נסתפקו ונחלקו האחרונים בהמדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצ"ש אם חייב ע"ז משום אופה אי לאו. ועיין בהר צבי או"ח סי' קכ"ח שהביא שם דברי הפמ"ג בפתיחה כוללת שנסתפק בזה ומסיק דפטור כיון שלא נאפה בשבת, אכן הביא שם מדברי הרש"ש לשבת דף ע"ג דס"ל דחייב משום אופה, ויעויי"ש בהר צבי שהוכיח מסוגיית הש"ס בשבת ד, א. דפטור.

אמנם יעויין בחלקת יואב או"ח סי' יו"ד ובצפנת פענח על הרמב"ם פ"ט מהל' שבת ה"א שהוכיחו מדברי הירושלמי פ"א דשבת ה"ו דס"ל דבהדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצ"ש חייב.

ונמצינו למדים דהבבלי והירושלמי פליגי בהדביק פת בשבת ונאפה במוצ"ש, דהבבלי ס"ל דפטור, והירושלמי ס"ל דחייב, ויל"ע מהו יסוד פלוגתתם בזה.

והנראה לומר בזה, דהנה יעויין בלקו"ש חט"ו ע' 453 שביאר את יסוד ונקודת המחלוקת בין הבבלי והירושלמי בכ"מ דאזלי לשיטתייהו, וזלה"ק: "שוין גערעדט אמאל בארוכה אין הסבר כמה חילוקים וואס מען געפינט צווישן שיטות הבבלי והירושלמי: שיטת הבבלי אז אין יעדן ענין וואו מ'ווגעט דעם מצב שבהווה קעגן דעם מצב שבעתיד, איז מכריע דער אויפטו ומעלה פון דעם הוה, כאטש אז דורך דעם קען פעלן אין דער שלימות הדבר לאחר זמן, און לשיטת הירושלמי דארף מען דן זיין דעם מצב שבעתיד, און אויב לעתיד וועט צוקומען א מעלה איז דער יתרון שבעתיד מכריע דעם מצב ההווה".

וכ"ה גם בלקו"ש חכ"ד ע' 173 "לשיטת הבבלי רעכנט מען זיך בעיקר מיט'ן מצב ווי ער איז בהווה, און לשיטת הירושלמי קוקט מען (בעיקר) אויפן מצב שבעתיד", ויעויי"ש ע' 243 "לויט שיטת הירושלמי רעכנט מען זיך שוין בהווה מיט'ן מצב וואס וועט זיין בעתיד". וראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1337-8.

וע"פ יסוד זה יש לבאר פלוגתת הבבלי והירושלמי הנ"ל בהדביק פת בשבת ונאפה במוצ"ש, דלשיטת הבבלי מצב ההווה מכריע, ומאחר שאין הפת נאפה בשבת כ"א במוצ"ש "קוקט מען בעיקר אויפן מצב ההווה" ופטור, כי במצב ההווה הרי לא נעשית שום מלאכה.

אכן לשיטת הירושלמי "רעכנט מען זיך שוין בהווה מיטן מצב וואס וועט זיין בעתיד", דמצב העתיד מכריע, א"כ הגם שהפת נאפה במוצ"ש, מ"מ בשעה שהדביק הפת בשבת "קוקט מען אויפן מצב שבעתיד", וחל כבר החיוב בשבת.

ויומתק יותר ע"פ מש"כ מורי הגר"י קלמנסון שליט"א בספרו "מי טל" מלאכת אופה סי' ד' בביאור יסוד פלוגתת הבבלי והירושלמי הנ"ל, דתלוי ביסוד מלאכת אפי', אם הוא משום מעשה השינוי שנעשה בהעיסה, או משום מעשה ההתחדשות דאוכל מתוקן.

דהנה יעויין בשו"ת אבני נזר סי' קנ"ט שכתב ליסוד מוסד דדבר העומד להיעשות ממילא אח"כ, נחשב כבר כאילו נעשה מקודם, אכן כ"ז כשאנו דנים לענין קיום הדבר שכיון שדבר זה יתבטל ממילא אח"כ, ה"ה נחשב כבר לא בוטל מעכשיו, משא"כ כשדנים לענין מעשה התחדשות בית חדש אח"כ ממילא, לא אמרינן שכיון שיתחדש אח"כ נחשב כאילו כבר נתחדש מקודם, דדוקא לענין ביטול שייך לומר שכבר עכשיו נחשב למבוטל משא"כ לענין התחדשות כל זמן שלא נתחדש בפועל א"מ לומר שנחשב כאילו כבר נתחדש, עיי"ש.

ולפ"ז י"ל במלאכת אופה, דלהצד שהוא דין העיסה שנעשה שינוי בהעיסה, שפיר י"ל דתירץ משהכניס הפת בתנור שאז נעשה העיסה במצב דממילא יאפה אח"כ, הרי כבר נחשב אז כאילו נשתנה מצב העיסה ע"י האפי' [דמה שעומד להתבטל ממילא נחשב כאילו כבר נתבטל למפרע], ושייך לחייבו ע"ז משום אופה הגם שנאפה בפועל במוצ"ש.

משא"כ להצד שהוא דין בהאוכל שנעשית פת ראוי' ומתוקנת לאכילה, הנה א"א לומר שיתחייב תיכף משהכניס הפת בתנור, שהרי אז לא נתחדש עדיין הך ענין שנעשית ראוי' לאכילה, ולגבי מעשה התחדשות לא אמרינן דמה שיתחדש אח"כ יהא נחשב כאילו נתחדש כבר מקודם, ולכן כל זמן שלא נאפית הפת בפועל אין כאן מלאכת אופה, ואם נאפית במוצ"ש פטור.

ולפ"ז יתבאר יסוד פלוגתת הבבלי והירושלמי, דהירושלמי ס"ל דהוא משום מעשה השינוי שנעשה בהעיסה, ולכן אם הדביק פת בתנור בשבת ונאפית במוצ"ש חייב, אכן הבבלי ס"ל דהוא משום מעשה התחדשות אוכל מתוקן, ולכן ס"ל דבכה"ג שנאפית בפועל במוצ"ש דפטור, ע"כ תו"ד. יעויי"ש היטב בארוכה.

ויש להעיר דביאור הנ"ל בדברי הירושלמי מתאים היטב עם יסוד הנ"ל שבלקו"ש, דלהירושלמי מצב העתיד מכריע, וכלשון הנ"ל "קוקט מען אויפן מצב שבעתיד", ולכן בשעה שהדביק פת בתנור נחשב אז כבר כאילו נשתנה מצב העיסה, דמה שעומד להתבטל נחשב כבר כאילו כבר נתבטל למפרע, ושפיר שייך לחייבו ע"ז משום אופה*.

*) ועי' היטב לקו"ש חי"ח ע' 941 בדברי רש"י בשבת. המערכת.