אך על זה מוסיף ומחדש בהשיחה עוד נקודה, דגם צער שאינו מורגש להאדם עצמו שעליו אנו דנים אלא הצער מורגש לאדם אחר - אעפ"כ פוטר הוא את האדם מקיום המצוה. וזהו הנקודה המבואר בהשיחה - דיש היתר לפטור החסיד משינה בסוכה (או מסעודה שלישית) לא בגלל רגש הצער של החסיד, אלא בגלל הצער של רבו ודביקות החסיד ברבו ללכת בדרכיו.

והענין בזה הוא, כי ע"י דביקות החסיד ברבו, רגש הצער שיש לרבו נהיה גם מנת חלקו של ההסיד לפוטרו מקיום המצוה - מכיון שהצער שיש לרבו הוא שרש הסיבה המונע את החסיד מקיום המצוה. דאף שהחסיד אולי אינו מרגיש את הצער, מ"מ מאחר דנקטינן כנ"ל שגם סיבה רוחנית פוטרו מקיום המצוה, שוב אין עומד לפנינו ההבדלה שבין אדם אחד להשני, כי ברובד הרוחני רגש הביטול שאצל החסיד אינו ענין לעצמו כלל אלא כולו ביטול לרגש הצער של רבו הפועל עליו למונעו מקיום המצוה.

ד. וזהו הביאור בדברי השיחה (חכ"ט) הנ"ל, "חסידים, זייענדיק מקושר צו רבותינו נשיאינו, לערנען תורתם (ע"מ לעשות) און גייען בדרכיהם - איז מנהג רבותיהם בידיהם".

די"ל הביאור בפרטיות לשון השיחה (בסדר של מלמעלה למטה):

א) "חסידים, זייענדיק מקושר צו רבותינו נשיאינו" - הוא ענין ההתקשרות והביטול הנ"ל הפוטרם בדרך ממילא מקיום המצוה כנ"ל;

ב) "לערנען תורתם (ע"מ לעשות)" - דנוסף על ביטול הנ"ל לרבם, לחסידים עצמם גם יש איזשהו שייכות לענין הצער שמהמהקיפים דבינה - ע"י לימוד ענין זה בתורות רבותינו נשיאינו דהלימוד הוא ע"מ לעשות;

ג) "און גייען בדרכיהם - איז מנהג רבותיהם בידיהם" - דנוסף על השייכות של ענין זה לחסידים ע"י לימוד הענין בתורה, יש בזה גם גדר של מנהג. דמאחר דע"פ תורה יש מקום להנהגה שונה מהכתוב בשו"ע - להיחידי סגולה, בדרך ממילא חל בזה גם גדר של מנהג (לההולכים בדרכיהם)[1].

ד. אח"כ מוסיף כ"ק אדמו"ר בהשיחה היתר השני, שגם מצד ענינים של החסידים ודרגתם הם "דער ניט פירן זיך בפועל כהנהגת רבותיהם בכל שאפשר - מאכט בא זיי א צער (וואס המצטער פטור מן הסוכה)".

אך בלקו"ש חכ"א בדין סעודה שלישית אין כ"ק אדמו"ר מביא היתר השני, אלא מסתפק בהיתר העיקרי הראשונה לבד, מצד ההליכה בדרכי רבותיהם.

וי"ל דבדין סעודה שלישית קשה לפטור החסיד מצד הצער שלו עצמו - כשגופו למעשה נהנית מהאכילה, אם לא מחמת ביטולו לרבו וההליכה בדרכיו (ומנהג רבותיהם בידיהם, כמ"ש לעיל). משא"כ בסוכה שיש בו דין מיוחד שהמצטער פטור.

ה. והנה בלקו"ש חל"ג ע' 95 בדין החיוב של וראיתם אותו שבמצות ציצית מביא רבנו שע"פ השו"ע (אדה"ז סי' ח' סעי' י"ח) יש חובה שיתלו פתילי הציצית מבחוץ באופן שיראו אותם תמיד כדי לקיים וראיתם אותו גו'. אך הנהגת האריז"ל היתה דהציציות של הטלית קטן שלו - היו מכוסות מתחת בגדיו. ובאות ח' מיישב הנהגת האריז"ל - שהקפיד לקיים הציווי דוראיתם אותו ע"י ראי' פנימית דוקא, מטעם - כי הט"ק הוא בחי' פנימיות.

ועל הנהוג למעשה אצל חסידי חב"ד, כותב באות ג' דיש מהחסידים שהציציות אצלם לא היו בחוץ (כמנהג האר"י), אך באות ח' כותב שאחרים מחסידי חב"ד נזהרו דוקא שהציציות יראו בחוץ. ומבאר בטעם מנהגם של אלו שהציציות שלהם יראו דוקא בחוץ, כי רובם של בנ"י זקוקים לזכירה ע"י ראייה כפשוטה, והנהגת האריז"ל אינה שייכת להם.

ועל הנהגת אדמו"ר מהריי"ץ, כותב בהע' 79 "בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר ראינו, שאף שהי' לובש הט"ק, באופן שכאשר הבגד העליון הי' פתוח, היו הט"ק והציציות נראים - אמנם בכמה זמנים במשך היום הי' הבגד העליון סגור (מכופתר) ומכסה הט"ק והציצית - אבל לא שמענו ממנו - בכ"ז."

הרי כאן - אין הנהגה קבוע אצל החסידים, וגם המהריי"ץ עצמו - לכאורה לא הקפיד להתנהג כהאריז"ל.

וי"ל דטעם השינוי מובן מתוך שיחות הנ"ל עצמן. כי בסוכה אין מצוה מיוחדת לישון בסוכה, אלא החיוב הוא תשבו כעין תדורו הכולל כל עניני האדם - אכילה טיול כו', והשינה מכללם (כמבואר שם בהשיחה אות ח'). וכן גם בסעודה ג' אין מצוה מיוחדת לאכול סעודה ג' אלא יש חיוב הכללי של עונג שבת (כמבואר שם בהשיחה אות ג'). אבל בלבישת ציצית יש מצוה מיוחדת של וראיתם אותו (כמבואר שם בהשיחה אות ח') ומצוה זו יכולה להתקיים באחד משני אופנים: לאנשים פשוטים - ע"י ראייה כפשוטה דוקא, ואצל יחידי סגולה - (מעלה מיוחדת) בראייה פנימית דוקא.

ועי' לקו"ש חגה"ס שם בשוה"ג להע' 13 שמבאר דאף שאצל רבותינו נשיאינו היתה שינתם במדריגה גבוה וראוי' לסוכה, אעפ"כ לא ישנו בסוכה -כי הנהגתם בזה היתה לפי מצב דרגתם גופם של אנשי דורם. עפ"ז י"ל בציצית - דלא הקפיד אדמו"ר מהריי"ץ על מנהג האריז"ל תמיד, ולפעמים ציציותיו היו נראים בחוץ מצד המעלה של ראייה כפשוטה - שאצל בני דורם, ולפעמים היו ציציותיו מכוסות - מחמת המעלה של ראייה פנימית דוקא.

---

[1]) וי"ל דהשייכות של חסידים לענין זה מחמת לימוד הענין בתורה או מחמת גדר מנהג (ענין הב' והג')- הוא טעם לפטור גם מי שהביטול ודביקות לרבו (ענין הא') אינו בתוקף כ"כ עד שמונעו מהשינה. והוא ע"פ המבואר בלקו"ש חל"ט ע' 44 בהטעם שלא העתיק אדה"ז בסידורו את כוונות האריז"ל "דזה גופא שאדמו"ר הזקן קבע נוסח התפלה (שהוא נוסח שווה לכל נפש) מכוון ע"פ כוונות האריז"ל, הוא לפי שע"י עצם התפלה בנוסח זה (גם ע"י אותם שאינם יודעים מענין הכוונות) נפעלים בפועל ההמשכות וכו' שבכוונות האריז"ל" .. "שרוב הציבור (שאין יודעים לכוין הכוונות בפועל) שייכים רק "להנפעל", שע"י התפלה בנוסח זה נפעלים ה ענינים".דעד"ז י"ל בעיננו, דע"י עצם ההליכה בדרכי רבותיו, הרי גם מי שהביטול שלו אינו בתוקף כ"כ נמשכים עליו הענינים של רבותיו - לפוטרו משינה בסוכה.

ולהעיר גם מלקו"ש חכ"ב ע' 31 הע' 19 בענין אכילת מצה שרוי' באחש"פ, שלאחר שגילה אדה"ז דהמקיל לא הפסיד יש באכילת שרוי' משום מילוי דברי אדה"ז, והלשון שם "שמקיים ציווי אדה"ז". (ועי' שם ע' 30 ובהע' 5)