בכמה שיחות (כגון לקו"ש חל"ב שיחת ל"ג בעומר. וש"נ) מבואר בענין תלמידי ר' עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, דלכאורה איך מתאים זה לתלמידי ר"ע שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. ומבואר דאדרבה היא הנותנת, דהיות שתלמידים אלה היו להם דרכים שונות בעבודת השם, וכל אחד חשב שדוקא דרכו היא הדרך האמיתית ודרכו של השני היא דרך שאינה אמיתית שלא תביא אותו אל עבודת השם כדבעי, הרי דוקא מחמת אהבת ישראל שבו רצה להשפיע על הזולת שילך בדרך שלו (שלדעתו היא האמיתית), וזהו ענין "לא נהגו כבוד זה בזה", שכל אחד לא הי' יכול לסבול כיצד חבירו הולך בדרך בלתי נכונה. אמנם למעשה נענשו על זה עונש חמור ביותר, כי באמת צ"ל נתינת כבוד זה לזה, היינו שכל אחד יבין שהשני יש לו דרך אחרת אף שלדעתו היא דרך בלתי אמיתית.

ולכאורה יש להבין בזה, איך באמת ייתכן לאיש אמיתי לתת כבוד אמיתי למי שלדעתו הולך בדרך של שקר. דבשלמא אם הוא חושב שהזולת הולך בדרך אמיתית, דכמה דרכים למקום ונהרא נהרא ופשטי', אז אפשר לומר דהגם שהזולת לא השיג את הדרך שלו שהיא הטובה מכולם מ"מ יש לנהוג בו כבוד. אבל אם זה נכון שוב קשה לאידך גיסא מדוע באמת לא נהגו כבוד זה בזה. אלא על כרחך כדברי רבינו שלדעת האחד דרכו של הזולת היא דרך של טעות ושקר שיכולה להביא לידי דברים היפך רצונו ודעתו וכבודו של רע"ק. ואם כן כיצד באמת ייתכן לנהוג בו כבוד.

ובאמת בלקו"ש חל"ב שם מבואר שזה שכולם מתו בפרק אחד הוא מטעם אחר. אך לכאורה עדיין בהכרח לומר שזה שלא נהגו כבוד זה בזה אין זו הנהגה מתאימה. ואף שבנוגע לתלמידי ר"ע אפשר ליישב שזהו ענין של דקות דדקות, שהקב"ה מקפיד לצדיקים אפילו כחוט השערה, לכאורה משמעות דברי רבינו היא שיש בזה גם הוראה למעשה בפועל לכאו"א.

ואולי אפשר לומר, שזה גופא שהוא יודע באמת שהזולת כוונתו לשם שמים, אלא שטועה ושוגג, אזי חייב לנהוג בו כבוד אפילו כשנוהג בדרך שלדרכו היא היפך האמת. וצ"ב.