בגליון העבר ע' 23 מק' הרב יל"ג שליט"א מלקו"ש חכ"ב ע' 117 שמבואר שם שמיוחדת מצות תפלה, שכוונת התפלה - היינו הכוונה הכללית שהוא עומד לפני הקב"ה ומתחנן אליו - היא חלק ממעשה התפלה, ובלי כוונה זו אין כאן חפצא של תפלה כלל.

ולאידך בלקו"ש חכ"ו ע' 322 מובא דברי הב"ח שרק בג' מצות, סוכה, תפילין, וציצית, הכוונה היא חלק ממעשה המצוה ו"לא קיים מצוה כתקונה אם לא יכווין אותה הכוונה".

ונ"ל שכבר נזהר מזה בלקו"ש חכ"ב שם במ"ש "...אע"פ אז בכמה מצות איז דער דין (שו"ע אדה"ז סי' ס' ס"ד) אז די מצות של תורה צריכות כוונה 'לצאת י"ח בעשיית אותה מצוה' און בשעת עס פעלט די כוונה 'לא יצא ידי חובתו מן התורה' - איז עס נאר אן ענין פון כוונת המצוה, אבער ניט א חלק פון דער מצוה גופא . . בא תפלה אבער איז די חפצא פון מעשה מתפלה – "מתחנן ומתפלל", כוונת הלב . . און בלאו זה איז ניט נאר אז דער גברא איז ניט יוצא ידי חובת המצוה, נאר עס איז ניטא קיין חפצא, דער דיבור איז ניט קיין תפלה..."

הרי בכל מצוות התורה הכוונה 'לצאת י"ח בעשיית אותה מצוה' היא לעיכובא, וג' המצות, סוכה, תפילין, וציצית מיוחדים בזה שלא רק הכוונה הכללית 'לצאת י"ח בעשיית אותה מצוה' היא לעיכובא אלא גם הכוונה הפרטית השייכת לאותה מצוה בפרט - כמ"ש בשו"ע בכ"א מג' מצות אלו - הוי חלק מקיום המצוה כדי לצאת 'מצוה כתקונה' כמבואר בב"ח.

אבל אעפ"כ גדר חיוב הכוונה הפרטית בג' מצות אלו לא עדיף מחיוב הכוונה הכללית עצמה שהיא תנאי וחיוב על הגברא לבד ולא חלק מהחפצא של המצוה. משא"כ תפלה שגדר המצוה הוא שיהא "מתחנן ומתפלל" הרי בלא כוונה להתחנן "איז ניטא קיין חפצא, דער דיבור איז ניט קיין תפלה".

כ"ז הוא בנוגע לכוונה הכללית שחמורה תפלה מג' מצות אלו, שהכוונה הכללית של התפלה שיהא מתחנן לפני הקב"ה הוא חלק מהחפצא של המצוה, אבל בנוגע לכוונות הפרטיות השייכות להמצוה ע"ז מבואר בלקו"ש חכ"ו שם ע"פ דברי הב"ח הנ"ל שבג' מצות אלו, הכוונה בהם עדיפא מכוונה בתפלה, כי במצוות אלו "לא קיים המצוה כתקונה אם לא יכווין אותה הכוונה" משא"כ תפלה "אע"פ אז תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, אבער דער גוף איז דא, ועשה מצוה ולא כיוון לבו יצא ידי חובתו". ומפורש בלקו"ש חכ"ב שם הע' 33 שתפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה קאי על כוונות פרטיות (ולא על הכוונה הכללית שבלעדה אין גוף מצות תפלה כלל).

נמצאנו למדים שבג' מצוות אלו לבד מהכוונה הכללית 'לצאת י"ח בעשיית אותה מצוה' צריך גם לכווין 'אותה הכוונה', היינו כוונה פרטית השייכת לאותה מצוה בפרט כדי לצאת 'מצוה כתקונה'. משא"כ תפלה, בלא כוונה פרטית הוי כגוף בלא נשמה שהגוף עצמו קיים ויצא ידי חובת עצם המצוה בשלימות.