במה דשקו"ט הרבנים י.ל.ש. ופ.ק. בגליונות הקודמים אודות איסורי דרבנן ותאוות היתר בנוגע ליניקתם מגקה"ט, הנה אינו מובן כ"כ איך משתמשים בכלל בהביטוי "איסור חפצא" בנוגע למי שאכל דברים המותרים לשם תאווה, איך יכולים לקרותו בשם "איסור" בכלל. הלא אין בזה שום איסור בהמאכל1, רק שהאדם עושה מעשה בלתי רצוי. ואם ננקוט שאכילת מאכל היתר לשם תאווה הוא אותו איסור חפצא כמו איסור דרבנן, מדוע מאכל היתר יכול לעלות כש"ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו" משא"כ באיסורי דרבנן. אלא מזה מוכח שאין לדמות מאכלי היתר שנאכלים לשם תאווה עם איסורי דרבנן.

ואולי אפ"ל דזהו מ"ש שם בתניא "הנה עי"ז יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור וכו'", שהדיוק פה הוא "שבקרבו" - שאין הפי' שחיות הבשר עצמו יורד, כי בפשטות כבר נאכל - וכמ"ש בפ"ח "שנעשה תיכף דם ובשר מבשרו", רק מדובר בהחיות שהאדם מקבל מהמאכל. ובזה מובן שהוא מקבל חיות מגקה"ט מאחר שאכלם לשם תאווה - ואולי זוהי הכוונה בשיחת אחש"פ המובאת שם.

ובפשטות צריכין לחלק, שבאיסורי דרבנן הנה לכו"ע יש איסור על הדבר מקודם שאוכלו. ואף אם נאמר שזה רק איסור גברא, אבל עכ"פ האדם מושלל מלאכול אותו דבר בכל אופן שהוא. משא"כ במאכלי היתר מובן שאין שום סרך איסור על הדבר ואדרבה וכו', רק שהאדם יכול להוריד החיות שמקבל מהמאכל ע"י תאוותו, ולכן ביכולתו שוב להעלות את החיות ע"י שישוב וכו'. משא"כ באיסורי דרבנן, מאחר שחז"ל אסרו את המאכל, לכן כשאוכלו ה"ז נעשה גקה"ט לגמרי ואין ביכולתו להעלותו לעולם.

ואולי אפ"ל, שבמאכלי היתר, מאחר שהירידה לגקה"ט היא רק ע"י אופן אכילתו ולא בעצם אכילתו, לכן הירידה לגקה"ט היא רק "לפי שעה" (וכמ"ש בתניא) - ז.א. לפי מצבו של האדם שפעל הירידה. וכמ"ש בהשיחה הנ"ל "ה"ה בעה"ב ע"ז", ולכן אין זה ירידה תמידית ועצמית, והאדם ע"י עבודתו יכול שוב להעלותו - וכאילו נאמר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. משא"כ באיסורי דרבנן, הרי נשלל לגמרי אכילת הדבר. ואין הפירוש - שכשהוא אכל המאכל, אזי הוא פעל הירידה ע"י אכילתו. אלא הפי' הוא לכאורה - שאז (ע"י אכילתו באיסור) ירדה על המאכל, החפצא של גקה"ט שחז"ל הטילו עליו (באם מישהו יאכלנו). ולכן א"א לו להעלות שוב את המאכל, מאחר שירידת חיות המאכל לגקה"ט, הוא לא מחמת כחו (כמו במאכלי היתר, שתלוי בכוונתו וכו') רק מכח גזירת חז"ל - והאדם הוא רק כמו סיבה רחוקה להגשים ולהשלים ולגמור את הירידה.

1) דהאם נאמר כשאדם גנב מאכל או חפץ (מחמת תאוותו), שחיות הדבר ירדה לגקה"ט (קודם שהשתמש בזה)?!