ר"מ ישיבת תפארת בחורים מאריסטאן
ההורג שוגג האם חייב גלות בלא עדים בדברי רש"י?
הריטב"א והמאירי בפתיחה למכות נסתפק אם מגלין ע"פ הודאת עצמו (או דכיון שיש בדבר חיוב מיתה אינו מגלין ע"י עצמו). יש המפרשים בספרי שאינו חייב גלות רק ע"פ עדים. (וראה בחינוך מצוה ת"י ובמנח"ח שם דמשמע שאין גלות נוהגת בזה"ז שאין דנים דיני נפשות ודיני גלות, ומשמע מזה שאינו חייב גלות ע"י עצמו -אבל גם בשיטתו יש לפרש שחייב גלות ע"י עצמו בלי פסק הב"ד-).
המהרש"א במכות י' ע"ב (בהא שהקב"ה מזמינן לפונדק א') מקשה למה הוצרך ההורג בשוגג לגלות הרי לא יהיה גואל הדם דאם אין עדים בדבר איך יהרגנו הגואל. וכ' דאם הוא מודה בדבר או דיתודע ע"י עדים קרובים ויהרגנו הגואל הדם יפטר. וסובר שגולה ע"פ עצמו, מטעם שהגואל הדם יוכל להרגו גם בלי עדים כשרים כו'. ותמהו והקשו עליו המפרשים שהרי נראה מכ"מ שגלות עניינו כפרה.
ובערוך לנר הוסיף שאינו מבין קושיית המהרש"א: דכיון "...דגלות הוא לכפרה על שהרג הנפש א"כ שפיר צריך לגלות אפי' אין עדים בדבר כי היכי דנהוי ליה כפרה על חטאו...". (והיינו אף שאין לכופו בלי עדים מ"מ צריך לגלות גם כשאין עדים). ובכלי חמדה מסעי ג' גם הוא מאריך בדברי המהרש"א ובהריטב"א וכ' שכיון שהוא כפרה חייב לבא לב"ד להודות שהרג נפש מישראל וחייב גלות (וממשיך שם שבאמת נבוך אם עיקר דין גלות הוא עונש אלא שיש גם כפרה או שהוא בעצם כפרה).
ובלקו"ש חכ"ד ע' 108 הע' 44 מביא הרבי מהרש"א זה ומה שמקשים עליו. גם הצפע"נ בתשובה ווארשא רט"ו (מובא בשולי הגליון דלקו"ש הנ"ל) דן האם א' אומר שהרג בשוגג אם יש לחייבו גלות. ונראה שתולה אם גלות גדרו כפרה וקרבן או חיוב.
והנה יש להעיר בזה בדעת רש"י ומה דמשמע בל': בפרשת נח (ט, ה) ד"ה מיד איש אחיו כתב וז"ל "...אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל שאף השוגג צריך כפרה ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע הקב"ה דורש ממנו, כמו שדרשו רבותינו...".
וי"ל כוונתו בב' אופנים: א) שגם ההורג בלי עדים חייב גלות אלא שבלי עדים לא נוכל לחייבו גלות והקב"ה ידרוש ממנו שכשיהרוג בשוגג בעדים יגלה. ובמכות י' ע"ב שכתב רש"י "ההורג היה חייב גלות ואין עד בדבר" משמע ברור כאופן זה. אבל יש לדחות ולפרש כוונתו: ב) שההורג בשוגג בלי עדים אין לחייבו גלות ואינו חייב לגלות בעצמו אבל הוא צריך שיכנע ולבקש לימחל ואם אינו מבקש הקב"ה דורש ממנו1.
חטא דהורג נפש ה"חטא נמשך לעולם"
מענין לענין יש להעיר שבשיחה חכ"ד הנ"ל דן הרבי בענין הוספת ערי מקלט לע"ל. ובאות ה' רוצה לפרש שהוספה הנ"ל הוא בשביל הריגת נפש דזה"ז. ובהע' 41 מעיר "...ואף את"ל ע"פ משנ"ת שאי"ז חיוב על כ"א, ושלימות הכפרה נעשית ע"י התשובה שבזה"ז (ראה לקו"ש חי"ח ע' 416...) - י"ל דשאני גלות שהוא לא רק כפרה כקרבן, אלא גם גדר עונש...".
ובהע' 47 שם כ' הרבי "ואף את"ל דזה שאין גלות וגואל הדם בזה"ז הוא לא רק משום ארי' הוא דרביע עליה אלא שמופקע בעצם, הרי מכיון שהחטא דהורג נפש הוא "משום המתפעל והוה דבר נמשך", "החטא נמשך לעולם" . . נמצא כאילו נעשה מעשה החטא אז, ובמילא ישנו החיוב גלות ומצות גואל הדם כו'".
ויש להעיר: למה לא ביאר הרבי כמו"כ בההערה 41 לומר שגם לענין הכפרה (אע"פ שבזה"ז מופקע מחיוב גלות, מ"מ) דכיון שחטא דהורג נפש נמשך ונעשה כאילו נעשה מעשה החטא אז במילא ישנו חיוב גלות גם לענין הכפרה (ולא רק לענין העונש וההגנה מגואל הדם) ואין שלימות הכפרה בענין זה תלויה רק ע"י התשובה דזה"ז.
וגם אם נחלק (בדוחק): שענין הנ"ל דהריגת נפש "נמשך לעולם" הוא (בעיקר) לגבי הכפרה דבין אדם לחבירו (וע"ד המדובר בגמ' מכות ה' ע"ב דהעם סבר דמדובר ב"קולו של הרוג", ועד"ז "דמו ודם זרעיותיו" דסנהדרין ל"ז קאי בעיקר א"בין אדם לחבירו") אבל לגבי בין אדם למקום הרי כשעשה תשובה שלימה נתכפר בזה לגמרי ואינו נמשך לעולם, מ"מ ישלה"ב למה לא ביאר כ"ק אדמו"ר שלכן צריך לגלות לע"ל על הריגה שנעשה בזמן הגלות מפאת כפרה מלתא דבין אדם לחבירו וע"ז אין מספיק תשובה שלימה שבזמן הגלות.
ואולי אפ"ל: שזה נכלל במה שכ' הרבי "ואף את"ל ע"פ משנ"ת..." שבאמת גם לפי שמה שמתבאר שם אין קושיא לענינינו כיון דחטא ההריגה נמשך לעולם, אלא לרווחא דמילתא, גם את"ל שאין לחלק בין חטא הריגה לשאר החטאים (וכביאור הצפע"נ בדעת יהודה בן טבאי) הרי צריך לגלות מפאת ענין העונש דהורג בשגגה.
עוד הערה בהא דבהריגה ה"חטא נמשך לעולם"
ויש להעיר בהמתבאר מהצפע"נ (דחטא ההריגה נמשך לעולם) דאפשר לבאר בזה טעם המחלוקת דיש שני דעות האם כהן שהרג הנפש אפי' בשוגג האם אינו נ"כ גם כשעשה תשובה מובא בשו"ע או"ח קכ"ח ובשו"ע אדמה"ז. להרמב"ם (וכמה ראשונים) אינו נ"כ גם כשעשה תשובה ולהמרדכי (וכמה ראשונים) אם עשה תשובה נ"כ. ואולי י"ל שהשיטות תלויים בהנ"ל: אם אומרים שבנוגע להריגה החטא נמשך לעולם ושייך בזה "ידיכם דמים מלאו" או אומרים שהוא כשאר החטאים והתשובה מכפרת לגמרי ואין אומרים בזה "ידיכם דמים מלאו2 3.
השמטת אדה"ז בטעם ד"שמא רוח בלבלתו" בכהן שמל תינוק ומת
הנה אדמה"ז בסי' קכ"ח סע' נ' הביא הדין מהמרדכי דכהן "אם מל תינוק ומת נ"כ כי שמא לא כלו לו חדשיו, ואפי' ידוע שכלו לו חדשיו כיון שנתכוין למצוה אין לפסלו מנ"כ...". הנה דין זה הביא המחבר שם סע' לו ויסודו מהמרדכי שכ' בזה ג' טעמים (הביאם הב"י ומג"א): א- "ש"ה דאיכוון לשם מצוה"4, ב- "מי יימר דכלו לו חדשיו", ג- "שמא הרוח בלבלתו".
המג"א לומד דלפי טעם הג' א"כ אפי' בהורג גדול בשוגג ולא מת מיד יש לומר "שמא הרוח בלבלתו". (ועיי"ש שהוסיף עוד חשש בפירכס דשמא קירב מיתתו). והיינו שלומד שכל טעם בפ"ע מספיק להתירו שישא כפיו.
ויש להעיר: למה אדמה"ז השמיט טעם הג' והביא רק טעם הב' וטעם הא'5. ונראה לומר שסובר ע"ד שכ' המחה"ש ומגן גיבורים שאין טעם זה טעם מספיק כיון דהתוס' כתבו בכ"מ (יבמות ק"כ, גיטין ע') דחשש זה הוא רק לענין גלות ולא למיתה, וכתבו בכתובות שאין חשש זה רק בשחיטת רוב שניים.
1) וזה יתאים למה שהעמיס הרב מ. מ. כ. ז"ל בכוונת הרוגוצ'ובי בהתשובה שם שהראה מקום למכות י' ע"ב ופי' הנ"ל דכיוון להלשון "מי שנתחייב" בהשוואה ל"נתחייב מיתה" בהגמ' שם שמשמע שהב"ד מחייבים אותו בגלות כמו שמחייבים אותו במיתה.
2) אלא שאפשר לפרש דאין שייכות להנ"ל, והטעם של הסובר דאינו נ"כ גם כשעשה תשובה הוא משום "דאין קטגור נעשה סנגור" (כמבואר בתי' ב' דתוס' יבמות ז' ב' וכפי שכתבו הע"ת והבגדי ישע מובא במשנ"ב כאן) דאין היד שהרג אדם יכול להיות סנגור בנשיאת כפים. אבל אדמה"ז דלא הביא ענין זה (וראה גם מהרש"ם ח"ה סי' ל' מה שהעיר בטעם ד"אין קטגור") וכ' "ואפי' עשה תשובה, שהרי נאמר גם כי תרבו תפילה אינני שומע" והשמיט הענין דאין קטגור יש לפרש דקשור עם עצם הענין דהריגה ד"כשידיכם דמים מלאו" נמשך הענין החטא ולכן גם כי תרבו תילה אינני שומע. וראה גם בהא"ר ס"ד וגם מה שמביא מהרדב"ז הטעם "דדמו ודם זרעותיו תלוין בו".
3) ועוד יש להעיר במה דביאר הצפע"נ הא דעיקר הענין בהריגה הוא המתפעל ולכן חייב במצמצם (משא"כ בשאר נזיקין), יש להוסיף שבזה יומתק עוד שיטת שמאי דיש שלד"ע בהריגה ונלמד מ"חרב בני עמון" (וגם לאוקימתא ד"דינא זוטא" ולפי השיטות דבשאר איסורים אין פטור מדי"ש, ראה שקו"ט חו"מ סי' ל"ב): דכיון דעיקר העבירה הוא המתפעל (ולא הפועל או הפעולה) מתייחס העבירה אליו בזה.
4) לכאו' מיוסד אהא דאין גולה מי שהכה ברשות, אב המכה בנו כו'?
5) והיפך מהסדר דהמרדכי שהביא טעם הא' הא דאיכוין למצוה וטעם דדילמא לא כלו חדשיו כטעם הב' ואדמה"ז היפך. ואפשר דאדמה"ז הביא טעם דילא לא כלו חדשיו קודם, משום דלפי טעם זה לא היה כלל רציחה ולאח"ז כ' שגם אם היה רציחה הרי כיון למצוה. וישל"ע בזה ובכללי אדמה"ז בעניינים אלו.