בלקוטי שיחות חכ"א תשא ב' אות ה', ז"ל: "כללות ענין החטא .. נעמט זיך פון "שכחה" .. אידן זיינען "מאמינים בני מאמינים". יעדער איד גלויבט באמת אז "בראשית ברא אלקים" שמים וארץ וכל צבאיהם, און דער אויבערשטער איז "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", - יעדער טאג (און יעדער רגע) איז השי"ת מחדש פון דאס-ניי די גאנצע בריאה, מאין ואפס המוחלט ממש - און ווי דער אלטער רבי איז ממשיך אין תניא - "כמו לפני ששת ימי בראשית ממש".

שטעלט זיך די שאלה: ווען א איד דערהערט אז אין דער רגע איז ער ערשט באשאפן געווארן מחדש פון דעם אויבערשטן, און אז אין א רגע ארום דארף ער ווייטער אנקומען צום דבר ה' צו מחדש-זיין זיין מציאות מאין ליש - ווי איז דאס מעגלעך אז דער איד (זייענדיק אפילו, ח"ו, דער גרעסטער בעל תאוה) זאל ניט אויספאלגן דעם רצון פון אובערשטן (ניט צו ממלא תאוה זיין), וואס פון אים ב"ה הענגט אפ זיין גאנצע מציאות - צזאמען מיט זיין תאוה - אין דער רגע ממש?

און אפילו ווען אים דוכט זיך, אז ער האט זייער א סך מניעות ועיכובים וועלכע שטערן אים אין זיין דינען דעם אויבעשרטן - ווייס ער דאך אלס א מאמין בן מאמין מיט דער גאנצער זיכערקייט, אז אויך די זאכן וואס שטערן זיינען אט ערשט באשאפן געווארן דורך דעם אויבערשטן מאין לאפס המוחלט ממש "כמו לפני ששת ימי בראשית ממש" - ובכן, קען דאך ניט געמאלט זיין אז זיי זיינען (באמת) היפך רצון השם! ווי קענען זיי זיין (באמת) א שטער צו אידישקייט, צו דעם וואס דער אובערשטער וויל, בשעת זיי זיינען אט ערשט באשאפן געווארן פון דעם אויבערשטן אליין?

ואם כן, ווי קומט עס אז עס זאל זיך געפינען א איד וואס פירט זיך אויף אנדערש ווי דאס וואס זיין ידיעה ברורה איז אים מחייב? - איז דער ענטפער אויף דעם: ער ווייס טאקע, אבער בעת מעשה האט ער אויף דעם פארגעסן.

בשעת דער ענין הזכירה איז ביי אידן כדבעי, ווערן בדרך ממילא בטל אלע ענינים פון לעומת זה, און מ'איז מקיים תומ"צ בשלימות, ביז צו - "כל מעשיך יהיו לשם שמים" און "בכל דרכיך דעהו", און עס פאלט אים גארניט איין קיין "מחשבת חוץ".

ויש לדייק בזה:

א) המושג של התהוות התמידית מובא בכ"מ בחסידות, ומקורו בשער היחוד והאמונה. אך המושג כפי שהוא במקורו בשער היחוד והאמונה, אינה אלא הקדמה להמסקנה המוכרחה מזה - אשר הנברא בטל לאור ה' המהווהו בכל רגע. [בפרק א' וב' של שהיוה"א מבאר ענין חידוש התהוות בכל רגע, ובפרק ג' מבאר סיום הענין ומסקנתו - אשר לכן כל נברא נחשב לאין ואפס לגבי דבר ה' המהווה אותו.]

כן הוא גם בתורת חסידות בכל מקום, שמביאים הענין של התהוות תמידית רק במטרה כדי להסיק שהנברא בטל לגבי לדבר ה' המהווהו בבחינת "ביטול היש".

ברם בדברי רבינו כאן הובא ענין התהוות תמידית - כדי ללמוד ממנו לקח בעבודת האדם שאין מקום לסלקא דעתך לעשות משהו נגד רצון השם, אך אינו מזכיר מאומה על מסקנת המושג וסיומו, כפי שהובא בחסידות בכ"מ, שהנברא בטל לגבי דבר ה' המהווהו.[1]

ב) גם יש לדייק, מה מיוחד בהאמונה בהתהוות תמידית שעל ידה דוקא מתעורר התמיהה על הס"ד של עשיית החטא. הרי ישראל הם מאמינים בני מאמינים - בכל הנאמר בתורתינו הק', א"כ, אם יש מקום לתמוה על ס"ד של עשיית חטא, יש לתמוה מצד כל עניני האמונה, ומה המיוחד בהאמונה בההתוהוות התמידית דוקא שעליה נעמד בהשיחה.

ג) גם יש לדייק, בהשיחה מבאר שסיבת החטא היא - השכחה, ששוכח על אמונתו בהתהוות התמידית, והעצה ע"ז היא - שיזכור על האמונה בההתהוות התמידית.

ואינו מובן, הרי ידוע ומבואר בכ"מ בחסידות שסיבת החטא היא זה שהאמונה היא בבחי' מקיף שלכן אינה פועלת על האדם בכוחותיו הפנימיים. וא"כ מהי כוונת הדיוק בהשיחה - שסיבת החטא היא השכחה, והעצה שנותן ע"ז היא - שיזכור על ההתהוות התמידית. לכאורה, גם אם יזכור על ההתהוות התמידית, מכיון שהאמונה בזה היא בבחינת מקיף, לא יפעול בלאו הכי זכרון האמונה על כוחותיו הפנימיים, דהרי אפילו גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא.

והנה בכוונת דברי השיחה על יסוד קושיות הב' והג' הנ"ל, לכאורה מוכרח לומר, דמעלה מיוחדת בהאמונה בהתהוות תמידית על שאר עניני אמונה, שבכוחה למנוע מחטא ע"י הזכרון עליה לבד.

ואכן מצינו כעין זה בתניא, במעלתה של האהבה מסותרת, שהאהבה המסותרת ניתן לעורר בכל עת ובכל שעה שלא ע"י התבוננות אלא ע"י זכרון עליה לבד בכדי למנוע על ידה מהחטא, כמ"ש בתניא ריש פרק כ"ה (ועי' פרק יד).

אך לפ"ז אי"מ לאידך גיסא, הרי בתניא מבואר כן במעלתה של האהבה מסותרת, אך לפי דברי השיחה יש לנו גם דרך אחרת - ע"י זכרון האמונה בהתהווות התמידית.

ד) גם יש לדייק בסגנון השיחה, שמעורר תמיה דוקא אפילו על הסלקא דעתך של עשיית חטא.

ואי"מ, אמנם מצינו שהזהר מתמה נפש כי תחטא תווהא, אבל לא מצינו בכל ההתבוננות בפרט, שיודגש בה דוקא ענין תמיה על הס"ד של עשיית החטא. יתירה מזו, התמיה בהשיחה היא על הס"ד שאצל האדם, לא רק על הנפש, כבהזהר. ומשמעות השיחה היא, שזכרון האמונה בהתהוות תמידית מיוחדת בזה, שמעורר תמיהה על אפילו הס"ד של עשיית חטא שאצל האדם.

ואם כן הוא הדברים, יתחזק ביותר הקושיא דלעיל, א"כ מדוע לא מוזכר כלל ענין זכרון האמונה בהתהוות תמידית בתורת החסידות כעצה למנוע מחטא.

ב. וי"ל הביאור בכל זה, בהקדם הדיוק בתחלת דברי רבינו, שאומר, "אידן זיינען "מאמינים בני מאמינים". יעדער איד גלויבט באמת אז "בראשית ברא אלקים" שמים וארץ וכל צבאיהם, און דער אויבערשטער איז "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית",

דזה שמקדים בענין האמונה, שכל ישראל הם מאמינים בני מאמינים, הוא בפשטות הקדמה להתמיהה ששואל בהמשך - דהיתכן שיהודי יעבור על חטא. דהתמיהה ששואל בהמשך - היא על כל אחד מישראל, לכן מקדים, דכל ישראל הם מאמינים בני מאמינים, אשר במילא - כולם מאמינים בההתהוות התמידית, ובדרך ממילא התמיהה היא על כולם.

ג. ובזה יש לתרץ מדוע כותב בהשיחה על ענין ההתהוות התמידית, בלא להזכיר על ענין הביטול של היש להאין כסגנון הרגיל בתורת החסידות. כי הידיעה על ענין ההתהוות התמידית, שהקב"ה מחדש הבריאה בכל רגע, מתקבל בפשטות אצל כל אחד מישראל. דכשם שכל אחד מקבל באמונה פשוטה שבראשית ברא אלוקים כו' - שכל העולם נברא תחלה מהקב"ה בבריאה יש מאין, כך יכול לקבל באמונה פשוטה, שגם עכשיו מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית - שכל רגע נברא העולם מחדש יש מאין.

כי כדי להאמין בהתהוות התמידית אין צורך להבנה והשגה במציאות האין האלוקי המופשט מן הגשם, אלא מספיקה האמונה, שהבריאה שרואה בהשגה מוחשית לפניו - נבראה מחדש כל רגע ע"י הקב"ה, כשם שנבראה מחדש בתחלת שימ"ב.

אבל כדי להשיג ענין הביטול של היש להאין, צריך להשיג תחלה שיש מציאות של אין[2], שידיעה זו אינה שייכת אצל כאו"א. וכמ"ש בלקו"ש לך לך חט"ו (ע' 79), דהבן חמש למקרא אין לו השגה בהאין האלוקי המופשט מן הגשם, ולכן תופס התוארים הגשמיים שעל הקב"ה כפשוטם.

אעפ"כ, האמונה בההתהוות תמידית - קיימת אצל כולם, גם אצל הבן חמש למקרא. דכשם שהבן חמש מקבל שבראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, פירושו, בריאה יש מאין דוקא, כך מקבל גם שכל רגע נבראת הבריאה מחדש - יש מאין דוקא.

ג. והנה הדברים הנ"ל, שכדי להשיג ענין הביטול היש לאין צריך להשיג תחלה שיש מציאות של אין, נכון הוא - לגבי כל ההתבוננות המבוארות בחסידות על החיות האלוקים שבתוף העולמות (ממכ"ע), לדוגמא כמו אלו המבוארות בתניא פמ"ב, דרמ"צ מצות האמנת האלקות אות א' וב'.

כי בכל סוגי התבונניות האלו [אף שעל ידם מושללת כל ס"ד על עשיית החטא מעיקרא (עי' בכ"ז להלן)], מטרת ההתבוננות היא - כדי שיצטייר אצל האדם מושג רוחני המפושט מן הגשם, שהשגת ענין הרוחניות אינה שייכת אצל כאו"א, כנ"ל.

ד. אך לכאורה קשה, הרי ישנם כמה סוגי ההתבוננות שע"פ נגלה דתורה, שיסודן בעיקרי האמונה בבורא עולם ומנהיגו כו', שבודאי אינן צריכות כלל להשגה בהאין האלוקי המופשט מן הגשם. כמו ההתבוננות המובאת בשו"ע או"ח ס"א "יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב וידע שממ"ה חופף עליו .. ואלו היה שכוב לפני מלך בשר ודם העומד עליו היה מתחייב בנפשו ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה", וכן בס"ה, "שהוא אדון הכל .. שהוא היה הוה ויהיה .. שהוא תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים". וא"כ מה המיוחד בהאמונה בהתהוות תמידית דוקא.

ואדרבה, ההתבוננות המובאת בשו"ע קרובות יותר להשגה המוחשית, שהרי יש להם משל ודוגמא בחיים הגשמיים ממלך בשו"ד כו', משא"כ האמונה בהתחדשות תמידית שאין לה דמיון בהשגה המוחשית שהרי ענין הבריאה יש מאין הוא רק בכח הבורא לבד.

ה. והביאור בזה:

האמונה בהתהוות תמידית מיוחדת בזה, שהאמונה עצמה דנה על הבריאה, על אופן התהוותה - שמתהווה מחדש כל רגע מהקב"ה, שבמילא יוצא מזה, שהאמונה עצמה שוללת מעיקרא כל אפשרות של תנועה בהבריאה היפך רצון הבורא, מכיון שברגע זו ממש נברא הבריאה מחדש ע"י הבורא. בדרך ממילא, האמונה עצמה, בלא שיקול נוסף, שוללת כל ס"ד שאצל האדם על כדאיות של עשיית החטא.

נמצא, דבהאמונה על התהוות תמידית, שלילת הס"ד על עשיית חטא - היא בכח האמונה עצמה, וא"כ, ריחוקה של האמונה - מהמסקנה והבכן שאצל האדם להימנע מהחטא, מצטמצת לענין של שכחה לבד.

משא"כ בההתבוננות המובאת בשו"ע, שהן בגדלות הבורא ויכלתו (ואינן דנין על מציאות הבריאה כלל), אלא שכתוצאה מכך, בדרך ממילא, ממעטים הם בערכו של הנברא - ע"פ ההשוואה לעומתה של גדלות הבורא ויכלתו, הרי שלילת הכדאיות של עשיית החטא, אינה בכח האמונה וההתבוננות עצמה, אלא בצירוף שיקול נוסף, ע"י הערכה במוחו ודעתו של האדם - בהכדאיות של עשיית החטא לעומת גדלותו של הבורא ויכלתו לשלוט עליו כו'.

לכן בההתבוננות המובאות בשו"ע, צריכה להיות אצל האדם גם התאמתות הציור של גדלות הבורא כדי להעריך נגדה הכדאיות של עשיית החטא - כדי לשוללה, א"כ סיבת עשיית החטא אינה השכחה לבד, אלא גם העדר ההתאמתות הציור של גדלות הבורא אצל האדם.

ו. ועפ"ז מבואר גם מדוע מדגיש בהשיחה ענין התמיה על הס"ד של עשיית חטא.

כי ענין התמיה בכלל, שייכת בדבר שאינו מתקבל ואין נתינת מקום עליו - ע"פ השכל. והתמיה הכתובה בזהר, נפש כי תחטא תווהא, הנה היא - על הנפש, כי אצל הנפש אין נתינת מקום לענין של חטא.

אבל אצל האדם, שיצרו תוקפו לחטוא, אם מניעת החטא אצלו היא רק ע"י ההתבוננות בגדלות הבורא ויכלתו, אין ההתבוננות מעוררת תמיה (כ"כ) על עצם הס"ד שלו לחטוא כי אינה שוללת את הס"ד מעיקרא, רק שוללת הכדאיות של החטא - מפני גדלות הבורא ויכלתו.

אבל בזכרון האמונה על התהוות תמידית, שהאמונה עצמה שוללת מעיקרא כל ס"ד שאצל האדם לחטוא, היא במילא גם מעוררת תמיה על עצם הס"ד שלו לחטוא.

ו. כל זה אפילו בההתבוננויות המובאות בשו"ע. ועאכו"כ שכן הוא בההתבוננות המובאים בתורת החסידות על גדלות הבורא שע"י ההשגה בהאין האלוקי כו', שבהן, ריחוק האמונה מהבכן בפועל, הוא בגלל העדר ההשגה וההתאמתות של המושג שאצל האדם המתבונן, ולא בסיבת ענין השכחה לבד, ולכן גם אין מקום לתמיה על עצם הס"ד של האדם לחטוא.

אך בזה יש לעיין, דהנה ענין האמונה בבחינת הסוכ"ע שלמעלה מטו"ד שהקב"ה אין עוד מלבדו, [שהאמונה בזה - קיימת בפשטות אצל כל ישראל כמ"ש באגה"ק סוף סי' כה (ועי' תניא פרק לג)], הרי האמונה עצמה (גם אם אינו משיג השגה בזה כלל) דאין עוד מלבדו - שוללת מציאות הנברא לגמרי, ובדרך ממילא, שוללת ודאי - האפשרות של תנועה בהבריאה היפך רצון הבורא, וא"כ, היא שוללת ודאי מעיקרא - כל ס"ד על עשיית חטא. א"כ לפ"ז, מה המיוחד בהאמונה בהתהוות תמידית - על האמונה באין עוד מלבדו.

אלא הביאור בזה, בהקדמה: ענין השכחה והזכרון שייכים - בדבר שהוא בגדר השגה וידיעה. אך האמונה באין עוד מלבדו - אינה בבחינת ידיעה והשגה כלל, אלא אדרבה, היא סותרת להידיעה שאצל האדם, כי היא שוללת לגמרי מציאות הבריאה הנראה בעיניים להאדם.

ולפ"ז מובן, כשם שההשגה במציאות האין האלוקי בכלל - רחוקה מהמסקנה והבכן שאצל האדם (בגלל העדר התאמתות המושג אצל האדם, כנ"ל), עאכו"כ, שכן הוא בהאמונה באין עוד מלבדו - הסותרת להמציאות הנראה בעיניים להאדם, שודאי רחוקה היא מהמסקנה והבכן שאצל האדם, (ולא בסיבת השכחה, אלא) מפני שאינה בבחינת השגה כלל אלא בבחינת מקיף לבד.

ואינה כמו האמונה בהתהוות תמידית, שהאמונה היא בבחינת טו"ד ומסכימה למציאות הבריאה, רק שוללת האפשרות של תנועה בהבריאה - היפך רצון הבורא.

ו. עפ"ז יש לבאר גם החילוק והמעלה שיש במניעת החטא שע"י זכרון האמונה בהתהוות תמידית - המבוארת בהשיחה, על מניעת החטא שע"י זכרון האהבה מסותרת - המבוארת בתניא.

כי ענין זכרון על האהבה המסותרת המבוארת בתניא, היינו עצה, איך למנוע מחטא בשעה שיצרו תוקפו לחטוא. היינו, ע"י שיזכור על מעמד ומצב אחר - אילו היה עומד בנסיון, שאז היה מציאות החטא מושלל ממנו לגמרי, והיה מוסר נפשו שלא לעבוד לע"ז. כן עד"ז, ע"י התעוררות זכרון זה עכשיו, יתגבר על יצרו - לימנע מעשיית החטא. [כי בכח המסירת הנפש של הנשמה - מוסר נפשו בלא טענה ומענה כלל (כי כח מס"נ של הנשמה - אינה מתחשבת כלל עם המציאות העומדת נגדו, ע"ד ענין האמונה באין עוד מלבדו (המבואר לעיל) שהאמונה מבטלת מציאות הנראה לעיניים). לכן, בשעה שיצרו תוקפו לחטוא ואינו יכול להתגבר עליו, העצה היא - שיזכור על האהבה המסותרת, שע"י התעוררת כוחה, יתגבר על יצרו לימנע מעשיית החטא - בלא טענה ומענה כלל.]

הרי שמניעה החטא אינו ע"י כח הזכירה לבד, אלא, ע"י כח האהבה המסותרת שלמעלה מטו"ד - שמתעוררת ע"י הזכירה. [וכדיוק לשון תניא ריש פכ"ה "בכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעבי' רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' המסורת", שהזכירה היא - לעורר האהבה. וכן מדויק הלשון בתניא, שכחה, וגם רוח שטות, ולא שכחה לבד.] וא"כ, הזכרון היא רק אמצעי - כדי לעורר כח האהבה המסותרת שמבחינת המקיף של הנשמה. לכן גם אין מקום לתמוה על הס"ד שבבחינת טו"ד שאצל האדם - לעשות החטא, כי שלילת החטא היא ע"י כח - שאינה בבחינת טו"ד כלל.

משא"כ ע"י זכרון האמונה על התהוות התמידית [גם אם אמונתו (אינה ע"פ הוכחות שכליות אלא) היא בכח האמונה הפשוטה שלכאו"א מישראל, כמ"ש בהשיחה] שהמושג של ההתהוות תמידית היא בגדר טו"ד ומסכימה למציאות הבריאה, הרי, מניעת החטא שע"י האמונה - היא ע"י זכרון האמונה לבד (כנ"ל), ועוד, האמונה - מעוררת תמיה על עצם הס"ד שבבחינת טו"ד שאצל האדם על עשיית החטא מעיקרא.

ח. מכ"ז מובן, אף שמקובלת השיטה בתורת החסידות בכל מקום, על יסוד מארז"ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, שהאמונה היא בבחינת מקיף ואין בכוחה למנוע האדם מחטא אם לא ע"י התבוננות כו', אעפ"כ, ע"פ מ"ש בהשיחה כאן, ברור, שע"י חיזוק האמונה בהבורא, אפי' ע"י הזכרון עליה לבד ("ווען א איד דערהערט אז אין דער רגע איז ער ערשט באשאפן געווארן מחדש פון דעם אויבערשטן") גם בלא התבוננות (בהבנה והשגה כו'), בכוחה לפעול על ההנהגה במעשה פועל של האדם.[3]

אעפ"כ י"ל, שבתניא ובתורת החסידות בכלל, לא מוזכר ענין זה כהוראת דרך בעבודה. כי דרך עבודה הנכונה ע"פ שיטת תורת חסידות היא ע"י פעולה פנימית בנפש האדם (כמ"ש בתניא תחלת פט"ז) בזיכוך כוחותיו הפנימיים וקירובם לאלקות, או עכ"פ ע"י זכרון האהבה מסותרת שיש בה גם משום התעוררות נקודת עצם נפשו. משא"כ במנעת החטא שע"י זכרון האמונה על התהוות התמידית אין כאן פעולה ושינוי בנפש האדם כלל אלא מניעה ממעשה החטא ובעת מעשה החטא לבד.