בגליון העבר (עמ' 43) נתבאר בהרחבה שמחלוקת ר"א וחכמים בענין בת קול, היא בעצם מחלוקת בית שמאי ובית הלל (המבוארת בהדרן דכ"ק אדמו"ר) האם התורה היא כפי גדרי הנותן או המקבל, כלומר: האם התורה ענינה ש"לא בשמים היא" (שיטת ב"ה וחכמים, וכן הלכה), או שהיא (גם) בשמים (שיטת ב"ש ור"א), יעו"ש.

ויש להעיר ולהוסיף:

א. דבר זה - שר"א וחכמים פליגי בגדרי הנותן והמקבל - מוכח בפירוש מההדרן הנ"ל:

דמביא שם כו"כ מחלוקות ב"ש וב"ה בעניין בכח ובפועל, ואחת מהם - מחלוקת ר"א וחכמים "מאימתי קורין את שמע בערבין", דפליגי אי אזלינן בתר זמן שכיבה בכח או בפועל. וכותב בפשיטות, שפלוגתת ר"א וחכמים היא היא פלוגתת ב"ש וב"ה. ובהמשך מבאר, שהפלוגתא בענין בכח ובפועל יסודה בפלוגתא בענין גדרי הנותן והמקבל.

דחזינן להדיא, שר"א וחכמים פליגי בגדרי הנותן והמקבל, כמש"כ בגליון הקודם.

ב. ביטוי לשיטת בית הלל - שלמרות מעלת היחיד, ההלכה היא כרבים, ד"לא בשמים היא" (כמשנ"ת באריכות בגליון הקודם) - ניתן למצוא בפרקי אבות של השבת האחרונה (פ"ב מ"ד):

"הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור" - דלכאורה מאי קמ"ל, ומאי "מילי דחסידותא" איכא בזה, הרי מקרא מלא דבר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", ופשוט שעליך ל"השתתף עמהם בצרתם" (כפירש"י)?

אלא יש לומר, שכוונתו (גם) לשלול סדר הנהגה בדוגמת רבי אליעזר, שהיחיד מוצא לנכון להתנהג ב'פרישות' מן רוב הציבור משום ריחוק הערך ביניהם, שלכן ברצונו להתעלות ולהתרחק מהם.

אומר על כך הלל הזקן: "אל תפרוש מן הציבור" - דלמרות מעלת היחיד, הנה הלכה כרבים ד"אחרי רבים להטות", משום דתורה "לא בשמים היא".

וזהו "מילי דחסידותא" - דתורת החסידות מלאה מענין זה של שלילת הפרישות ונתק בין עליונים לתחתונים (כדוגמת ה'פרושים' שב'ספר הזכרונות'), אלא מטרת נתינת התורה היא כדי ש"עליונים ירדו לתחתונים", ד"לא בשמים היא". וק"ל.