בלקו"ש חי"ד שיחה א לפ' ואתחנן דן בגדר מלאכת קשירה בשבת שחייב מן התורה רק בעושה קשר של קיימא כשבדעתו לקיימו לעולם, אבל קשר שאינו של קיימא שבדעתו להתירו לאחר זמן אסור רק מדרבנן.

ובטעם שאסרו חכמים קשר שאינו של קיימא מביא רבנו מ"ש בשו"ע אדה"ז (סי' שיז ס"א) כי "מד"ס נקרא זה ג"כ של קיימא". ומפרש רבנו הכוונה, שאיסור קשאש"ק הוא מטעם שהוא דומה לקשר של קיימא שמדאורייתא דהיינו טעם שונה משאר איסור שבותים בשבת שגזרו חכמים מחשש שמא יבוא לעבור על חיוב דאורייתא [וחילוק זה בגדרי שבותים דרבנן מיוסד על דיוק לשון הרמב"ם (הל' שבת פכ"א ופכ"ד) שבאיסורי שבות יש שאיסורם גזירה שמא יבוא לעבור מלאכה, ויש שאיסורם מפני שהם דומים למלאכה (עי' שם בלקו"ש הע' 24 ו25)].

ומק' (באות ב) מדוע קשאיש"ק אינו אסור מן התורה מטעם איסור חצי שיעור. ומביא שכן הקשו האחרונים במלאכת הוצאה בעושה רק עקירה או רק הנחה לבד מדוע אינו אסור מטעם חצי שיעור. ומביא תירוץ האחרונים שבעקירה או הנחה לבד חסר לא בשיעור (כמות) המלאכה (שיחשב כאילו עשה חצי המלאכה) אלא חסר באיכות המלאכה דהיינו כאילו לא עשה מלאכה כלל. ומבאר רבנו שכך יש לתרץ גם בקשאש"ק, שחסר לא בכמות המלאכה אלא באיכות המלאכה ולכן אינו אסור מטעם חצי שיעור.

ומוסיף, שיש עוד טעם להקל בקשאש"ק להוציאו מכלל איסור של חצי שיעור יותר מבעקירה והנחה, והוא: בעקירה והנחה הרי הפעולה עצמה (העקירה וההנחה) במציאות למעשה היא חלק מהמלאכה, (וההיתר להוציאו מכלל איסור חצי שיעור הוא בגלל שאיכות איסור המלאכת מתחילה בצירופם של ב' חלקי המלאכה). משא"כ בקשאש"ק מעשה הקשירה עצמו (בלי מחשבה לקיימו) אינו חלק מהמלאכה כלל (עי' הע' 33) והמחשבה לקיימו הוא העושה פעולת הקשירה להיחשב למציאות שיהי' בגדר מלאכה.

ובזה מבאר לשון אדה"ז שאסרו החכמים קשאש"ק מפני ש'דומה' למלאכה ולא 'שמא יבוא לעבור' על מלאכה. כי כיון שקשאש"ק אינו אפי' חלק מהמלאכה לא החמירו בו לגזור שמא יבא לעבור על מלאכה רק אסרוהו מפני שהוא דומה להמלאכה. משא"כ בעקירה והנחה החמירו בו לגזור מטעם 'שמא יבוא לעבור', כי העקירה והנחה כל אחד לעצמו הוי חלק מהמלאכה, ולכן הקילו החכמים בקשאש"ק להתירו לצורך מצוה, ולא התירו כן בעקירה והנחה.

ויש לעיין בזה; דהטעם שהקשו האחרונים בעקירה בלא הנחה שתיאסר מטעם חצי שיעור ולא מצאו לנכון להקשות כן בכמה מלאכות אחרות של שבת כמו קשירה וכיו"ב שהשבותים שגזרו בהם חכמים נאסרו מטעם חצי שיעור, הוא בפשטות כי ברוב מלאכות שבת אין צורך לחידוש מיוחד לבאר לנו שבהשבותים חסרים מאיכות המלאכה, כי מעשה השבות עצמו מוכיח שהוא חסר מאיכות המלאכה שהרי הוא מעשה שונה מהמלאכה. ועד"מ הבורר בקנון ובתמחוי שהוא מעשה שונה מהבורר בנפה ובכברה. משא"כ בהוצאה שהעקירה הוא אותה מעשה ההוצאה עצמה רק שחסר בשיעור כמות המלאכה, צריך לחידוש מיוחד לחדש לנו (שהוצאה היא בזה כדוגמת שאר המלאכות דהיינו) שאיכות מלאכת הוצאה הוא עקירה והנחה יחד, ואין בעקירה בלא הנחה אפי' חצי שיעור.

אבל במלאכת קשירה, שהתנאי במלאכה הוא לא רק המעשה אלא גם הכוונה, שכדי שיתחייב במלאכת קשירה צריך לעשות הקשר מתוך כוונה לקיימו, לפי"ז בקשאש"ק שבכוונתו להתירו חסר בפשטות באיכות המלאכה, א"כ אי"מ מה הס"ד מעיקרא לדמות קשירה להוצאה להקשות שיאסר מטעם חצי שיעור (ומובן שמופרך לומר שאין אלו אלא דברי הקדמה לבד כדי להגיע לעיקר חידוש השיחה).

ונ"ל הביאור בזה: נקודת היסוד בהשיחה הוא שגדר מלאכת קשירה שונה משאר הל"ט מלאכות דשבת (אף שבכלל מלאכת מחשבת אסרה תורה) בזה שחלות שאר המלאכות שבת תלוי במעשה המלאכה שיעשה מעשה המלאכה בשלימות בכל פרטיו, משא"כ במלאכת קשירה שלא פרט בהמעשה אלא המחשבה הוא תנאי בחיוב המלאכה. (כי בקשאש"ק המעשה שלו שוה לקשר של קיימא ובשניהם הקשירה נעשה בשלימות, והחילוק ביניהם הוא רק במחשבת האדם אם דעתו להתירו או לקיימו). ועל נקודה זו נסיב כל עיקר השקו"ט וגם מסקנת בהשיחה כפי שיתבאר.

וסברת הקושי' הוא: כיון שגדר כל מלאכות שבת הוא מעשה המלאכה, מובן שגם מלאכת קשירה בכללם - דהיינו שהמלאכה היא מעשה הקשירה. א"כ תנאי המחשבה בקשירה שיעשהו לקיימו הוא רק תנאי צדדי לעיכובא כדי לחייבו על המלאכה אבל אינו חלק מגוף מהמלאכה כי המלאכה הוא המעשה לבד (כדוגמת שאר המלאכות).

לכן מקשה רבנו בקשאש"ק, אף שחסר תנאי בהמלאכה (דהיינו המחשבה לקיימו) הרי זה חסרון בתנאי צדדי לבד ולא בהמלאכה עצמה שנעשה בשלימות, א"כ אע"פ שא"א לחייבו על זה הרי לכה"פ יש לאסרו מטעם חצי שיעור, כי בכלל מעשה המלאכה שנעשה בשלימות נמצא בדרך ממילא חצי שיעור המלאכה, לכן יש לאסרו מטעם חצי שיעור (וי"ל שאין צורך בזה אפי' שיהי' חזי לאצטרופי לזה שארית המלאכה (דהיינו שיצטרף לזה הכונה לקיימו), כי הכונה הוא תנאי לעכב רק בחיוב המלאכה אבל אינה חלק מהמלאכה והמלאכה נעשה בשלימות בלעדה).

ומסקנת השיחה מיוסדת על נקודה זו עצמה שמלאכת קשירה מיוחדת בזה שהמחשבה תנאי בהמלאכה, אלא מחדש יותר מזה, שבמלאכת קשירה הרי מעשה הקשירה עצמה אינו כלום והמחשבה עושה מעשה הקשירה להיחשב למציאות מלאכה, כמ"ש לעיל (בסגנון אחר: מלאכה קשירה הוא מעשה הקשירה עצמה כדוגמת שאר המלאכות כפי שמבואר מהס"ד של השיחה, אלא בהמסקנה נתוסף חידוש שהמחשבה פועלת שהמעשה יחשב למציאות כדי שיהי' בכלל גדר מעשה מלאכה).

ויש להעיר על נקודה נפלאה: ע"פ תירוץ רבנו שקשאש"ק התירו רבנן לצורך מצוה מטעם שאינו אפי' חלק מגדר המלאכה מדאורייתא, יוצא, שחילוק בגדר המלאכה מדאורייתא מתבטא רק באופן איסורו מדרבנן! (ואף שבהע' 30 שם מבאר שיש חילוק גם בדאורייתא הרי המשמעות היא שהביאור שבהערה אינו מוכרח כדי להשלים הביאור שבפנים אלא ענין וחידוש נוסף ואכ"מ).

ויתירה מזו יוצא מזה, שגזירות דרבנן לא נקבעו לפי מדות ותכונות בנ"א אלא לפי גדר האיסור דאורייתא. כי הרי בקשאש"ק נעשה מעשה המלאכה בשלימות וחסר רק המחשבה וע"פ פשטות טבע הדברים בנקל יבוא לידי מלאכה מדאורייתא ואעפ"כ לא חששו בו 'שמא יבוא לעבור' על דאורייתא כנ"ל, משא"כ שאר שבותים בהם לא נעשית מעשה המלאכה וע"פ טבע פשטות הדברים רחוק יותר שיתקל באיסור דאורייתא, אעפ"כ החמירו בהם 'שמא יבוא לעבור' על איסור דאורייתא. ועי' מעין זה בשיחות קודש חה"ש תשכ"ד אות ל שהפליגו חכמים באיסור אמירה לנכרי בשבת ואף גזרו בו גזירה לגזירה כי יש רמז לאיסורו מן התורה.