בלקו"ש ח"כ ע' 57 כ' וז"ל: "דעריבער, איז א שכיר, וויבאלד אז ענינו איז וואס ער טוט צוליב זיך, איז א שקלא וטריא צי זיין מעשה קען זיין מעשה השכורו, גערעכנט ווי דער בעה"ב האט געטאן די מעשה. ע"כ.

ובהערה 32 כ' בזה"ל: "... ושם סי' רמ"ג סוס"ד "שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח בין כך ובין כך שלוחו הוא". ואולי השליחות בשבת כשהנכרי עושה מלאכה עבורו אינו כענין השליחות בכלל, כיון שסו"ס אינו מה"ת אלא רק "יש שליחות לחומרא" (לשון אדה"ז שם ר"ס רמ"ג). וכמה פרטי דינים שם האיסור הוא כי "נראה הדבר כאילו עוסק זה בשביל הישראל" וכיו"ב. ועצ"ע. ע"כ.

ויש להעיר בזה ממ"ש בשו"ת צ"צ או"א סכ"ט אות ג' ואילך, דהקשה ע"ז דאמרינן דיש שליחות לנכרי לחומרא. ובסי' רס"ג בקו"א כ' אדה"ז דאיסור זה הוא גם בלא אמירה רק שהנכרי עושה בשביל ישראל, דקשה דאיך יהי' נעשה שלוחו בלי ציווי ודעתו, ומביא שם הצ"צ מגמ' נדרים (דף ע, ב ודף לו, ב), דדין שליחות הוא רק כשאומר לשלוחו בהדיא לעשות הדבר בשבילו וא"כ כשהנכרי עושה מאליו ודין שליחות הוא רק לחומרא, א"כ ודאי דלא שייך בזה דין שליחות.

ומשיג בזה הצ"צ שהאיסור הוא מה שהנכרי עושה דבר שהוא זכות גמור בשביל ישראל, וא"כ לדעת אלו האומרים דזכי' מטעם שליחות - א"כ כיון דזכי' כזו חשוב שליחות ממש לכן גם לענין מלאכת שבת חשוב כה"ג כשליחות, וזהו "... דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו משום דזכות גמור הוא לו", ולדעת אלו האומרים דזכי' אינו מדין שליחות "מ"מ י"ל דמחזי כשלוחו עכ"פ כיון דזכי' מהני במקום דצריך שליחות".

וא"כ מ"ש כ"ק אדמו"ר שהאיסור הוא רק משום "נראה הדבר כאילו עסק זה בשביל ישראל", והיינו דגם מה שאמרו יש שליחות לחומרא אינו בגדר דין שליחות דשלוחו של אדם כמותו ממש אלא רק משום דנראה הדבר כו', י"ל דתלוי באם זכי' מדין שליחות דאז לכאורה י"ל דדיני שכיר יום וכיו"ב דמבואר בסורמ"ג דאסור מטעם שליחות דהוא ממונו כדין שליחות מה"ת דשלוחו של אדם כמותו, אבל אם אין זכי' מדין שליחות הרי האיסור הוא רק דמחזי' כו'.

וכמ"ש הצ"צ: דשליחות לחומרא בשכיר יום העושה בשביל ישראל אינו ממש כדין שליחות מה"ת דשלוחו כמותו, דכשמדובר שם החילוק בין שכיר יום דאסור לעשות מלאכה בשביל ישראל בשבת (סרמ"ג ס"ד) ושכיר שנה דמותר (סרמ"ד ס"ט ובמהדו"ב כאן מיקל יותר דלא כמ"ש המג"א) כ' "ושאני שכיר יום דכיון שכל יום מתחשב לבדו הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממש . . ומשא"כ כששוכרו לשנה לא נעשה שלוחו לשבת מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול א"כ אינו עושה בשבת בשביל שכירות הישראל ושליחותו. ואף דישראל כה"ג מיקרי שלוחו היינו משום דיום השבת יוכל להכלל ג"כ בכלל שכירותו אבל בנכרי לא אסרו אלא היכא דמיחיזי כשלוחו דמיחזי דייקא ולא מה שיוכל להיות נכלל בכללא". (ואגב יש להעיר במ"ש הרשד"ב לוין כאן בהע' 3 דכאן מבואר דשכיר שנה למלאכה שאין לה קצבה נקרא קבלן דלכ' אין לו מו מובן כלל, דאדרבה, הרי מבאר לדעת סה"ת (והרמב"ם) דשכיר שנה אינו קבלן כלל אלא דההתירא הוא משום דקצץ, וכמ"ש אדה"ז כאן, דס"ל להס"ת דקצץ וקיבולת שני ענינים הם". ועוד יש להעיר בכו"כ מהערותיו אלא שאכ"מ).

וכן כ' אדה"ז להלן בדעות הרמב"ם דשכיר שנה מותר רק אם הוא שכור למלאכה מיוחדת, מכיון דקנין אינו חל אלא על דבר מיוחד ומסוים, "ואף דעל מלאכה מיוחדת נמי אין קנין חל אלא א"כ מסר לו חפץ לתקנו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו וגם אין קנין חל אלא על דבר שיש בו ממש, מ"מ כיון ששכרו לדבר מיוחד ומסוים י"ל דלענין מחזי כשלוחו באבילות ושבת דמדרבנן כאילו אותו דבר קנוי לו".

ומבואר לכ' דס"ל אדה"ז ד(עכ"פ) לדעת סה"ת והרמב"ם דהתירו שכיר שנה, דכל האיסור דשליחות לחומרא אינו אלא במחזי כשלוחו דייקא, דזה כל יסוד האיסור גם א"נ דזכי' מטעם שליחות, מ"מ טעם החומרא הוא רק משום דמחזי כשלוחו.

והנה בההערה דהשיחה לכ' י"ל דאומר תרי דברים.

דמה שאמרו חז"ל דיש שליחות לחומרא לנכרי לא נאמר בזה דכל דיני וגדרי שליחות מה"ת איכא בנכרי, דבשליחות מה"ת הרי שלוחו של אדם כמותו ומה שעושה השליח ה"ה כאילו עשאו המשלח, וכידוע ג' האופנים בגדר דין שליחות עד שאפ"ל דשלוחו כמותו ממש, אלא דבשליחות לחומרא נאמר דאף שכל אדם ה"ה בר דעת לעצמו ומה שעושה ה"ה בבחירתו א"כ ס"ד דלא נפקא לן מה שעושה אדעתיא דישראל דלא אהני דעתו זה להפקיע זה שעושה בבחירתו, הנה ע"ז אמרו דיש שליחות לחומרא דכשהגוי עושה בשביל ישראל חשוב זה שייקרא שלוחו של ישראל ולא אדם העושה בבחירתו, אבל דיני וגדרי שלוחו של אדם כמותו כו' לא נאמר בדין זה.

ועוד החמירו דגם אם רק נראה הדבר כאילו עסק זה הוא בשביל ישראל "דהיינו מה "דמחזי כשלוחו", דהגם שעושה הנכרי אדעתא דנפשי' וליכא גם האיסור דשליחות לחומרא מ"מ מכיון דמחזי כשלוחו אסור גם זה. ועפ"ז "מיחזי כשלוחו" הוא חומרא נוספת בדין שליחות לחומרא.

וכן נראה לכ' מדברי אדה"ז בשו"ע, דבסרמ"ד ס"א כ' דמותר להניח נכרי לעשות בתורת קבלנות ("שקיבל עליו לעשות כך וכך בעד שכר כך וכך")" ואינו דומה לשכיר יום שהשכיר יום אין המלאכה לשום סיומה כלל ואין לו עסק בה שהרי אין כוונתו בעבודתו כדי להשלים המלאכה אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום כדי שיתן לו שכרו לפיכך ה"ז כעושה שליחות הישראל. אבל הקבלן, המלאכה היא שלו שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכר ואינו כשלוחו של ישראל.

(ובסרמ"ג ס"ד "שכר הנכרי לחמם . . ה"ז כעוסק בשליחות הישראל . . שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח, בין כך ובין כך שלוחו הוא").

והיינו דבהיתר מצד זה שעושה הנכרי בקבלנות הוא שאינו כשכיר יום שהוא שלוחו.

וע"ז מוסיף אדה"ז בסרנ"ב ס"ו "וכ"ז כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו שאז הוא טורח לעצמו כדי לקבל שכרו ואינו נראה כעושה שליחותו של הישראל . . אבל אם הנכרי חפץ לעשות בחנם אלא מצפה הוא לתשלום שכר אבל אין דעתו סמוכה עליו, בודאי שלא קצץ לו הישראל שכר . . ונראה כעושה שליחותו וכו'" וכן בהמשך הסעיף בשיטה השני' הל' הוא "נראה כשלוחו".

והיינו דלא מספיק מה שעושה בתורת קבלנות דאינו שלוחו דעדיין נראה כשלוחו מכיון שהוא טורח בספק בשביל הישראל, ולזה צריך שיקצץ לו דמים.

וזהו ב' הדברים שכ' כ"ק אדמו"ר בההערה. הדין דשליחות לחומרא דג"ז אינו ממש בגדר דין שליחות מה"ת, ועוד דיש איסור מצד זה שנראה כשלוחו.

אמנם אפ"ל דאין כ"ק אדמו"ר אומר ב' דברים אלא הכל דבר אחד, וכנ"ל מדברי כ"ק אדה"ז במהדו"ב דנראה לכ' דס"ל דאין כאן ב' דברים, איסור מצד דהוא שלוחו ואיסור מצד "דמיחזי כשלוחו", אלא ס"ל דהאיסור מצד זה שהנכרי הוא רק בדמחזי כשלוחו, והיינו ד"מיחזי כשלוחו" הוא הגדרת האיסור לחומרא דשליחות לחומרא בנכרי העושה לישראל בשבת.

דהנה במהדו"ב מבואר (עכ"פ לדעת סה"ת) "דקצץ וקיבולת שני ענינים הם" עיי"ש בארוכה. ולשיטה זו אינו צריך שניהם כמ"ש אדה"ז במהדו"ק כנ"ל בסרמ"ד וסרנ"ב, ולהלן במהדו"ב מבואר (כדהובא לעיל) החילוק בין שכיר יום שאסור, לשכיר שנה דמותר משום דקצץ, דמכיון דלא מיחזי כשלוחו ליכא בזה איסור, ד"א דישראל כה"ג (בשכיר שנה) מיקרי שלוחו, היינו משום דיום השבת יוכל להכלל ג"כ בכלל שכירותו אבל בנכרי לא אסרו אלא היכא דמיחזי כשלוחו דמיחזי דייקא".

ונראה להדיא דמה דאסרו חכמים מצד שליחות לחומרא לא רק שאינו בגדר דין שליחות מה"ת אלא כל גדרו הוא מה דמיחזי כשלוחו, היינו דאין "מיחזי כשלוחו" חומרא נוספת באיסור שליחות לחומרא, אלא הוא (קולא ו) הגדרת דין שליחות לחומרא, דאחרי שנכרי יעשה בשביל ישראל כשמחזי כשלוחו, וד"ל. ועפ"ז מ"ש כ"ק אדמו"ר בההערה הוא דבר אחד דגדר שליחות לחומרא הוא מה ד"נראה הדבר כאילו עושה זה בשביל ישראל".

(זה לכ' גם הביאור בעוד נ"מ בין המהדי"ק ומהדו"ב, דבקו"א סרמ"ג אות א' מבואר דמה שהוא שכיר לשבת בהבלעה לא ימנה מועלת שלא יהי' הנכרי שלוחו דמועיל רק שלא יהי' שכר שבת עיי"ש. אבל בהמדו"ב הרי מבאר כנ"ל דמה ששבת נכלל בכלל השכירות לשנה בהבלעה מהני דלא יהי' מיחזי כשלוחו, ומהני זה להתיר אף דהוי שלוחו).

ועצע"ג בכ"ז.