בלקו"ש חי"ג ע' 117: "אמנם, עם היות דמתנה באה אך ורק מרצונו של נותן המתנה, ולא מצד עבודתו של המקבל, אעפ"כ אמרו רז"ל "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הווה יהיב לי'", שגם מתנה קשורה בעבודת המקבל". ובהע' 17 (על התיבות "אמרו רז"ל"): "מובא בכ"מ - המשך וככה שם. תר"ל שם. המשך תרס"ו ע' קלא. ד"ה ועתה גו' הודיעני תש"ה פ"כ. ועוד. וראה גיטין נ, ב. ב"מ טז, א". (וראה ציון עד"ז גם בלקו"ש חכ"ח (פרשתנו (פנחס)) ע' 178 הע'43 ובכ"מ).

ובגיטין שם: "מתנה נמי אי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה". ובב"מ שם: ""אי לאו דטרח וארצי קמי' לא הוי יהיב לי' מתנה". ומובן, ששינוי הלשון "אית לי' הנאה" או "טרח וארצי קמי'", שונה מהלשון "עביד לי' נייחא לנפשי'", ולכן צויינו מאמרי דא"ח בנפרד מהמ"מ דהגמ'.

ולהעיר מלשון הר"ן בנדרים (כד, א ד"ה משום דא"ל לאו כלבא אנא וכו'): "משום דהכא בעי ליתן לי' מתנה מרובה, משמע דעבד לי' אידך נייח נפשי', דאי לא, לא הוה יהיב לי' הך מתנה". ונמצא הלשון מתאים ביותר (ובפרט לפי אריכות הביאור בר"ן, עיי"ש).

אבל לכאו' אין מתאים לומר על דברי הר"ן "ארז"ל".