בלקו"ש חכ"א פ' ויקהל א מבואר בענין שאין אומרים אין שבות במקדש לענין שמירת המקדש, ע"פ ביאור מפרשים (פני יהושע ועוד) בטעם הדבר שנעשה לישראל נס חנוכה אף שטומאה הותרה בציבור, משום שמחמת חביבותן של ישראל לא רצה הקב"ה שידליקו בטומאה אף שמותר. וכן מבאר לענין שמירת המקדש שהיא כבוד לו, דהגם שאין שבות במקדש, מ"מ אין זה מתאים שכבוד המקדש יהי' באופן של איסור שבות (אף שהותר).

ולפום ריהטא יש לעיין מהי הדוגמא מטומאה לאיסור מלאכה בשבת. דבטומאה הרי אפילו אם הטומאה הותרה עדיין היא טומאה, היינו שאפילו אם יש היתר להקריב בטומאה אין אומרים שאין כאן טומאה אלא שיש כאן טומאה אבל קרבן ציבור דוחה אותה או מתיר אותה. משא"כ איסור מלאכה בשבת לכאורה אינו דבר מאוס מצד עצמו (כמו טומאה) וכל ענינו הוא איסור בלבד, ולכן כשהותר האיסור ("אין שבות המקדש") שוב אין כאן שום דבר מאוס הממעט בכבודו של המקדש.

ואולי מכאן ראי' שמלאכה בשבת יש בה מיאוס בעצם אפילו כשהותרה לגמרי, היינו שמלבד האיסור לעשות מלאכה בשבת יש במלאכה זו, ואפילו בשבות, חסרון עצמי שאינו תלוי בהיתר או איסור. ויש לעיין בזה עוד*.