בלקו"ש חי"ח (ע' 66) מביא כ"'ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע קושיית המפרשים ע"ז ששמשון הי' נזיר ע"י שהמלאך אמר לאמו שתתנהג בו כנזיר, וכן שמואל הי' נזיר ע"י שאמו קבלה ע"ע שבנה יהי' נזיר - והרי אין מלאך יכול לפעול חלות דין נזיר על מישהו, וכן "אין האם מדרת את בנה בנזיר" (נזיר כח,ב), וא"כ איך נתחייבו בדין נזירות.

ומתרץ ע"פ מה דאיתא בכתובות (יא,א) ש"גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד", ואף שאין לו דעת, מ"מ "זכין לאדם שלא בפניו", ואעפ"כ "הגדילו יכולין למחות" ונסתלק מהם דין ישראל. ומבאר שהכוונה בזה שטבילת הבי"ד ה"ה רק מעשה גירות, וחל עליו הנהגת ישראל, ואח"כ ע"י שלא מיחה נתקדש בקדושת ישראל למפרע. [ובדוגמת מי שמל ועדיין לא טבל, שמברכים על המילה "למול את הגרים" ומ"מ עדיין אינו קדוש בקדושת ישראל עד שטובל, ואם לא טבל ה"ה גוי כדמעיקרא].

עד"ז הוא בענין הנזירות דשמשון ושמואל: ע"י המלאך, או נדר חנה, נתחייבו להתנהג עם בניהם בהנהגת נזירות (שלא לשתות יין ולא לגלח שערם ולא ליטמא למתים), אבל לא נתקדשו בקדושת נזיר. ואח"כ כשהגדילו ולא מיחו, והמשיכו מעצמם בהנהגה זו, חל עליהם קדושת נזיר למפרע.

[ז. א. שלפי ביאור כ"ק אדמו"ר אין הפי', כפי שמשמע בפשטות, שכשמטבילין את הקטן ע"ד בי"ד נעשה יהודי גמור, והא שיכול למחות, הפי' בזה שיכול לבטל מה שכבר ישנו, כ"א להיפך: כ"ז שלא הגדיל עדיין לא נעשה יהודי גמור (עדיין לא נתקדש בקדושת ישראל), וע"י שלא מיחה אח"כ נפעל אז גמר היותו יהודי, ואם מיחה נשאר גוי כמקדם, וגם אינו צריך להתנהג כיהודי, כי עכשיו נתגלה שאינו יהודי].

אבל עדיין צריך ביאור: היות וזה שהבי"ד יכולין לגייר את הקטן ה"ז מטעם "זכין לאדם שלא בפניו", למה לא נתקדש בקדושת ישראל תומ"י, כבשאר דברים שאמרי' בזה שאפשר לזכות בשבילו מטעם "זכין לאדם שלא בפניו".

וי"ל שהביאור בהשיחה אזיל לשיטת הרי"ף בגיטין (יג,א). דהנה בדין "האומר תנו וכו' ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה" מטעם "אין גט לאחר מיתה", הקשו הראשונים שזה סותר הדין שהאומר תן גט זה לעבדי ס"ל לרבנן שאם רצה לחזור אינו חוזר, כי ברגע שנכנס ליד השליח זכה בו להעבד מטעם "זכין לאדם שלא בפניו" (וזכות הוא לעבד להשתחרר), וא"כ למה בנידון דידן שמת קודם שבא ליד העבד לא יתנו לאחר מיתה? ומפרש הרי"ף שהא דזכה בו להעבד לרבנן ה"ז רק לגבי הדין שאין האדון יכול לחזור בו אבל לא יצא לחירות עד שמגיע הגט לידו. (ועד"ז כ' רש"י שם (ט,ב ד"ה לא) ועוד ראשונים, (אלא שחזר בו רש"י לקמן יג,א)). אבל הר"ן מקשה כו"כ קושיות על הרי"ף, וס"ל שהעבד נשתחרר בו תיכף כשנכנס ליד השליח, ומפרש שהדין דלא יתנו לאחר מיתה איירי שרק צוה לפני מותו שיתנו גט לעבדו, אבל לא נתן הגט ליד השליח. וכן ס"ל להתוס' (שם ט,ב ד"ה לא), ועוד כמה ראשונים.

ולשיטת הרי"ף וסיעתו נמצא שיש ב' דרגות בענין "זכין לאדם שלא בפניו": א) תחלה כשנעשה מעשה הקנין ע"י השליח הזוכה בשבילו, עדיין לא חל הדבר, אבל מ"מ המעשה נעשה, ולכן אין המזכה יכול לחזור בו. ב) אח"כ כשהגיע ליד הזוכה אז חל הדבר.

והביאור בשיטתו י"ל: לדעת הרבה ראשונים זכי' היא מטעם שליחות, וכלשון רש"י (גיטין ט,ב ד"ה יחזור) "אנן סהדי דניחא לי' דניהוי האי שלוחו להכי" ובענין שליחות ידוע שאפ"ל שליח רק על מעשה ולא על כוונה [ולכן ס"ל להר"ן (פסחים ז,א) שאין לעשות שליח להפקיר, כי הפקר כל כולו ענינו כוונה והרגש. ומטעם זה סובר שאין לעשות שליח על ביטול חמץ (ראה שו"ע אדמוה"ז סתל"ד סט"ו)]. והא דאפשר לעשות שליח לקנות ולהקנות וכיו"ב, אף שגם שם צריכים כוונת קנין, ה"ז לפי שהשליחות היא רק על מעשה הקנין, והכוונה שצ"ל בזה, הוא מה שמינה המשלח את השליח, שבזה גילה דעתו וכוונתו בהדבר, וא"כ יש כאן כוונת המשלח עצמו [והא דאין מועיל מינוי השליח להפקיר, ה"ז לפי שאין בהפקר שום מעשה, כ"א כוונה. ועל זה הוא שעשאו לשליח, הרי ברור שאין המשלח רוצה שהכוונה שצ"ל בהפקר תהי' כוונת עצמו בעת המינוי, כי א"כ לא הי' צריך לעשותו שליח, אלא רוצה שכוונת השליח תפעול ההפקר, וזה אא"פ].

ולפי"ז בנידון של שליחות הבאה מטעם זכי', שאין כאן מינוי, הרי חסר הכוונה שצ"ל בזה, וא"כ אא"פ להקנין וכיו"ב לחול עד שבא לידו ומקבלו. אבל לאידך אין לומר שלא נעשה שום דבר, שהרי על המעשה יש כאן שליחות, כי "אנן סהדי דניחא לי' דניהוי האי שלוחו להכי", ולכן אא"פ להמזכה לחזור בו משעה שנכנס ליד השליח הזוכה בשביל המקבל, כי יש כאן מעשה (והנהגה) של שליחות, אבל עדיין לא זכה בו, עד שיבטא המקבל כוונתו.

ועד"ז הוא בנדון דגר קטן: מטעם "זכין לאדם שלא בפניו" נעשה כאן מעשה הגירות, אבל עדיין חסר כאן כוונתו כנ"ל, וזה נעשה רק כשיגדל ולא ימחה, שאז יש לנו גם הכוונה. ומזה יוצא הדין: לפי שיש כאן מעשה הגירות, חל עליו הנהגה ומעשה של גר (ע"ד שאין האדון יכול לחזור בו תיכף כשישנו מעשה הקנין), אבל עדיין אין קדוש בקדושת ישראל עד שגילה דעתו וכוונתו ע"י שלא מיחה כשיגדל (ע"ד שלא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו), ואז נעשה קדוש בקדושת ישראל למפרע (וגם בנדון דעבד שקו"ט האם נעשה משוחרר למפרע, משעה שנכנס ליד הזוכה בשבילו. ואכ"מ).

וכ"ז הוא רק לשיטת הרי"ף, אבל לשיטת התוס' וסיעתם נעשה הקטן קדוש קדושת ישראל תומ"י. ומה ש"כשהגדילו יכולין למחות" הכוונה שיכול לבטל למפרע מה שכבר ישנו. ואי"ז מטעם חלישות וחסרון בדין "זכין לאדם שלא בפניו", כ"א דין מיוחד בדין גירות, לפי שצ"ל קבלת מצות, וזה הי' חסר כשהי' קטן, נוסף על החסרון של כוונה בכלל [אבל ראה לקו"ש (חל"ג ע' 29): שקבלת המצוות זהו"ע הגירות עצמה, ולא רק פרט באופן הגירות כמילה וטבילה, וא"כ לכאו' אין כוונת גירות וקבלת מצוות ב' דברים נפרדים כ"א הוא הוא, וי"ל בזה. ואכ"מ], ולכן כשהגדיל ואינו מקבל המצוות מתבטלת הגירות למפרע (ולהעיר מתוד"ה ואינו ט,א בהא ד"שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד וכו' שהרי יצא עליו שם בן חורין", ופי' התוס' דזה רק תקנת חכמים, אבל מעיקר הדין יכול לחזור בעבד, אף שיצא עליו שם בן חורין. אף שאינו דומה ממש. ואכ"מ). והרי זה כאילו שגירותו (שכבר חל) עדיין תלוי ועומד האם יקבל המצות כשיגדל [אף שבהיותו קטן לא היתה מעכבת].

ועפכהנ"ל נמצא שמ"ש בלקו"ש בפי' הדין ד"גר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד" ה"ז רק לשיטת הרי"ף, אבל פשוט שאי"ז לפי שנקט להלכה כשיטת הרי"ף, כי כוונתו רק לבאר גדר נזירות שמשון ושמואל, וע"ז צריך רק דוגמא שמצינו דבר כזה, שמתחילה חל עליו רק הנהגה מסוימת, ואח"כ ע"י כוונתו נעשה קדוש באותה קדושה, וע"ז מביא דוגמא מענין דגר קטן ע"פ שיטת הרי"ף. [ובנזירות שמשון ושמואל אי"ז קשור עם ענין "זכין לאדם שלא בפניו", אלא מטעם ציווי המלאך או נדר חנה, וא"כ אי"ז קשור לשיטת הרי"ף בדין זכי', אבל דוגמא אפשר להביא משיטתו].

והא דלא הביא דוגמא באופן ישר משיטת הרי"ף בענין זכי', כי בזה אין ברור שזה שלא נשתחרר עד שהגיע לידו ה"ז מטעם חסרון הכוונה וכו', ורק לאחר שרואים שכ"ה בנידון דזכי' בקשר לגר קטן (ע"י הדין דאם הגדילו יכולין למחות), מבינים שכ"ה גם בזכי' דעבד. ולכן הביא דוגמתו מגר קטן.

אלא שדא עקא שלא ציין בלקו"ש להרי"ף הנ"ל. וצ"ע.