בשיחת ש"פ וארא תשי"א ('תורת מנחם' כרך ב' עמ' 181) הביא כ"ק אדמו"ר מקור לדין "התורה חסה על ממונן של ישראל" ממה שנאמר בתורה (מצורע יד, לו) "וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הבית, ולא יטמא כל אשר בבית". ואיתא בתורת כהנים (הובא בפירוש רש"י עה"פ) "על מה חסה תורה, אם על כלי שטף - יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין - יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה, אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה". והוסיף כ"ק והבהיר, שגם כלי חרס שאין להם טהרה במקוה, ראויים לשימוש בימי טומאתו, אלא שאינו יכול להשתמש בהם בימי טהרתו, ובשביל זה בלבד מוצאת התורה לנכון להעניק עצה לפנות את הבית לפני בוא הכהן.

ולכאורה יש צורך לבאר בזה כמה פרטים:

א) בתוספת ביאור והבהרה שהוסיף כ"ק אדמו"ר. מהו החידוש בפועל כאן?

ב) הערת חכם א' - מדוע לא הביא כ"ק אדמו"ר ראיה או מקור מפורש יותר מגמרא במנחות (עו, ב): "אמר ר' אלעזר התורה חסה על ממונם של ישראל. היכא רמיזה? דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם". (ודברים אלו הובאו גם בכמה מדרשי חז"ל (במדב"ר פי"ט, ה. תנחומא חוקת. ועוד)).

ג) המקור בתורת כהנים נמצא גם במשנה מפורשת בנגעים פי"ב משנה ה: "אמר ר"מ על מה חסה תורה, על כלי חרסו על פכו ועל טפיו. אם כך חסה תורה על ממונו הבזוי קל-וחומר על ממונו החביב כו'". ומהי, איפוא, העדיפות בהבאת הדברים מתורת כהנים ולא מהמשנה?

והנראה בכל זה: א) הפירוש בתוספת שהוסיף כ"ק אדמו"ר היא כנראה כמ"ש בספר 'יום תרועה' (להרב משה בן חביב) בר"ה (כז, א) וז"ל: "וא"ת ובכלי חרס מה הפסד יש בהם, ישהא אותם להשתמש בהם בימי טומאתו? וי"ל דכיון דהם בזול, אין דרך להשהותם שלא יבואו לידי מכשול ומשליכים אותם לבער הטומאה". - ועפ"י זה מחוורים הדברים.

ב) להערתו של חכם א' - הנה באמת המדייק בשיחה יראה שכ"ק אדמו"ר לא נחית להיכנס לשקו"ט אם המקור לדין התורה חסה כו' הוא ממרז"ל זה או אחר (כידוע שיש עוד כו"כ מקורות לדין זה, נוסף לשני אלו דעסקינן בהו - ראה אנצי' תלמודית בארוכה). ובשיחה נזכר שנשאר לתקן רק ענינים קלים "פכים קטנים", ולזה הובא במכל-שכן וקל-וחומר מזה שיעקב אבינו ע"ה "נשתייר על פכים קטנים וחזר עליהם". ולזה הובא שהתורה חסה כו' אפילו על (פכים קטנים של) כלי חרס, כמ"ש בנגעי בתים וכו'.

אמנם, מכיון שאלו הרי דברי כ"ק, ואף שאין-זה אלא בדרך אגב, ברור שאין שום עדיפות בהראי' מוהשקיתם. ובהקדים:

ענין זה לגופו נידון בהרחבה באחרונים (נסמנו באנציק' תלמודית בערכו - כרך יא עמ' רמא ואילך) אשר השתדלו לבאר מדוע יש צורך בשני לימודים, כמו הנוב"י שנשאל ע"י הגאון ר"י פיק מדוע רש"י בחולין (מט, ב) מבאר לשון הגמרא עפ"י התו"כ, ועזב את לשון המשנה במנחות? והנוב"י מבאר המעלה שבהראי' מנגעי בתים מחד ומוהשקית מאידך: בנגעים יש ראיה שהקב"ה חס על ממונו של יחיד, משא"כ בוהשקית יש ראיה שחס הקב"ה על ממונם של כלל ישראל, ששם היה בבעירם של כל ישראל, אבל אין מזה ראיה שהקב"ה חס על ממונו של יחיד מישראל.

אבל הנוב"י שם (לפני כן) קובע שהראי' מוהשקית עדיפה יותר: מנגעים אין ראיה כל כך למה אכן לא יחוס ויוציא את הכלים טרם שייטמאו ("דלמה לא יחוס ומה הפסד יש בזה"). משא"כ בוהשקית עשה הקב"ה נס חורג מן הטבע, כדי לחוס על ממונם של ישראל ("אבל במים שיצאו מן הסלע היה דבר יוצא מן הטבע, ולמעט בניסא עדיף, ודי שיעשה נס שיצאו מים לצורך העדה, שהוא להציל נפשות ישראל שלא ימותו בצמא, והקב"ה הרבה לעשות עוד נס שיצאו מים גם לצורך בעירם, בזה נראה איך חס על ממון ישראל לעשות אפילו נס יוצא מן הטבע להציל ממון שלהם"), וכעין זה ראה בהגהות 'מצפה איתן' לר"ה כז, א. והנוב"י שם מיישב: "ולכן בחולין ובר"ה לא הביא רש"י ראיה זו [=דוהשקית] והביא דרשת תורת כהנים וצוה הכהן [=בנגעי בתים], דמדבר גם כן משל ממון יחיד". משא"כ ביומא כו'. עיין שם. וכבר העירו על דברי הנוב"י, שמצינו כמה פעמים שגם הזהירות דממון יחיד נלמדת מ"והשקית" (ה'שדי חמד' (דלהלן) מציין לרש"י (ספר הפרדס הלכות שחיטה סי' רו), ערוך (ערך חס), ראב"ן (סרמ"ו)), שלפי זה הדרא קושיא לדוכתא, למה נלמד הדבר מנגעים.

ומחוורתא יש לומר: 1) כמ"ש השד"ח (כללים מערכת ה' כלל צב): "תמיהא לי שכתבו זה [=מ'והשקית'] לילפותא גמורא, ומהש"ס מוכח דאינו אלא רמז, ועיקר הילפותא היא כמ"ש במתניתין דנגעים ובתורת כהנים הנ"ל.

2) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובפשטות הכתוב בתורה נראה שהטעם לפינוי הבית הוא לחוס על ממונם של ישראל, משא"כ ב'והשקית' משמע שהוא בדרך-אגב לגמרי, ולא לצורך לחוס.

3) בספר 'יום תרועה' (ר"ה שם) ביאר, שהלימוד מנגעי בתים הוא למאן דס"ל דצער בעלי חיים הוא מה"ת, וממילא אין ראיה מוהשקיתם ד"הוי טעמא משום צער בעלי חיים" (משא"כ "ומאן דמפיק לה מן והשקית סבר דצער בע"ח לאו דאורייתא, ולא כתוב בעירם אלא משום דהתורה חסה"). [וראה מעין זה בהגהות 'מצפה איתן' שם]. (ולהעיר שלדעת רוב הפוסקים הוא מה"ת. בדעת הרמב"ם יש שקו"ט, אבל הכס"מ והרדב"ז כתבו שגם לדעתו ה"ז מה"ת).

4) ויתר על כן כתב בעל 'תורה שלימה' (פרשת בא מילואים עמ' קפד) עפ"י המכילתא (בשלח יז, ג) "להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא" - השוו בהמתן לגופן. מכאן אמרו, בהמתו של אדם היא חייו, אדם המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. ולפי זה אין ראיה מוהשקית, משום שבדרך לא הי' זה ענין של ממון גרידא, אלא ענין הנוגע לגופם (ועיי"ש שציין למדרשי חז"ל שגם על ממונם של אומות העולם חס הקב"ה, ולכן הזהיר משה לפרעה "ועתה שלח העז את מקנך"), [ומעין זה בהגהות 'מצפה איתן' ר"ה שם].

5) יש אומרים (תו"ש שם) שבכת"י הש"ס לא הובאה פיסקא זו - דהראי' מוהשקית - כלל, והיא הוספה מאוחרת יותר.

ג. להטעם שדברי התורת כהנים נמצאים במשנה מפורשת בנגעים - ומדוע לא העדיף כ"ק להביא המשנה, הנה באמת הערה כזו העירו האחרונים (ראה שד"ח הנ"ל) על רש"י בר"ה, והנה בספר 'טורי אבן' והחת"ס בחולין (מט, ב) תירצו, דמכיון שבמשנה שם נחלקו דלשיטת רבי יהודה הדבר מוסב על חבילת קנים שיש להוציא, ופשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, ולכן אין זה בגלל התורה חסה אלא גזירת הכתוב, וממילא - לדבריהם - ישנה עדיפות בהראי' מוהשקית שבזה אין מחלוקת. אבל בהגהות 'מצפה איתן' הוכיח שלפי דעת רש"י גם לדעת ר' יהודה מטמאין אפילו פשוטי כלי עץ, "ולפי"ז לרבי יהודה נמי משום חסה היא". וראה עוד באנצי' תל' בערכו הערה 5. וש"נ.

אבל כ"ק רצה להבטיח שבכל-אופן הראיה פשוטה ללא עוררין, ולכן העדיף להביא התורת-כהנים ששם הובאו הדברים, ללא חולק. וק"ל. נמצאו דברי כ"ק מדוייקים מכל צד ופינה, והראיה שהביא היא היא הפשוטה, ברורה, מבוססת ומיוסדת מכל שאר הראיות (והמקורות).

*) לזכות החתן הת' ישראל ארי' ליב שיחי' לאופר לרגל יום הבר-מצוה בט"ו סיון ה'תשס"ג, לאורך ימים ושנים טובות.