במאמר ד"ה רפאני וגו' תשכ"ד מבאר הרבי בפרטיות שהבקשה של רפאני הוא מכיון שאין חבוש מתיר מבית האסורים, ולכן הבקשה שיומשך השפעה מלמעלה ועי"ז יתקיים אח"כ גם העבודה של המטה, המקבל.

ולכאורה צ"ל:

באג"ק[1] במכתב דב' דר"ח תמוז[2] כותב הרבי: "אם מקדמת דנא הדגיש הפתגם הרפואי על "נפש בריאה בגוף בריא", הנה בימינו נוכחו לדעת עד כמה קלקול קל בנפש מביא לידי קלקול גדול בגוף, וכל מה שהנפש בריאה יותר, כן גדלה שליטתה על הגוף ואפשריותה לתקן חסרונות בגוף, עד שגם כמה מטיפולים גשמיים משפיעים ומועילים הרבה יותר ברפואת הגוף אם מצטרף עמהם גם תוקף והרצון וכחות הנפש של המתרפא".

ובהיום יום[3]: "נחוץ ביותר הוא שיעורר החולה בעצמו שני ענינים: א) לידע שהוא חולה ויכסוף וישתוקק להתרפאות מחליו. ב) הידיעה שיכול להתרפאות, והתקוה ובטחון גמור כי בעזה"י יתרפא מחליו".

ועד"ז הנה בענין הרפואה מצינו[4] שיטת הרמב"ן והראב"ע, שהם מתנגדים להתרפאות במיחוש האברים הפנימיים אצל רופא, אלא צריכים לחכם או נביא וע"י תשובה יתרפאו. ואילו דעת הרמב"ם היא להתעסק בדרך הטבע.

ויש לומר בדא"פ שענין הרפואה הוא כעין שאר המצוות, ובמילא גם כהתכונות של המצוות. ולכן אף שאין חבוש מתיר א"ע וכו' אבל לפטור בלא כלום א"א. והרי ההמשכה מלמעלה תלוי במעשה האדם, במילא צ"ל אחיזה במעשה האדם.

"בריאות הגוף מדרכי [עבודת] ה'"

ובהקדם – שבנוגע לבריאות הגוף מצינו בהל' דעות להרמב"ם, "היות הגוף בריא מדרכי [עבודת] ה' הוא" – מבאר הרבי[5]:

"ויתירה מזה מבואר ברמב"ם בהל' דעות: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא". .

ויובן ע"פ הידוע, שעניני החסידות שייכים ומעין לעתיד לבוא, שלעתיד תקבל הנשמה הענינים שלה ע"י הגוף. וכמו"כ במעשינו ועבודתינו עתה במשך זמן הגלות, מלמדת תורת החסידות, שיכולים לפעול כמה ענינים ע"י "עזב תעזב עמו".

וזהו גם הטעם לכך שבדורות האחרונים הטילו משקל מיוחד על הענין דבריאות הגוף".

ומכיון שזהו "מדרכי [עבודת] ה'" יש לומר שבריאותו של יהודי הוא כעין העבודה דכללות המצוות.

אופן שכר המצוות

והנה בנוגע לשכר המצוות מבאר הרבי:

"ובפרט[6] ווי עס איז מבואר אין חסידות בענין שכר ועונש וואס קומט אויף תורה ומצות, וכידוע אז עס זיינען דא צוויי דיעות בנוגע שכר ועונש: א) אז דאס איז בדרך סיבה ומסובב, ב) אז דאס קומט בדרך סגולה, וואס חסידות נעמט אן ווי די ערשטע דיעה – אז דער עצם פעולת המצוה טוט אויף און בריינגט דעם שכר וואס בא אידן איז זייער למעלה מדרך הטבע א סדר אין זייער חיים הטבעיים. און די פעולה המצוה טוט אויף אויך בנוגע גשמיות העולם.

ועפ"ז מובן שמכיון שרוצים לפעול תוכן ענין הרפואה, ולכן צ"ל ההשתדלות בזה ["הסיבה"] מעין ה"מסובב", הרפואה בפועל.

שרש הרפואה

והנה שרש ענין הרפואה הוא מספי' הכתר[7], ובכן מובן שדרושים כחות מיוחדים בהתאם להתוצאה הנרצה, ענין הרפואה.

ועפ"ז יובן מ"ש באג"ק חי"א (לעיל) שדרוש ה"תוקף והרצון וכחות הנפש של המתרפא" ובלשון היום יום" [טז סיון]: "ויכסוף וישתוקק להתרפאות מחליו", היינו לגלות רצון ותשוקה, ובסגנון הספי' הוא אריך[8] ועתיק[9], שמשם שרש הרפואה, וכן ענין בטחון[10] הוא מצד ענין הכתר[11].

שותף להקב"ה במע"ב

ועפ"ז יובן עוד ענין:

מכיון שהרופא צ"ל שליח המתאים ["דוקא עי"ז ש . . אינו חושב אודות מציאות וישות שלו" – שיחת ש"פ שלח תשמ"ו], ולכן נעשה אז כלי להמשיך הרפואה דרכו, מעין אפס קצהו כפי אופן הרפואה שבידי שמים.

ובהקדם:

בחדש אדר תשכ"ח סיפר לי אבי ע"ה שהרש"ל סיפר לו שיש ב' אופנים ברפואה: 1) רפואה בידי שמים. 2) רפואה בידי אדם. וההפרש הוא שבידי שמים לא מרגישים הקושי ואי נעימות ומילת רפואה מתבטא בפ' רפה (אני ה' רופאך וכיו"ב). ואילו רפואה בידי אדם, הוא נצרך לרפואות וכו', ולכן נאמר ורפא ירפא, בפ"א דגושה. ובכן מבקש ממנו שימסור להרבי בשמו שהוא מבקש רפואה בידי שמים.

אבי נכנס לחדרו הק' של הרבי ומסר להרבי כנ"ל. והרבי התחיל לדפדף בביכל חסידות[12] ואבי יצא. לאחרי איזה דקות נקרא לחדר הרבי והרבי התחיל לקרוא המאמר ד"רפאני ה' וארפא" ושם מובא פי' הבחיי.

אחרי איזה ימים הגיע מכתב קדש מהרבי להרש"ל שבו נעתק חלק מהמאמר של הצ"צ בצירוף מכתב בנוגע לבריאות הרש"ל. ובסיומו הוסיף הרבי:

לאידך[13] גיסא – גם ברפואה שיד אדם (רופא) באמצע, יש דברים "שיתרפא ולא בגדר רפואה (שרק) מכאן ולהבא (ובמילא גם נשאר רושם) רק המציאות כן כו'" או שפעולת האדם הוא רק "גדר נסיון" (שו"ת צפע"נ סי' סז. צפע"נ על הרמב"ם הל' איסו"ב פט"ז ה"ח), ולא נשאר רושם כלל וכלל, רפו"ש בתכלית. והיינו ע"ד האופן הכי נעלה בשליחות[14], "כיד המשלח".

ובלשון הרוגוצובי: "פעולת האדם הוא רק 'גדר נסיון' (שו"ת צפע"נ סי' סז. צפע"נ על הרמב"ם הל' איסו"ב פט"ז ה"ח), ולא נשאר רושם כלל וכלל, רפו"ש בתכלית".