ראיתי מה שהקשה הת' מ.ג. שי' בגליון תתסו (עמ' 10), שלכאו' לפי מנהג חב"ד שאין ישנים בסוכה כיון שמצטער ממקיפים דבינה, א"כ איך הסוכה כשרה אם לכתחילה יודע שיצטער בה.

ונראה לתרץ בפשטות, שהחיוב לעשות סוכה הוא שיהיה "תשבו כעין תדורו", היינו שתהי' הסוכה כמו הדירה ושיוכל לעשות שם כל צרכיו בלי להצטער, וכמ"ש בשו"ע אדה"ז (תר"מ ו') "שכל סוכה שאינו יכול לאכול ולשתות ולטייל ולישן בה בנחת בלא שום צער אינה נקראת דירה כלל לפי שאינו דומה לביתו שיכול לעשות שם כל צרכו בנחת".

וא"כ מובן דאם עשה סוכה שהיא מושלמת מצד כל העניינים הגשמיים, ויכול לעשות שם כל צרכו כמו בדירתו, הרי א"א לפסול סוכה זו אעפ"י שמצטער מהמקיפים דבינה ואינו יכול לישון, וכמה טעמים בדבר: א. המשכת המקיפים דבינה אינה בשליטתו וא"א למנוע ממנו מצות סוכה בגלל ענין שאינו בשליטתו. ב. זהו ענין צדדי ואינו קשור בעשיית הסוכה. ג. הרי גם בביתו, אם יתגלו מקיפים דבינה לא יוכל לישון. ד. לפי זה צ"ל הדין שחולה שבונה סוכה סוכתו פסולה מלכתחילה כיון שיודע שיצטער בה עקב מחלתו.

אלא ע"כ צ"ל שהסוכה כשרה למרות הידיעה שיצטער בה, וד"ל.