בלקו"ש חי"א ע' 15 חוקר הרבי במצות הסיבה אי דין כללי הוא שצריך להתנהג בדרך חירות, ואכילת מצה ושתי' ד' כוסות הם פרטים בקיום זה; או להיפך דהסיבה הוא פרט ותנאי בחיוב אכילת מצה ושתיית ד' כוסות. ועיי"ש והדברים ידועים, וחזר הרבי על חקירה זו כמ"פ במשך השנים.

(ולהעיר דידוע בשם הגרי"ז דחקר עד"ז, אמנם מלבד שעצם חקירתו אינו דומה כלל למה שחקר הרבי וכמו שמבואר בטוב טעם בהשיחה בהע' 9 והע' 11, הנה מלבד זה פירושו בדעת הרמב"ם דחוק מאד, ואכ"מ.

ועוד להעיר דמהערות הנ"ל יוצא דלב' הצדדים שייך וקשור מצות הסיבה לאכילת מצה ושתיית ד' כוסות, אלא דלאופן הב' לא רק דקבעו הסיבה במצה וד' כוסות מפני השייכות ביניהם, אלא דתקנו ועשו הסיבה תנאי באכילת מצה וד' כוסות. ועפ"ז הבנתי מ"ט טרח הרבי לבאר (בדברי אדה"ז) לקמן בהשיחה (ע' 20) מה שכל פרט בדין ד' כוסות הוא מדין חירות וי"ל דרק עפ"ז מובן מה דלא רק קבעו הסיבה בד' כוסות אלא עשאוהו תנאי בה, כיון שכל פרטים מפאת דין דרך חירות הם.

ולהעיר שע"פ דברי השיחה לגבי ד' כוסות, עצ"ע לגבי אכילת מצה דיש בו גם הענין דלחם עוני, א"כ מ"ט תקנו תנאי בקיומה שיהא בהסיבה. ואכ"מ).

ובהערה 9 – "עצ"ע לפי הסברא דהסיבה מצוה בפ"ע: באם אא"פ לאכו"ש (נמצא בבית האסורים וכיו"ב) היש חיוב בהסיבה לחוד, שהרי מהא דאינו מיסב בפני רבו משמע דהסיבה גרידא ג"כ דרך חירות הוא.

והא דלא הובא בפוסקים – י"ל מפני דלא שכיחא כלל. ולהעיר מדין סוכה עד"ז (ראה ט"ז סתרל"ט סק"כ בסופו) אף שיש לחלק, ואכ"מ".

ויש להעיר ממ"ש הרמב"ם בפ"ז מהל' חומ"צ ה"ז: "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות", ועד"ז ממ"ש להלן שם בה"ח "ושאר אכילתו ושתייתו משהסב ה"ז משובח", ולא מצינו שבח במאן דמיסב כל הלילה גם בשעה שאינו אוכל ושותה, ולכ' מבואר מכ"ז דדין הסיבה נאמר דוקא באכילת סעודה, וא"כ בבית האסורים שאין לו אכו"ש לכ' לא שייך דין הסיבה כלל.

ואין כוונתי לומר דס"ל להרמב"ם דגדר חיוב הסיבה הוא חיוב שנאמר בהסעודה בלילה זה, שהרי דעת הרמב"ם הוא שאי"צ הסיבה באכילת ק"פ וכמבואר מדבריו בהל"ח, וכן דייק הפמ"ג ברסתע"ז עיי"ש. והרי אכילת הקרבן פסח הוא עיקר בהסעודה, אלא כוונתו דמדברי הרמב"ם משמע דהחפצא דהסיבה שהוא דרך חירות ל"ש אלא כשסועד, וסתם הסיבה לאו כלום הוא.

ולכ' אפ"ל דמ"ש בההערה נא' להנמצא בבית האסורים ואין לו "אכו"ש" אין הכוונה שאין לו אכו"ש כלל, אלא שאין לו אכו"ש דמצוות ליל זה מצה וד' כוסות, אבל מה"ת יש לו משהו לסעוד עליו, ושייך חיוב הסיבה כשסועד.

אמנם יותר נראה לומר דבדיוק נקט, דנ"מ באין לו אכו"ש כלל אי בעי הסיבה, דהנה בסוף ההערה מציין להט"ז בסתרל"ט, דכ' הט"ז שם במי שאין לו פת ואינו אוכל כלל, דאם מטייל בסוכה מברך לישב בסוכה, ומבאר דמה שאמרו דמברך רק על אכו"ש ולא על הטיול, זה משום דעיקר פוטר את הטפל, אבל אם אינו אוכל כלל מברך על הטיול בלבד.

ובפשטות מציין לדברי הט"ז כאן, כיון דכתב בתחילת ההערה דאפי' אם הסיבה הוא דין כללי משום חירות, קבעוהו דוקא במצה וד' כוסות ששייכים לחירות, וא"כ גם לצד זה לא שייך הסיבה בבית האסורים כשאין לו אכו"ש, ולכן מביא דמהט"ז הנ"ל אפשר ללמוד, דמ"מ כשאין לו מצה וד' כוסות מקיים הסיבה בפ"ע, ע"ד בסוכה שמקיים מצות הישיבה בה ע"י הטיול בלבד.

ואפ"ל עד"ז דגם כוונת הרמב"ם שכ' דהסיבה היא "כשסועד" לא קאמר בזה, לא יסוד חיוב הסיבה, ולא מהו חפצת הסיבה, אלא קאמר דלכתחילה קבעוהו בסעודה, דבזה שייך הסיבה יותר. אבל מי שאין לו אכו"ש ואינו סועד, ואינו יכול לקיים הסיבה באופנה העיקרי מקיימה בלבד

ודאתינן להכי אואפ"ל דזה נשמע ג"כ בדברי הרבי בההערה - "והא דלא הובא בפוסקים י"ל מפני דלא שכיחא", דהכוונה לת' לא רק מה שלא הובא הציור דא' היושב בבית האסורים בפוסקים (דבאמת אי"ז קושיא אלימתא כ"כ), אלא מה שלא הובא בפוסקים חיוב הסיבה בלי אכו"ש, ואדרבא הובא חיובה לגבי מי שסועד כמפורש ברמב"ם, דע"ז מת' דמ"מ אין מזה ראי' דהוא מילתא דלא שכיחא, ולא זהו עיקר חיובו.