דלעיל מיני' בגמ' שם[2].

והב', הנה במס' שבת מלמדנו ר"א דין חיוב לח"מ בשבת והמקור לזה הוא מהא "דכתיב לחם משנה" [בניחותא], אכן במס' ברכות מלמדנו ר"א דדין בציעת הפת בשבת שונה מדין בציעת הפת של שאר הימים, דבשבת ["ובשבת"] חייב אדם לבצוע על ב' ככרות שלימות, וע"ז נשאלת השאלה "מאי טעמא", כלומר מהו טעם השינוי בין דין בציעת הפת דשאר הימים דלא בעינן ב' ככרות שלימות לדין בציעת הפת דשבת, וע"ז משני ר"א "לחם משנה כתיב", ולכן הוא דשאני דין בציעת הפת דשבת משאר הימים[3].

והג', דהנה בהשיחה שם הביא הנפק"מ בין שני האופנים, דאם הוא דין בבציעת הפת הר"ז נוגע רק בעת הברכה ובציעת הפת, משא"כ אם זה גדר בחשיבות הסעודה הר"ז נוגע לכל הסעודה, ולכן צריך שיהיו שני הלחמים על השלחן במשך הסעודה, ומצוה מן המובחר לאכול משניהם.

ובהערה 29 שם כותב וזלה"ק "ע"פ מ"ש הרשב"א ועוד (הנ"ל הערה 27) שר' זירא הי' בוצע על כל הככרות, לכאורה י"ל (ע"פ הנ"ל ס"ג) שזהו החילוק בין רב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא, כי ס"ל דהוי דין בבציעת הפת, ור"ז דבצע על ב' הככרות, כי ס"ל דהוי דין בסעודה. אבל מזה שהוסיף רב כהנא (בשבת שם. ולכמה גירסאות גם בברכות) "לקטו כתיב" מסתבר דגם לר' כהנא מקרי קביעות סעודה על שתיהן" עכ"ל לעניננו[4].

ביאור הדברים, דהנה הרשב"א ושאה"ר לברכות ושבת שם פירשו דהא דר"ז הוה בצע אכולה שירותי' היינו שהי' בוצע על כל הככרות[5], וע"ז כתב רבינו דלפי המבואר לעיל בהנפק"מ בין שתי הדינים בלח"מ י"ל דלהרשב"א וסיעתו זהו החילוק בין ר"כ לר"ז אם סגי לבצוע רק מאחת מהן או דיש לבצוע משניהם, והיינו דפליגי בגדר החיוב דלח"מ אם הוא דין בבציעת הפת או בסעודת שבת, דאם הוא דין בבציעת הפת הר"ז נוגע רק בעת הברכה ובציעת הפת, משא"כ אם זה גדר בחשיבות הסעודה הר"ז נוגע לכל הסעודה ומצוה לאכול משניהם.

אמנם "מזה שהוסיף רב כהנא (בשבת שם. ולכמה גירסאות גם בברכות) "לקטו כתיב" מסתבר דגם לר' כהנא מקרי קביעות סעודה על שתיהן". וי"ל הכוונה בזה, דאי נימא דסברת ר"כ לבצוע רק מאחת מהן הוא משום דס"ל בגדר החיוב דלח"מ דהוא דין בבציעת הפת, א"כ לא הו"ל לר"כ להוסיף טעמא ד"לקטו כתיב", דהרי אם הוא דין בבציעת הפת ממילא מובן בפשטות שכל החיוב נוגע רק בעת הברכה ובציעת הפת ולמה לן לימוד מיוחד ד"לקטו".

ומזה שהוסיף רב כהנא טעמא ד"לקטו כתיב" נראה לרבינו די"ל דגם לר"כ הוא דין בסעודת שבת, ולכן הוא דאיצטריך ר"כ להוסיף טעם להנהגתו לבצוע רק מאחת מהן מקרא ד"לקטו", והיינו משום דלהצד דהוא דין בסעודת שבת הרי בפשטות מסתבר שיש לבצוע ולאכול משניהם וא"כ צ"ב הנהגת ר"ז דנקיט תרתי ובצע חדא, ולכן הוא דהוסיף ר"כ שהיסוד להנהגתו הוא מקרא ד"לקטו" דאשמועינן שצריך רק לאחוז שניהן אבל אינו צריך לבצוע ולאכול משניהם וטעם הדבר כי גם ע"י אחיזת שניהם בעת הברכה שפיר "מקרי קביעת סעודה על שתיהן" גם אם בוצע רק אחת מהן.

ונראה דזה גופא הוא דגלי לן קרא ד"לקטו" לר"כ דסגי באחיזת שניהן לחוד דזה שפיר מקרי קביעות סעודה על שתיהן ולא צריך לבצוע ולאכול משניהם.

והמתבאר מדברי רבינו דלמאי דגרסינן בשבת שם בדברי ר"כ "אמר לקטו כתיב" מסתבר לומר דגם לר"כ הוי גדר חיוב לח"מ דין בסעודה, דלכן הוא דהוסיף הילפותא מקרא ד"לקטו" וכמוש"נ, וממילא דאי לא גרסינן בדברי ר"כ "אמר לקטו כתיב" שוב שפיר אפשר לומר כמ"ש רבינו בתחילת ההערה דר"כ ס"ל בגדר החיוב דלח"מ דהוא דין בבציעת הפת ולכן הוא דנקיט תרתי ובצע רק חדא וכמוש"נ בהנפק"מ הנ"ל שבפנים השיחה ס"ג.

ועפ"ז יש לבאר גם החילוק הג' דבמס' שבת גרסינן בדברי ר"כ "אמר לקטו כתיב" משא"כ במס' ברכות דליתא תיבות אלו, והיינו דבמס' שבת קאי על הדין דסעודת שבת, ולכן הוא דאיצטריך ר"כ להוסיף בביאור הנהגתו דבצע רק חדא הילפותא ד"לקטו" וכנ"ל, משא"כ במס' ברכות דקאי על הדין דבציעת הפת מובן שפיר הא דר"כ בצע חדא דמשום בציעת הפת אינו צריך לבצוע ולאכול משניהם וכנ"ל, ולכן הוא דלא איצטריך ר"כ להוסיף שם הילפותא "לקטו כתיב".

ביאור גירסת הגמ' "בשבת חייב כו'" או "חייב כו' בשבת"

ד. והנה גירסת הגמ' במס' שבת שלפנינו היא "בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות", אכן ב'דקדוקי סופרים' ובדברי הראשונים לשבת שם הובא הגירסא בשינוי קצת "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת"[6].

ונראה לומר דבהגירסא "בשבת חייב אדם וכו'" מודגש יותר שמדובר על דין השייך ומיוחד ליום השבת דוקא, כלומר "בשבת" מצד ענינו המיוחד של יום השבת, "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות" [משא"כ להגירסא "חייב אדם וכו' בשבת" שאינו מודגש כ"כ].

ולמשנ"ת נראה להמתיק הגירסא שלפנינו, דהנה חלוק הוא דין הסעודה שבלח"מ שהוא חיוב המיוחד ליום השבת דוקא מדינא דבציעת הפת שהוא דין כללי השייך הן לימות החול והן ליום השבת [אלא שבשבת נתוסף בגדר "שלימה" דלהיותו יום חשוב הרי "שלימה" בו היא לח"מ][7].

והרי נתבאר בלקו"ש חל"ו שם דהסוגיא דשבת מיירי מדין הסעודה שבלח"מ, וא"כ שפיר יומתק לפ"ז הגירסא שלפנינו "בשבת חייב וכו'" בה מודגש שזהו דין המיוחד ליום השבת דוקא, והיינו דין סעודה שבלח"מ השייך ומיוחד ליום השבת דוקא וכמוש"נ[8].

והנה הגירסא במס' ברכות שם שלפנינו היא "ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות", אכן יעויין בדק"ס לברכות שם הערה נ שהובא מכת"י גירסא אחרת בזה"ל "א"ר אחא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת" עיי"ש.

ואולי י"ל ע"ד הפלפול[9] דאי נקטינן בברכות כהגירסא שבדק"ס הנ"ל "חייב כו' בשבת" ובמס' שבת נקטינן כהגירסא שלפנינו "בשבת חייב כו'", הרי י"ל דהחילוק בזה עולה בקנה אחד עם החילוק בין מס' ברכות למס' שבת בגדר החיוב דלח"מ, דבשבת מיירי מדין הסעודה שבלח"מ שהוא דין השייך ומיוחד ליום השבת דוקא כנ"ל ולכן הוא דמדגיש ר"א "בשבת חייב כו'" וכמוש"נ, משא"כ בברכות דמיירי מדין בציעת הפת שבלח"מ השייך גם לכל ימות השנה אינו מדגיש כ"כ שזהו ענינו המיוחד של יום השבת דוקא ודו"ק.

ה. וי"ל בזה עוד באו"א, דהנה מצאתי בשו"ת 'באר משה' ח"ה סי' עז שעמד על דיוק לשון חז"ל בגמ' שבת שלפנינו "בשבת חייב וכו'" דלא כלשון הרגיל בכ"מ (ר"ה טז, ב) "חייב אדם לקבל פני רבו ברגל" ועוד, ולכאורה הול"ל "חייב אדם לבצוע כו' בשבת"[10], וביאר שכאן מרומז הדין המפורש ברמ"א סי' רצא ס"ד בשם אבודרהם ומיימוני ד"אם סועד הרבה פעמים בשבת צריך לכל סעודה שתי ככרות", ולכן לא אמר ר"א "חייב אדם לבצוע בשבת" דאז היה משמע שרק בג' הסעודות של חיוב שחייב אדם לבצוע ולאכול בשבת הנה אז חייב הוא לבצוע על ב' ככרות[11], ע"כ הקדים לומר "בשבת" יהי' כו"כ סעודות אפי' ה' או ו' חייב אדם לבצוע על ב' ככרות, עכת"ד לעניננו עיי"ש[12].

והנה בלקו"ש חל"ו שם כתב לבאר דדין זה אם החיוב דלח"מ הוא בכל סעודה שסועד בשבת או רק בג' סעודות של חיוב הר"ז תלוי בגדר החיוב דלח"מ, דאם הוא דין בבציעת הפת מסתבר דבכל פעם שהוא סועד בשבת צריך לבצוע על שתי ככרות, אכן אם הוא דין בסעודת שבת י"ל דהוא רק בסעודות של חיוב דהיינו ג' סעודות השבת עיי"ש.

ולפ"ז נמצא דהגירסא "בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות" ה"ה נוטה להצד דלח"מ הוא דין בבציעת הפת, דהרי בגירסא זו מרומז הדין שיש לבצוע על לח"מ בכל סעודה שהוא סועד בשבת כנ"ל וכמוש"נ[13].

ואם כנים הדברים הרי שעפ"ז נראה להמתיק גירסת הראשונים ודק"ס במס' שבת שם "חייב אדם לבצוע כו' בשבת", דהרי לגירסת הגמ' שלפנינו "בשבת חייב כו'" משמע דהחיוב דלח"מ הוא בכל סעודה שסועד בשבת והרי שיטה זו נוטה להצד דלח"מ הוא דין בבציעת הפת כנ"ל, וכבר נתבאר דסוגית הגמ' דשבת אזלה כהצד דלח"מ הוא דין בסעודה, ולסברא זו הרי החיוב דלח"מ הוא רק בג' סעודות של חיוב, וע"כ לפ"ז מסתבר יותר הגירסא במס' שבת "חייב אדם לבצוע כו' בשבת ודו"ק[14].

שתי ככרות "שלימות"

ו. והנה בדברינו במ"א נתבאר שיטות הפוסקים בדין מי שאין לו שתי ככרות שלימות ללח"מ אם אפשר לו לצאת יד"ח לח"מ גם בשתי פרוסות עכ"פ או דבעינן שתי ככרות שלימות דוקא דתלוי ביסוד החיוב דלח"מ אם הוא דין בבציעת בפת או בסעודת שבת.

דאם הוא דין בבציעת הפת הרי ברור שצריך שתי ככרות "שלימות" דוקא, דהרי כל עיקר החיוב דלח"מ הוא מדין בציעת הפת שצריך לברך ולבצוע אשלימה, ופשוט שא"א לצאת יד"ח לח"מ בב' פרוסות אף אם מיקרו לחם, דלחם "שלם" בעינן, משא"כ אם הוא דין בסעודת שבת הרי שפיר מסתבר לומר דבאין לו ב' ככרות שלימות אפשר לברך על שתי פרוסות מדין לח"מ, דעכ"פ איכא בזה חשיבות טפי לסעודה אם קובע אותה על שתי פרוסות מאם הי' קובע אותה רק על פרוסה אחת עיי"ש.

ז. והנה בביאור הגר"א סי' עדר סק"א כתב לפרש מקור דברי הרמ"א שם דבעינן ב' ככרות שלימות וז"ל "כן משמע מברכות לט,ב מניח פרוסה כו' ובשבת חייב כו'". כלומר, דמדברי הגמ' בברכות שם דקאמר תחילה שבפסח מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע ובהמשך לזה קאמר "ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות" משמע דבזה הוא דחלוק שבת מפסח, שבפסח סגי בחדא ומחצה משא"כ בשבת דבעינן ב' ככרות שלימות דוקא. ונמצא מבואר מדברי הגר"א דדין זה דבעינן ללח"מ ב' ככרות "שלימות" דוקא נלמד מהסוגיא דמס' ברכות.

ולהמבואר בדברינו דהך דין דבעינן ללח"מ ב' ככרות "שלימות" דוקא הוא משום לתא דבציעת הפת [משא"כ אי נימא דהוא דין בסעודת שבת שפיר אפשר לצאת בשתי פרוסות בדיעבד], נמצא דהדברים מדוייקים היטב הא דדין זה נלמד מהסוגיא דמס' ברכות דוקא, דהרי לפי המבואר בלקו"ש חל"ו שם דהסוגיא דמס' ברכות קאי על הדין דבציעת הפת שבלח"מ וכנ"ל.

וע"ד המבואר בלקו"ש חל"ו שם בגדר החיוב דלח"מ דיו"ט "דזה שהחיוב שלח"מ ביו"ט נלמד בהסוגיא דברכות דוקא הוא לפי שלשיטת הש"ס, הא שלמדין חיוב לח"מ משבת הוא רק לענין גדר לח"מ מצד הלכות בציעת הפת (דבי' עסקינן במס' ברכות שם), אבל לא מצד הגדר דסעודת יו"ט (דבזה עסקינן במס' שבת שם בדיני סעודת שבת)".

וכמו"כ נראה לומר בנידון דידן, דהא דפרט זה דבעינן ב' ככרות שלימות דוקא נלמד בהסוגיא דברכות דוקא [וכמ"ש הגר"א], הוא לפי כי הך דין דבעינן ב' ככרות "שלימות" הוא מצד הלכות בציעת הפת דבי' עסקינן במס' ברכות שם ודו"ק[15].

ח. ואולי יש לבאר עפ"ז גם יסוד השינוי בגירסת המאירי ז"ל בין מס' ברכות למס' שבת, דבברכות שם הביא הגירסא "חייב אדם לבצוע בשבת על שתי ככרות שלימות" [כגירסת הראשונים דהוו גרסי בגמ' תיבת "שלימות"], אכן בשבת שם הביא הגירסא "חייב אדם לבצוע על שני ככרות בשבת" [כגירסת הגמ' שלפנינו דלא גרסינן תיבת "שלימות"].

ואולי י"ל דדברי המאירי ז"ל בזה מדוייקים היטב ועולים בקנה אחד עם עם יסוד דברי רבינו שבלקו"ש חל"ו שם בביאור החילוק בין שתי הסוגיות דברכות ושבת שם בהחיוב דלח"מ, דהסוגיא דברכות מיירי מדין בציעת הפת שבלח"מ משא"כ הסוגיא דשבת שם מיירי מדין הסעודה שבלח"מ [ועיי"ש שנתבאר עפ"ז שינוי הלשון בפרש"י בין מס' שבת למס' ברכות שבמס' שבת הדגיש יותר ענין חשיבות הסעודה עיי"ש].

ונראה לומר דזהו גם ביאור יסוד השינוי בגירסת המאירי ז"ל בין מס' ברכות שהוסיף בהגירסא תיבת "שלימות" לבין מס' שבת שהשמיט תיבת "שלימות", והיינו משום דדבר זה אם בעינן ב' ככרות "שלימות" דוקא ללח"מ תלוי בב' הדינים דלח"מ וכמוש"נ בדברינו במ"א, ולכן במס' ברכות דמיירי מדין בציעת הפת שבלח"מ שפיר הוסיף והדגיש המאירי דחייב אדם לבצוע על ב' ככרות "שלימות" דוקא, דמדין בציעת הפת א"א לצאת יד"ח לח"מ בב' פרוסות. משא"כ במס' שבת דמיירי מדין הסעודה שבלח"מ לא הוסיף והדגיש המאירי הך פרט דככרות "שלימות", דמדין הסעודה שבלח"מ שפיר אפשר לצאת יד"ח לח"מ אם בשתי פרוסות [באם אין לו שלימות] וכמוש"נ[16].