בגליון הקודם הביא הרב מ.מ.ר הביאור בלקו"ש ח"ז שיחה ב' לפ' קדושים (ח"ז ב) על דברי רש"י ס"פ קדושים, בביאור החילוק שבין ב' הפסוקים בחיוב עונש אוב וידעוני, שבא' נאמר (שם) עונש סקילה, ובא' נאמר (ויקרא כ ו) עונש כרת "והכרתי אתו מקרב עמו". ומסביר רש"י את ההבדל: "עדים והתראה - בסקילה, מזיד בלא התראה - בכרת". ומק' בהשיחה מנין לרש"י שמי שעבר עבירה בלי התראה ראוי לעונש כרת, אולי עונש כרת נועד למי שעבר בהתראה אך לא העידו עליו בבי"ד שאין בי"ד יכולים להענישו -שאז משמים נפרעים ממנו בעונש כרת. וכן הוא גם משמעות לשון הכתוב במעביר בנו למולך (ויקרא כ ד) שנאמר בו "איש איש גו' אשר יתן מזרעו למלך גו' עם הארץ ירגמוהו באבן גו' ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם גו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אתו גו'", שמשמעות הכתוב הוא, שהעלימו עיניהם ולא העידו עליו בבי"ד. אבל כשעבר בלא התראה, אולי אינו חייב גם כרת. ובהשיחה מיישב שרש"י למד כן מדיוק לשונות הכתובים וכו', כמבואר שם בארוכה.

והק' הנ"ל, דגם בפ' תשא נאמר (לא, יד) "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". ופרש"י: "מות יומת - אם יש עדים והתראה; ונכרתה - בלא התראה". ולפי שיטת השיחה הנ"ל יש להקשות מנין לרש"י (בפ' תשא) ש"ונכרתה" היינו בלא התראה אולי מדובר בהתראה רק לא העידו עליו בבי"ד?! והקושי' חזקה לכאורה.

ואולי י"ל בזה דהחילוק בין לשון המקרא בפ' קדושים ללשון המקרא שבפ' תשא הוא בכמה דברים: מתחיל מהלשון המובא בהשיחה עצמה שמשווה הנאמר באוב וידעוני להנאמר במעביר בנו למולך, אשר בשניהם הלשון "והכרתי אותו", משא"כ בפ' תשא שנאמר בו "ונכרתה". ועוד בפ' תשא נאמר "ונכרתה הנפש ההיא" משא"כ בכל חיובי כריתות שבפ' קדושים שלא נאמר בהם נפש (אלא ונכרתה - האיש עצמו). ועוד חילוק: אוב וידעוני ומעביר בנו למלך שבפ' קדושים - שניהם עונשם בסקילה, משא"כ חילול שבת הנאמר בפ' תשא - שאז עדיין לא ידענו אם עונשו בסקילה עד שפורש להם בפ' מקושש (במדבר טו לב), והרי כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק (רש"י שמות כא טז, ויקרא כ י) אשר זה עצמו מוכיח שעונשו קל מסקילה (וכמ"ש גם בהשיחה שם הערה 5).

ולפ"ז י"ל דרש"י בפ' תשא בא לבאר המציאות מתי נענש במיתה ומתי בכרת, וגם בא לבאר שינו לשון המקרא שם שאומר "מות יומת" בלשון יופעל, ולאידך אומר "ונכרתה" (ולא יכרת כמו בויקרא יז יד) בלשון נפעל שמשמעו שנכרת מעצמו. ששני קושיות האלו מתורץ רש"י במ"ש שמיתה היינו כשעבר בעדים והתראה, ולאידך "ונכרתה" היינו בלא התראה - שלא היה יד בני אדם אחרים מעורבים למונעו מחטאו, שלכן עונשו במדה כנגד מדה - בכרת מן השמים בלא יד בני אדם מעורבים במיתתו. אך מזה עדיין לא ידענו שגם הלשון "והכרתי אותו" הנאמר בפ' קדושים היינו בלא התראה.

אבל רש"י לא בא לבאר (בפ' תשא) הסיבה הגורמת להחילוק בחומר העונש של מיתה או כרת, דלא מוכרח שיש חילוק בין מיתה סתם (חנק) לכרת.

ולהוסיף עוד, דלכאורה עד לפ' קדושים לא נתפרשה בתורה החומר שבחיובי המיתות רק הזכירה התורה החטא וגם ענשו. כמו בפ' תשא שכתבה התורה העונש אגב הציווי על מצות השבת, וכן בפ' משפטים (שמות כא יב ואילך). אבל בפ' קדושים האריך התורה בחומר החטאים וגם בחומר העונשים שעליהם. ובנוגע לעונש כרת יש להוסיף, דלכאורה ע"פ פשוטם לא מוכרח שעונשו שוה בכל מקום, דהרי בבראשית (יז יד) כותב רש"י "ונכרתה הנפש. הולךערירי ומת קודם זמנו" וברש"י בפ' בא (שמות יב טו) כותב "מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר ת"ל במקום אחר מלפני בכל מקום שהוא ברשותי". שעפ"ז מקום לומר ד"והכרתי אתו" חמור יותר מ"ונכרתה הנפש". ועי' רש"י שמות לב כ ושם לה, ויקרא יז ט, ושם כג ל.

וע"פ כל הנ"ל י"ל שלכן לא מציין בהשיחה כלל לרש"י שבפ' תשא.