בנוגע להדיון בדברי הרבי בלקו"ש ח"ו עמ' 272, דקרקפתא דלא מנח תפילין יש לו דין מיוחד, ופס"ד ברור ברמב"ם.. דהיינו שלא הניח תפילין מעולם ז.א. ע"י שמניח תפילין פעם אחת יוצא הוא מסוג זה, ואף שבכמה ראשונים, הלשון הוא קרקפתא דלא מנח תפילין (סתם – בלי תיבת מעולם) ומפרשים באו"א, הרי כנ""ל בנוגע לדינא – פס"ד ברור הוא "מעולם"… וכן הוא בר"ח ורי"ף (אבל ראה שם ברא"ש) בעיטור בשם תשובת הגאונים ועוד".

ובגליון תתט"ז, תמה הרב נחום שי' גרינוואלד, שהרי באו"ח סי' ל"ז נפסק "וכל מי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן", וכן בשוע"ר לא מזכירים "מעולם", רק שאם אינו מניחם מצד גוף נקי, אולי אינו נקרא פושע, מ"מ עבירה היא בידו, אך אם סיבת אי ההנחה היא סתם, הרי אפי' בגלל חסרון פ"א נקרא פושע בגופו דלא כהרמב"ם, ולכאו' יש לילך בתר השו"ע ושוע"ר ונשאר בצע"ג.

ובגליון חי ביאר בזה התמים שניאור זלמן שי' ווילהלם, בהקדם מה שמביא מכמה ראשונים ופוסקים, דדין זה הוא דוקא אם מה שאינו מניח הוי "דרך בזיון", ומפרש שכן הוא פי' הראשונים ברמב"ם, ד"בזמן שמניח תפילין פ"א כבר ידוע שהוא לא מבזה המצוות". והרא"ש שסובר שגם אם אינו מניח תמיד דמיקרי פושע ישראל בגופו, הוא דווקא כשמתכוין לבזות המצוה. (ומביא גם תוס' שבת מ"ט).

ומביא ממג"א שם עד"ז, שדווקא כשאינו מניחן בשביל בזוי מצוה, דינו כפ"י בגופו, ולא כשאינו מניח משום סיבה אחרת (וכביאור הב"י בשיטת הר"ת, שאפי' כשאינו מניח משום עצלות אינו נחשב לפ"י בגופו). ורוצה לבאר עד"ז בשיטת אדה"ז. ומבאר בזה דברי הרבי דמכיון שבדורינו אינו מצוי, אלו שאין מניחים משום ביזוי מצוה ושחוק מהמצוה, לכן מביא הרבי, את הרא"ש רק בסוף להעיק על ל' הרמב"ם "מעולם", אבל בכללות, הענין מובן גם לפי שיטת הרא"ש: כיון דגם לשיטתו, אם אינו מניח משום ביזוי מצוה, לא הוי פ"י בגופו, ולאידך מה החידוש במה שמזכיר פסק הרמב"ם, דלכאו' לפי הנ"ל גם כשלא הניח מעולם, שלא מענין ביזוי המצוה לא הוי פ"י בגופו, דיש לפרש דלפי הרמב"ם מה שמניח פ"א, מתגלה שלא מתכוין לבזות המצוה בזה שלא מניח. ע"כ תוכן דבריו.

הנה לפע"ד אינו מעלה ארוכה כ"כ: מהו גודל הענין דהנחת תפילין בפ"א "לגלות" שלא מתכוין לבזות, הרי הענין "דקרקפתא דלא מנח" לפי הנ"ל הוא בזה שאינו מבזה, וכיון דהאמת הוא שאי ההנחה אינו מפאת ביזוי לא הוי בגדר "קרקפתא" בעצם.

ולכן לפע"ד נראה: דהרבי לומד דהגדרת הרמב"ם היינו, מה שלא הניח מעולם יהיה משום ביזוי, או שאפשר לומר דאפי' משום רשלנות או עצלנות וכיו"ב הינו "פושע ישראל בגופו" והיינו דעצם הדבר דגופו לא הניח תפילין מעולם מהוה שם פ"י בגופו. ובאמת מפורש כן בדברי הרבי, שכתב במכתב, דכמה ראשונים מפרשים הענין דקרקפתא דלא מנח "בענין אחר", היינו שהוא פירוש שונה מפי' הרמב"ם, ועוד פי' הגדרת הענין דתלוי בהא דבפועל לא הניח תפילין מעולם.

אלא דבב' שיטות אלו יש לפרש בכמה אופנים: היינו בשיטת הרמב"ם (דתלוי בעצם אי ההנחה) יש לפרשו בב' אופנים א) דזה בכל ענין ואפי' לא הניח מחמת רשלנות, ב) דהוא דווקא כשאי ההנחה הוא ע"י ביזוי. אבל גם בזה: העיקר המהוה חלות "קרקפתא דלא…" הוא אי ההנחה דגופו התפילין[1].

ולאידך: הראשונים הדוגלים בפי' הדבר "בענין אחר" היינו דהענין דקרקפתא דלא… תלוי בגישתו למצוה שאינו מניח מפאת ביזוי. וגם לשיטה זו אפשר לבאר בב' אופנים (לכה"פ): א) דהביזוי הוא כשאינו מניח משום גישתו דביזוי לעולם. ב) דהביזוי הוא גם כשאינו מניח בתמידות משום גישתו אל המצות. ג) דגדר דפושעי ישראל הוא כשאינו מניח פעם א' משום ביזוי (הפרמ"ג).

ולעצם הערת הרב נחום שי' גרינוואלד: יש לבאר בג' אופנים א) אופן א' (בב' אופנים) א- כשהרמב"ם מגדיר להלכה ברורה באופן א', והשו"ע (גם שו"ע רבינו) מפרשו באו"א, אבל אינו שולל הגדרת הרמב"ם, האם יש לנו לשלול לגמרי שיטת הרמב"ם, או יש להתחשב עם מה שפסק. אם נאמר: שיש להתחשב בשיטתו, מובן בפשטות דברי הרבי, דיש להתחשב עם הגדרת הרמב"ם ודעימיה, שלא שללו הגדרתו להלכה, דאי ההנחה לעולם מהוה פשיעה (ובפרט דגם לשיטתם יש לומר: דעצם אי הנחת תפילין לעולם, מהוה ביזוי מצוה (וכמבואר נקודה זה באיזה מחברי זמננו)). ולכן: אם אין הוא פ"י בגופו להגדרת הר"ת (משום דאינו מבזה כו') כדיין היה פ"י בגופן משום עצם אי ההנחה לפי הרמב"ם, ולכן מועיל הנחתו פעם א' להוציאו מגדר זה.

ב - דגם לשיטתם אפשר לומר ק"ו: מה אם גישה דביזוי (ע"י אי הנחת תפילין) נגד מצוה, מהוה "פושעי… בגופו", ק"ו אי הנחת תפילין בגופו מהוה פשיעת ישראל בגופו, שלא מצא לנכון להניח תפילין ואפי' פעם אחת.

ב) אבל, ועוד והוא העיקר: נראה יותר: דהטור, השו"ע ושו"ע רבינו סתמו הגדרת קרקפתא דלא מנח תפילין, בענין, דלכה"פ יכלול שיטת הרמב"ם, ועוד: אפשר לומר שזה עיקר הגדרתו: הטור כותב "וכל מי שאינו מניח הוא בכלל פ"י בגופן…", היינו עצם אי ההנחה "שאינו מניחן" הוא הנותן גדר פ"י בגופן, ולא ביזוי שלו כלפי מצוה זו, שאינו מזהירו או רומזו כלל. ועד"ז השו"ע: "כל מי שאינו מניחם הוא בכלל פ"י בגופן". וכן הוא בשו"ע רבינו הזקן. והיינו: דפשטות דבריהם היא דעצם אי ההנחה מהוה שם פ"י בגופו, אלא שמאדה"ז נראה, דאם אינו מניחן משום גוף נקי אינו פושע (אלא עבירה בידו)[2].

ובמילא: כיון דנראה יותר, דהשו"ע מסכים לכללות הגדרת ופי' הרמב"ם, במילא: א) אפשר לומר דהגם שלא כתבו בפי' דהגדרה זו הוא דווקא כשלא הניח "מעולם", אפשר לומר דזהו כוונתם "כל שאינו מניחם" דאינו מניחם לעולם.

ב) ואפי' אם נאמר, דזה דוחק לפרש כן בכוונתם (שסתמו ולא הוסיפו "מעולם"), נראה לומר באו"א קצת מאופן הא' דהגדרת השו"ע כולל ב' הפי' פי' הרמב"ם ופי' הר"ת, היינו הגדרת פ"י בגופן בעצם אי ההנחה של הגוף, או מה שאינו מניחו, באופן כזה, דמהוה גופו, פושע ישראל, והוא, כשאינו מניחו בתמידיות, מצד בזיון או פשיעה דגישתו בענין, הגורמת את אי הנחתו, גם היא מחשיבתו לפושע ישראל. ובמילא יובן: דלהגדרת הרמב"ם ודעימיה (ולפי"ז מוסכם הגדרה זו גם אצל השו"ע ושו"ע רבינו, אלא שכולל גם פי' הר"ת) בהנחת תפילין פעם אחת, הוא יוצא מגדר ברור ד"קרקפתא דלא מנח" לשיטת הרמב"ם. והגם דלפי"ז אולי יישאר "פ"י בגופו" מפאת הגדרת הר"ת, בזה נאמר ע"ד סברת הבחור התמים שנ"ז שי' ווילהלם דרוב אלו שלא הניחו אין הם מניחים מפאת "ביזוי" ולכן בהנחת תפילין בפ"א אינו "פושע ישראל בגופו" לכל הדעות!!![3].

ג) או נראה לומר: דלשונם כולל גם דברי הרמב"ם, והיינו: ישנו גדר "דאינו מניחם" דאין מניח בתמידיות, והוא גדר א' ב"קרקפתא דלא מנח תפילין", אבל גם לפי' זה אולי ניתן לומר דישנם דרגות בקרקפתא דלא מנח ההוא שלא הניח מעולם וזה הדרגא הגרועה ביותר, ודרגא פחותה מזה, מי שאינו מניח בתמידיות. ובמילא: ישנו ענין להניח פעם א' להוציאו מגדר הגרוע דקרקפתא דלא מנח[4].

[1]) וכפי שהוא באיזה מפרשים המביאים שיטת הרמב"ם, ובחדא מחתי הר"ת, ובסגנון דתנאי בפרוש הרמב"ם. ולאידך מוצאים ראשונים המביאים הר"ת כענין בפ"ע.

[2]) ואין אדה"ז כותב בסגנון דמג"א מהרא"ש והתוס', דהוא דוקא כשאינו מניחם משום ביזוי מצוה. ואפי' במג"א יכולים לדחוק כבפנים דעיקר המהוה חלות שם "פ"י בגופן" הוא אי ההנחה, ובתנאי דהוא משום ביזוי מצוה כו'. אבל גם אם נפרשו בע"א נראה יותר בדברי הטור והשו"ע ושו"ע רבינו דהם סוברים דעצם אי הנחת תפילין מהוים חלות שם פ"י בגופן.

[3]) ובאמת נראה כללות יסוד זה, שישנו ב' הגדרות שונות בענין "קרקפתא דלא מנח" (לא מחלוקת בכמות אי הנחתו, אלא) האם הוא עצם אי הנחתו, או בזוי (או פשיעה) שלו אל מצוה זו, בדברי הב"י במחלוקת שלו עם הפרישה בכוונת הטור דלפרישה הטור סובר כהר"ת, היינו דקרקפתא דלא מנח, הוא דהמצוה בזויה עליו, והב"י חולק עליו, וסובר דהטור סובר דזה אין אי הנחתו משום בזוי. ונראה לומר כנ"ל: אלא ישנו ענין מיוחד בזה שלא מניח תפילין, שהוא מצוה שעל גופו ממש, ולכן כשגופו לא הניח תפילין, הוא פושע בגופו. וממילא נראה דמתאים יותר עם כללות הגדרות הרמב"ם.

ולכן מסתבר יותר לומר שכן הוא גישתו בפסק שלו בשו"ע ובתריה פוסק אדה"ז. אלא שלגבי הפי' מהו "לא מנח" האם זהו לעולם או מה שאינו מניח בתמידיות לפי שיטת הב"י בזה נאמר כא' האופנים דבפנים. ויש להאריך בזה עוד ועוד אבל אכהמ"ל.

[4]) ובזה אולי אפשר לבאר הכתוב בשו"ת מן השמים (שהעירו בגליון הנ"ל) שמביא גמ' בנוסח "דלא הניח מעולם", ושאל אם הדבר הוא כפי שפירשו שכשמניחים אותם פעם אחת בשנה, לא חשיב פושע, או דילמא כאשר כתוב בספרים שנקרא פושע, כל מי שיכול להניחם ואינו מניחם", דבוודאי בגירסא זו מדגיש חומר ב"פושע ישראל בגופו" כשלא הניח מעולם, וכשהניח פעם אחת לא נכלל עוד בסוג גרוע זה, אלא שאפשר שיש בזה כמה דרגות ב"פשיעה", ואפשר, דנקרא פושע כשלא מניחם, ובזה ב' דרגות (בספק דשו"ת מהשמים) הנחה לכל הפחות פעם א' בשנה, או דעדיין יש דרגא "דאינו מניחן" ובמילא פושע כל זמן שיכול להניחם ואינו מניחם.

דרך אגב כדאי לציין על מה שהעירו (לא זכור לי אם הוזכר זה לפנ"ז) דהצרור החיים (תלמיד הרשב"א) הביא לשון הרי"ף ("דלא.. מנח מעולם") ומפרש ברור: "משמע שאם הניחם פעם אחת לא הוי מפושעי ישראל".