בגליון האחרון - תתסו (עמ' 11 ואילך) הביאו הקושיא הידועה על ביאור כ"ק אדמו"ר בהמנהג שאין ישנים בסוכה - שהוא מדין מצטער (שיחה לחה"ס בלקו"ש חכ"ט), שלכאורה איך יתאים זה עם הנפסק להלכה (שו"ע אדה"ז סתר"מ ס"ו) שאם בעת שעשה הסוכה הי' "ידוע לו שיצטער אח"כ בה" הסוכה פסולה - "אינה נקראת דירה כלל לפי שאינו דומה לביתו שיכול לעשות שם כל צרכיו בנחת". והמערכת שם הביאו ע"ז ב' ביאורים, ע"ש.

והנה ראשית יש להעיר, שלכאו' פשוט הוא שכל הקושיא אינה אלא על אלו הצדיקים המצטערים מחמת שמרגישים "המקיפין דבינה", אבל על אלו שצערם הוא מחמת מצבם הירוד (שמעשה השינה בסוכה מצערם - היתכן שיכול לישון בסוכה בלי צער - ראה הערה 62* בלקו"ש שם), לכאו' אין כאן קושיא כלל, כי פשוט שלא שייך לומר שמאחר ובעת עשיית הסוכה ידע שיצטער בשינתו בה מחמת מצבו הירוד - אי"ז נקרא דירה כלל, וכמו הדין (שם ס"ז) בחולה (אפי' מיחוש בעלמא) שהשינה בסוכה קשה לו שפטור מדין מצטער, שפשוט שאפילו הי' חולה בעת עשיית הסוכה וידע שיצטער בשינה, לא יפסל הסוכה משום כך (וכדמוכח גם מסגנון אדה"ז, שכ' בס"ו "איזהו מצטער" והביא כמה דוגמאות שבהם הצער בא מחמת דבר שיש בהסוכה (רוח, זבובים, ריח רע וכיו"ב), וע"ז כ' "בד"א שנולד לו הצער במקרה אחר שעשה שם הסוכה...", ורק אח"כ הביא דוגמאות למצטער מחמת דבר שיש באדם (חולה וכיו"ב), וכן מוכח גם בשו"ע ע"ש), והטעם בזה פשוט, כי פסול זה - בידע שיצטער - הוא כי "אינה נקראת דירה כלל", אבל אלו צערם בשינתם בסוכה אינה מחמת חסרון בהדירה, אלא שאצלם יש דבר המונעם משינה בסוכה.

[אלא שהמערכת שם רצו לומר עד"ז גם בכלל (גם בצדיקים שמרגישים את המקיפין דבינה), והביאו משו"ת זרע אמת (ועוד) שהדין הנ"ל שבידוע שיצטער פסולה הסוכה, הוא רק באם אי אפשר לשום אדם לישן שם, אבל אם ראוי למקצת בנ"א, שוב מיקרי דירה וכשר גם לאלו המצטערים, (ושם הוסיפו עוד סברא בזה, שכאן הר"ז ראוי לרוב בנ"א, והרי התורה על הרוב תדבר, וא"כ חשיב דירה לכל, ע"ש).

ונראה שהסברא בזה הוא ע"ד הנ"ל, כי מאחר וחזינן דלמקצת בנ"א חשיב דירה, הרי מה ששאר בנ"א מצטערים אי"ז נחשב חסרון בהדירה, אלא בהם - שהם חלושי הטבע, וא"כ לא נאמר בגללם שאינה נקראת דירה.

אלא שצע"ג אם כך היא דעת אדה"ז, ואדרבה מדבריו נראה איפכא, דהנה בשו"ת זרע אמת שם הביא ראי' לדבריו מהא דבדין זה נקט בשו"ע הדוגמא דמתיירא מפני הגנבים, שהוא צער כזה שאינו ראוי לשום אדם, לאפוקי צער שאינו שוה בכל אדם, שבזה לא יפסל הסוכה אפי' לאלו המצטערים.

והנה (מלבד מה שהעירו שם שבדין זה מביא אדה"ז גם דוגמא של צער מחמת שהרוח מצוי', שלדבריו הוי צער שאינו שוה בכל, הנה עוד זאת), אדה"ז מביא מהמ"א (סק"ז) שמי שאינו מתיירא בנפשו מפחד הגנבים, סוכתו כשירה גם ברחוב (במקום ששאר בנ"א מתייראים מפחד הגנבים), א"כ מבואר שלא כהנחת הזרע אמת, דאפילו במקום שמקצת בנ"א אינם מצטערים (שהרי מפורש שיש (עכ"פ מקצת) בנ"א שאינם מתייראים), אם הוא מצטער, הרי לגביו אי"ז דירה כלל.

ולכאו' נראה לומר בדעת אדה"ז, שבעינן דירה הראוי' לצרכיו (או"ש, שינה וכו') של אדם, כ"א לפי טבעו, ולכן בדבר התלוי בדעות בנ"א (כהנ"ל, אם מתיירא מהגנבים), הרי כמו שכ"א ידור בבית המתאים לו, כן צ"ל גם בסוכה, (חוץ מדבר שאי"ז דרך בנ"א, שבטלה דעתו - שם סי"א), אבל בדבר שבא מחמת שמצבו אינו רגיל (חולה וכיו"ב), זה שאינו יכול לדור בדירתו בנחת אי"ז גורע מהדירה, ודו"ק. ועצ"ע בכ"ז.

אלא ששם הביאו עוד ביאור ע"פ ביאור הפמ"ג במ"ש המ"א (סק"ו), ואולי יש לדייק קצת מל' אדה"ז כהפמ"ג, וראה הערה 23* בלקו"ש שם, ואכ"מ].

ובגוף השאלה, העירני ח"א, דלכאורה יש לדון בקושיא מצד אחר, דהנה מה שבסוכה מאירים ה"מקיפין דבינה" הוא רק כשהסוכה כשירה ואפשר לקיים בה המצוה, וכפשוט, וא"כ יוצא:

א) לכאו' דבר פשוט הוא שאימתי אפשר לדון על נדון כלשהו, רק אחר שקבענו בבירור מה הנדון ועל מה דנים, ורק אח"כ אפשר לדון אם הנדון כשר או פסול וכו', והרי כאן צערו לישון הנגרם מהמקיפין שמאירים בסוכה בא רק אחר שנקבע דינו של סוכה זו, שהיא כשירה, ולכאו' צ"ע אם אפשר לקבוע הנדון (שדירה זו אינה דירה כלל, וממילא פסול) מחמת דבר שבא רק מחמת הדין, ואיך נתחשב בדין בקביעת הנדון (שלפני הדין), ונדון בהנחה זו להלן.

ב) בהמשך להנ"ל, הרי בנדון זה איך שנאמר יצא לנו סתירה, דהרי אם נאמר שפסולה מחמת שהי' ידוע שיצטער בה, הרי שוב אינו מצטער כי אין שום צער לישון בסוכה פסולה, וא"כ לכאו' צ"ל כשר, שהרי כבר אין לו שום מניעה לישון בסוכה זו, אלא שאם נאמר שהסוכה כשירה, שוב יצטער לישון שם, וחוזר חלילה, וצ"ע וחיפוש מה הדין בכגון דא, וגם בזה נדון להלן.

ג) לשונו הזהב של אדה"ז בדין זה (שם): "לא חייבה תורה לישב בסוכה אלא כדרך שאדם דר בביתו כל השנה, לפיכך מי שהוא מצטער בישיבת הסוכה וכשיצא ממנה ינצל מן הצער, פטור מן הסוכה שאף בכל השנה, אין אדם דר במקום שהוא מצטער . . בד"א שנולד לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה, אבל אם עשה סוכה במקום שידוע לו שיצטער אח"כ בה . . הרי סוכה זו פסולה . . לפי שכל סוכה שאינו יכול לאכול ולשתות ולטייל ולישן בה בנחת בלא שום צער אינה נקראת דירה כלל לפי שאינו דומה לביתו שיכול לעשות שם כל צרכיו בנחת".

ולכאו' צ"ב, דבתחלה ביאר שצער אינו סתירה ל"דירה", ואדרבה, דרכו של אדם בביתו בכל השנה שאינו דר בה כשמצטער, וזהו הטעם לדין מצטער פטור (ראה סתרל"ט ס"ד וסכ"א), כי כך היא הדרך שאדם דר בביתו, ואח"כ מחלק דאם ידע שיצטער "אינה נקראת דירה כלל, לפי שאינו דומה לביתו", וצ"ב מ"ש ממה שביאר לעיל ששייך צער גם בביתו. והביאור בזה פשוט, כי בכדי לומר שכשמצטער אי"ז סתירה לזה שהוי דירתו, ואדרבה כמו שדרכו בביתו לצאת כשמצטער יהי' כן גם בדירה זו, צריך תחלה להיות (ראוי ל)דירה, וכפשוט, ורק אז אפ"ל שכמו שבביתו יוצא כשמצטער וכו', ולכן אם עשה סוכתו מתחלה באופן שידע שיצטער בה, הרי מעולם לא הי' דירה, ולכן לא שייך בזה הדין דמצטער פטור.

ולפ"ז בנדו"ד י"ל שאף שידע שיצטער בה אח"כ, הר"ז דומה ל"נולד לו הצער במקרה אחר שעשה שם הסוכה", דהרי הסוכה מצ"ע ראוי' לדירה ואין לו בה שום צער, רק שאחרי שחל על הסוכה דינה ומצוותה, וממילא מאירים בה המקיפין, אז מצטער לישון בה, וא"כ לפהנ"ל נראה ברור שסוכה זו שפיר חשובה דירה, וזה שאח"כ באים המקיפין אי"ז גורע, שהרי אין המקיפין מגוף הסוכה שנימא מחמתם שאינה דירה כלל, אלא מחמת דינה, שהוא דבר נוסף על הסוכה מצ"ע, והוי כנולד לו הצער במקרה אחרי שהדירה חשובה כבר דירה (ואפי' בעשה סוכתו באמצע החג, סו"ס הר"ז בא בדרך סיבה ומסובב, ודו"ק), וא"כ הוא ככל מצטער שפטור.

בסגנון אחר: אימתי אמרינן שאם ידע שיצטער בה אח"כ אינה דירה כלל, רק אם הצער שבא אח"כ הוא מעצם הסוכה (כהדוגמאות שהביא שם), שאז בעצם אינו דירה כלל, אבל אם בעצם הסוכה ראוי' לדירה רק שהצער בא מחמת דבר שנוסף על עצם הסוכה (כנדו"ד שבא מחמת דינה של הסוכה), לא שייך לומר בזה שמאחר ובפועל אינו ראוי לדירה, אינו דירה כלל, כי זהו הגדר בכל מצטער (שפטור) ואעפ"כ הסוכה כשירה, שבעצם ראוי' לדירה, ומה שעתה בפועל אינו ראוי לא גורע, ועצ"ע בזה.

והנה בב' הנקודות הראשונות עדיין יש לדון, דהנה ההנחה הראשונה שא"א להתחשב בדין בקביעת הנדון, ע"ד שלא שייך לומר שהמסובב יהי' סיבה לסיבתו, (ולכן בנדו"ד שהצער בא מחמת הדין, א"א להחשיבו כפרט מעכב בנדון), מצינו לזה סתירה מכ"מ, ולדוגמא חקירתו הידועה של המנ"ח (מ"ע ד) בקטנים שנעשים גדולים בראש חודש, והעידו על קידוש אותו חודש, דאם נקבל עדותם הרי הם גדולים (כבר בעת הגדת העדות), אבל לאידך, לפני קבלת עדותם ה"ה קטנים, ולפי ההנחה הנ"ל אין מקום לשאלה בזה כלל, דהרי איך נקבלם אם לפני קבלת העדות עדיין קטנים הם, דהרי א"א להתחשב בדין (קבלת עדותם) בכדי לקבוע את הנדון (אם יש להם התנאים המכשירים את העדותם), והרי חזינן שיש חקירה בזה והמנ"ח בעצמו פשט מטעם אחר, אבל צ"ב מדוע אכן לא אמרינן כן, דלכאו' הוא סברא פשוטה. ומ"מ לפ"ז נראה לכאו' שבנדו"ד יהי' הסוכה פסולה, כי אם נכשירה יצטער בה.

ונראה לומר בזה, דאימתי שייך לומר שהנדון יקבע ע"פ הדין, רק במקום שע"י שנניח הדין, יהי' גם הנדון מתאים לדין, וכמו בחקירת המנ"ח דלעיל, שע"י שנניח שכשרים הם, עי"ז הם גם נעשים כשרים בפועל, שאז יש מקום לומר שנתחשב בדין שאע"פ שהוא מסובב מהנדון, מ"מ ע"י שנחשיבו יהי' אכן סיבה למסובב (לדין), [ובסגנון אחר: יתכן שיתהוה מסובב כשעל ידו מתהוה סיבתו], אבל במקום שע"י שנניח הדין יהי' הנדון סותר לדין, וכמו בנדו"ד שע"י שנניח שהסוכה כשירה יהי' לו צער בסוכה וממילא תיפסל, ודאי שלא שייך לומר את כל הנ"ל, כי איך יתהוה מסובב (הדין) כשסותר את סיבתו (הנדון), ובנדו"ד, אין שום סיבה להניח שהסוכה כשירה אם גם אחרי הנחה זו לא יהי' סיבה להכשירה.

ולפ"ז עיקר ההנחה הנ"ל קיים בנדו"ד, שלא שייך לומר שהסוכה אינה דירה כלל, מחמת הצער שיבוא ע"י כשרותה.

אלא שגם לזה מצינו סתירה לכאו', דהנה בפרה אדומה הדין הוא (ב"מ ל, א. פסחים כו, ב. וש"נ) שעבודה פוסלת בה, ולכן עלה עלי' זכר פסולה, ואעפ"כ הדין הוא ששכן עלי' עוף כשירה, ומבואר (שם) שעבודה פוסלת רק היכא דניחא לי' כעלה עלי' זכר, אבל בשכן עלי' עוף דלא ניחא לי' בזה אי"ז פוסלה.

והקשו התוס' (שם): "וא"ת, ועלה עלי' זכר אמאי פסולה, הא ודאי לא ניחא לי' להפסיל פרה שדמי' יקרים בשביל דבר מועט", ולכאו' הנדון שם דומה ממש לנדוננו, שע"י שנפסילה יהי' לא ניחא לי' וממילא צ"ל כשירה, (ע"ד נדו"ד, שע"י שנכשירה יצטער וממילא צ"ל פסול).

ומת' התוס': "וי"ל, דאם היתה כשירה הוה ניחא לי' ולכך אין להכשיר". וצ"ב מה תירצו, הרי עדיין קיימת קושייתם - שאם נפסילה יהי' לא ניחא לי', וממילא צ"ל כשירה.

והנה הר"ן בחידושיו (ב"מ שם) תי': "דכיון דהמעשה מצ"ע ניחא לי', אין לנו להכשירה מצד פיסולה, שא"כ יהי' פיסולה סיבת הכשרה, ואי אפשר". והי' נראה לבאר עד"ז גם בדברי התוס', דמזה שאם היתה כשירה הוה ניחא לי' מוכח, שבעצם ניחא לי' וזה שלא ניחא לי' הוא רק מחמת הדין.

ולפ"ז יתאימו דברי התוס' עם הנתבאר לעיל, ועפ"ז גם נפשוט מה שנסתפקנו איך יהי' הדין בנדון כזה שאיך שנאמר יצא לנו סתירה (דכ"ה גם בנדון זה, דאם נכשיר יהי' ניחא לי' ופסול, ואם נפסול יהי' לא ניחא לי' וכשר), דיוצא מדברי הר"ן ותוס', שבכגון דא דנים על הנדון כמו שהוא בפנ"ע בלא להתחשב בדין (אף אם על ידו ישתנה הנדון), שלכן בנדון הפרה פסול כי שם בנדון בלא הדין בעצם ניחא לי' (ומה שלא ניחא הוא רק מצד הדין), ובנדו"ד נאמר ג"כ שדנים הנדון כמו שהוא מצ"ע שאין לו צער בדירה, וכשר.

אלא שבאמת א"א להעמיס את דברי הר"ן בדברי התוס', דהנה אחר שתי' הר"ן כנ"ל, הוסיף: "ועוד, שאם תכשירנה ודאי ניחא לי'", והוא ממש תי' התוס' הנ"ל, ומוכח שהוא תי' בפנ"ע, והדרא קושיא לדוכתא.

אכן באמת בשו"ת מנחת אלעזר להגה"ק ממונקאש (ח"א ס"ס) הוכיח מדברי התוס' הללו, שבכל כיוצא בזה, שאיך שנאמר יצא סתירה - בדאורייתא נקטינן הצד החמור, "היתר כרוך בצד איסור, דהיינו סובב ומתהפך לבלי תכלית, אזלינן לחומרא בדאורייתא כנודע מדברי התוס' בפסחים כ"ו ובב"מ ל'", ולפ"ז יצא לכאו' שבנדו"ד תהי' הסוכה פסולה.

אלא שכד נעיין בדברי המנחת אלעזר נראה שחילק בדבריו, דהנה מביא שם נדון דומה - הא דחתיכה הראוי' להתכבד אינה בטילה, והרי הדין שצ"ל ראוי להתכבד לישראל, וא"כ יוצא שלעולם לא יהי' דין זה דראוי להתכבד, דהרי אם נימא שאינו בטל, הרי הוא אסור ואינו ראוי לישראל, וא"כ יתבטל, ואם יתבטל יהי' ראוי להתכבד ואסור, וחוזר חלילה, ולפי דבריו שבכגון דא בדרבנן יש לנקוט בצד הקל, צ"ל שבדין זה דחתיכה הראוי' להתכבד, ננקוט כהצד הקל שיתבטל ומותר, וע"ז מתרץ: "אלא ודאי ע"כ בזה דכיון שיתבטל אח"כ יהי' ראוי גם לישראל, ע"כ נקרא חתיכה הר"ל, כיון שבאמת בעצמותה וכמותה הוא חהר"ל ורק מחמת האיסור" (ע"ש שם בדבריו שביאר שכן גם כוונת הטור והשו"ע בריש סי' ק"א). ולפ"ז צ"ל גם בסוכה כן, שכן "באמת בעצמותה וכמותה" הוא ראוי לדירה, ומה שמצטער הוא רק מחמת ההכשר (היינו, הדין).

אלא שצ"ב בדבריו שהרי לפ"ז גם נאמר כן בכל כיו"ב, וכמו בנדון הפרה, שסו"ס העבודה מצ"ע ניחא לי' (ולא מטעם שבדאורייתא אזלינן לחומרא).

ועכצ"ל שמ"ש הכלל "היתר כרוך בצד איסור אזלינן לחומרא בדאורייתא" והנדון דפרה (שממנה מוכיח הכלל), אינו שייך לדין חתיכה הר"ל (ונדו"ד), ובהקדים מה שצ"ב בכלל זה, וכנ"ל, שלכאו' דבר פשוט הוא שאין שום סיבה להניח הדין, ועי"ז ישתנה הנדון, אם גם אחר שנניחו לא יצדיק הנדון את הדין, ובנדון הפרה, מדוע נניח שכשירה ועי"ז נאמר שניחא לי', אם גם אז לא תהי' כשירה.

אלא עכצ"ל, ששם באמת כמו שהדין תלוי בנדון כך הנדון תלוי בדין, כי הקובע אם יהי' ניחא לי' א"ל הוא גם השאלה אם עי"ז תיפסל פרתו א"ל, וא"כ בזה באמת הסיבה תלוי' במסובב "וסובב ומתהפך לבלי תכלית", ובזה יש להכריע שבדאורייתא אזלינן לחומרא. אבל בחתיכה הר"ל י"ל שהנדון אם החתיכה בעצמה ראוי' להתכבד, אינה תלוי' כלל בדינה אם נכשירה א"ל, דהרי כשנתערבה החתיכה כל איסורה הוא רק אם נאמר שהיא חהר"ל, דהרי בלא זה כבר נתבטלה, וא"כ הרי חתיכה זו מצ"ע (לפני חלות דין חהר"ל עלי' - שאז תהי' אסורה) הוי שפיר חתיכה הראוי' להתכבד לישראל, ועל מציאות זו דיברו חז"ל ואמרו שלא יתבטל, וממילא חל עלי' דין חהר"ל שלא בטל. וכן אולי י"ל גם בנדו"ד גבי סוכה, שהרי סוכה זו מצ"ע ראוי' לדירה, ועל מציאות זו דיברה התורה, וא"כ ממילא מקיים בה מצות התורה, אף שעי"ז משתנה הנדון, ועצ"ע בזה.

משא"כ בנדון הפרה הרי מה שאמרה התורה שתיפסל הפרה רק אם ניחא לי', אי"ז שהתורה אמרה שבמציאות כזו שבעצם ניחא לי' בהעבודה (שיש לו תועלת בה) תיפסל, אלא שהתורה אמרה שרק אם אכן ניחא לי' בפועל יפסל, וא"כ מאחר וע"י הדין הרי משתנה רצונו ולא ניחא לי', הרי ע"ז לא אמרה התורה שפסול, (ומה שאכן פוסלים, הוא רק מצד דבדאורייתא אזלינן לחומרא).

[ועפ"ז אפשר לבאר ב' התירוצים בר"ן הנ"ל, שחולקים בגדר דין זה דדוקא בניחא לי' פסול, אם הכוונה שצ"ל ניחא לי' בפועל, (ואז מתאים תי' הב' וכהתוס'), או שהכוונה הוא שצ"ל עבודה כזו שמביא לו תועלת, והיינו שצ"ל שבעצם ניחא לי' בזה].

ועצ"ע בחילוק זה אם נכון הוא בכלל, ואם אפשר לפרש כן בדברי המנחת אלעזר, (ובהענינים הנ"ל ראה ס' המדות לחקר ההלכה (לרמ"א עמיאל ז"ל) מדות א-ב, וכן בספרו דרכי משה ש"א פ"ו).

אגב, עוד צ"ב לכאו', דבשיחה שם מבאר דזה שכו"כ שאינם בדרגה שמרגישים המקיפין דבינה אינם ישנים בסוכה, הוא כי יש להם צער מזה גופא שהם לא בדרגא זו, ואם גם מזה אינם מצטערים, הרי מצטערים מזה גופא שאינם מצטערים, ע"ש בשיחה. ולכאו' לפי המתבאר משו"ע אדה"ז (מהתוס') שדין מצטער פטור הוא כי "לא חייבה תורה לישב בסוכה אלא כדרך שאדם דר בביתו כל השנה, לפיכך מי שהוא מצטער בישיבת הסוכה וכשיצא ממנה ינצל מן הצער, פטור מן הסוכה שאף בכל השנה, אין אדם דר במקום שהוא מצטער" (ל' אדה"ז סתר"מ ס"ה), לכאורה אי"ז צריך להיות צער ממש, כי כל סיבה שמחמתה הי' יוצא מביתו מספיק לפוטרו מסוכה לכאו', וע"ד מ"ש אדה"ז (סתרל"ט ס"ד): "שכל טרחא שאין אדם מצטער ומונע א"ע מטרחא זו כדי לישב בביתו בקביעות, אין מחויב לטרוח כדי לישב בסוכתו בקביעות", ולפ"ז הי' נראה לומר שאלו המקושרים לרבותינו נשיאנו פטורים משינה בסוכה אף שאין להם צער ממש, כי גם בביתם של כל השנה אם הי' איזו הקפדה שלא לישון בבית, בודאי שהיו גם הם מקפידים ע"כ, וא"כ לא גרע כלל מהדירה זה שאינם ישנים בה. ואולי באמת כוונת כ"ק אדמו"ר ע"ד הנ"ל, אלא שצע"ק מה שהוצרך להכנס לזה שמצטער מחמת שאינו מצטער וכו'.