ידוע מה שמביא כ"ק אדמו"ר בכמה וכמה שיחות (ראה לקו"ש חט"ו עמ' 453, וחכ"ד עמ' 173 ועמ' 243 ובעוד מקומות) אודות יסוד הפלוגתא בין הבבלי לירושלמי שנחלקו בגדר אחד: האם ההוה מכריע את העתיד, או להיפך, שהעתיד מכריע את ההוה.

ונקודת הביאור בזה: דתלמוד בבלי דמתקרי 'במחשכים הושיבני', הנה אופן לימודו הוא כאדם הנמצא בחושך, שאינו רואה ישר את נקודת הענין, אלא ע"י קושיות ותירוצים ראיות ודחיות, לכן שיטתם היא, שכשיש התלבטות האם דבר שבעתיד יכול להכריע את ההוה מתחשבים בעיקר במצב העכשווי ולא בעתיד, מפני שאור העתיד מכוסה ואינו נראה בזמן העכשווי.

משא"כ אופן הלימוד של התלמוד ירושלמי הוא ע"ד אדם שנמצא במצב של אור, שריבוי השקו"ט אינו מסתיר לו את נקודת הענין, ולכך כבר במצב העכשווי אפשר לחוש ולהרגיש את העתיד, עד כדי כך שיכריע את ההוה.

ולהעיר שע"פ יסוד זה אפשר לכאור' לבאר פלוגתא נוספת בין הבבבלי לירושלמי, והוא בהלכות שבת שכתב הרמב"ן (בחידושיו על מס' שבת דף מה, ב) דהא דמסיק בגמ' נר שהדליקו בערב שבת אסור באותה שבת לטלטלו לאחר שכבה, היינו דווקא כשלא התנה עליו בע"ש שכשיכבה מותר לטלטלו, אבל אם התנה עליו בער"ש שכשיכבה יוכל לטלטלו, מותר לו לטלטל את הנר בשבת לאחר שכבה. ומקור דברי הרמב"ן הוא מגמ' בירושלמי (פ"ג ה"ז) "תני אם התנה עליו יהיה מותר לטלטלו בשבת", וכמבואר במחצית השקל (בסימן רעט ס"ד) סיבת הדבר, שנר עשוי להכבות מהר יותר מסוכה רעועה שמטה ליפול.

ולכך בצירוף התנאי שעשו בעליו שיוכלו לטלטל את הנר בעת כיבויו מועיל היתר טלטולו בשבת.

אמנם התוס' (במס' שבת דף מד, א ד"ה שבנר) כתבו להיפך מדברי הרמב"ן והירושלמי - שבסוכה רעועה יש יותר סיבה להיתר מנר שעומד להכבות, מפני שבסוכה רעועה הסוכה עשויה מלפני זמן

ועתה בבין השמשות אינו בודל ממנה, אלא אדרבה יושב ומצפה לה מתי תיפול, ולכך מועיל תנאו שאם תיפול ביו"ט יותר לו לטלטלה.

משא"כ נר עיקר הקצאתו היא בער"ש ביה"ש, שהדליקו לצורך השבת ולא לצורך אחר, ובכך פעל שהנר יהיה מוקצה לכל השבת, "מתוך שהוקצה בביה"ש הוקצה לכל השבת כולה", ולכך לא מהני תנאו שיוכל לטלטלו בשבת.

ולכאורה בהשקפה ראשונה אינו מובן במאי פליגי הבבלי והירושלמי, הרי לכו"ע בביה"ש היה הנר מוקצה, והכלל הוא שמוקצה בביה"ש נחשב מוקצה לכל השבת, ומאי טעמא דירושלמי שיותר הנר בטלטול בשבת?

אך ע"פ היסוד המבואר בלקו"ש בגדר הפלוגתא דבבלי וירושלמי, ניתן לומר דהירושלמי אזיל לשיטתיה שעתיד מכריע את ההוה, דהוה הכא, שאף שבביה"ש הוה הוקצה הנר, מפני שהדליקו לצורך השבת בלבד, מ"מ היות ובעתיד נר הדולק עשוי להיכבות מהר יותר מסוכה רעועה שמטה ליפול, הנה פעולת העתיד מכריעה את ההוה בצירוף תנאי שהתנה עליו מע"ש שכשיכבה הנר יוכל לטלטלו.

הבבלי, לעומתו, אזיל לשיטתיה שההוה מכריע את העתיד. ולכן ס"ל שאף שהנר עשוי בעתיד להיכבות יותר מהר מאשר סוכה רעועה שתיפול, מ"מ עתה בביה"ש בעליו מקצים אותו לפעולת איסור שידלק במשך השבת, שעי"כ נעשה בסיס לדבר האסור, דלא מהני תנאו שיוכל לטלטל הנר בשבת כשיכבה.

[ובאופן אחר י"ל שלא יתכן שפעולת הדיבור שלו - תנאי בער"ש - יועיל להכריע את מעשיו שמקצה בידיים את הנר בביה"ש דמתוך שהוקצה הנר לביה"ש הוקצה לכל השבת כולה],

ועפ"ז יומתק ג"כ מה שהמחבר פסק לשיטת הירושלמי שמהני תנאי בער"ש לטלטל הנר בשבת - כשיכבה, והרמ"א פסק כשטת הבבלי ע"פ התוס' שלא מהני תנאו.

דאנן פסקינן כרמ"א, לא רק בגלל מנהגנו הכללי, שבני ישראל יוצאים ביד רמ"א, אלא גם מפני שכשיש פלוגתא בין הבבלי לירושלמי, הלכתא כבבלי לגבי הירושלמי, שבנדו"ד לא מהני תנאו לטלטל הנר כפס"ד אדה"ז (בסרע"ט ס"ה).