בענין החיוב דז' מצוות לבני נח שכתבן הרמב"ם בהל' מלכים פ"ח וכו' כבר שקו"ט האחרונים מהא דאיתא בב"ק לח,א, א"ר יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג,ו) מה ראה ראה מצות שנצטוו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להם, ומקשה בגמ' איתגורי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר וכו' לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלים שכר, ומסיק דאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה וכו' עיי"ש, ולפי"ז דשבע מצוות דב"נ "עמד והתירן" למה הם מחוייבים לקיים ז' מצוות?

דעת המאירי שהציווי לא נתבטל

והנה המאירי ב"ק שם כתב וז"ל: מי שהפקיע עצמו ופירק מעליו עול תורה ומצות, אעפ"י שמקיים מקצתם מצד נדבה אינו מקבל שכר עוד כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה וכו' עכ"ל, דמשמע מדבריו דהא דקאמר "עמד והתירן" אין הפי' שנפקע מהם חיובם בז' מצוות, כי בנוגע להחיוב שבהם לא הי' שינוי כלל, והכוונה הוא רק לגבי קבלת שכר דגם כשמקיימים ה"ה כאילו שאין מצווין ועושים ובמילא אין להם שכר כ"כ, ועי' גם בהגרי"פ בספר המצוות לרס"ג ח"ג ע' רמ"ז שכתב דבאמת כן משמע בפשטות הגמ', דהרי הגמ' מקשה איתגורי איתגר? ואיך שייך לומר שיהיו נשכרים בזה דעמד והתירם עי"ז שלא קיימום, ומסיק שהוא בנוגע להשכר כנ"ל, הרי מוכח דבגוף החיוב שלהם לא נעשה שינוי כלל.

דעת רש"י שהציווי נתבטל

אבל ברש"י שם בד"ה לומר שאפילו מקיימין אותן וכו' כתב: "שהרי אינן מצווין אבל מעונשין לא פטרן", הרי מוכח בהדיא דסב"ל שפי' דעמד והתירן כפשוטו שאינן מצווין, וכ"כ ברש"י ע"ז ג,א, בד"ה לומר: "התרה זו לא טובתם היא אלא שאין מצווין לקיימם ואם יקיימו לא יקבלו שכר" וכ"כ שם ו,א, בד"ה ולפני עור וז"ל: דמזבין לי' בהמה ומקריבה לעבודת כוכבים וב"נ נצטוו עלי' וכו' ונהי דאמרן עמד והתירן, מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליטול את הדין על שאין מקיימין אותן, ואעפ"י שאין להם שכר בקיומם קא עבר ישראל משום ולפני עור לא תתן מכשול עכ"ל. ועי' גם בחי' הרמב"ן וריטב"א מכות ט,א, שביארו ההפרש בין בן נח לגר תושב דגר תושב קיבל ע"ע ז' מצוות בפני בי"ד ונעשה עי"ז מצווה ועושה, משא"כ ב"נ לא קיבלם בפני בי"ד והוה "אין מצווה ועושה" ומשמע דסב"ל כרש"י דעמד והתירן היינו שנפקע חיובם, וכן פירש בערוך לנר שם ועיי"ש מה שהקשה ע"ז, (ומ"ש המהדיר שם בחי' הריטב"א החדש בהערה 129 שכוונתו דרק לגבי קבלת שכר הוה אינו מצווה ועושה, הנה מלשון הריטב"א במ"ש "שאף שאינו מצווה ועושה" משמע דסב"ל כרש"י).

וכ"כ בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קכ"ג לגבי איסור אבר מן החי לבני נח בענין אין איסור חל על איסור, דאין זה איסור מוסיף כיון שהוא גם בבני נח, כי מכיון שעמד והתירן נמצא שאין זה איסור לגביהם עיי"ש, ובההגהות שם (אות ז) תמה על הרמ"ע דפשיטא שהאיסור לא נפקע שהרי מבואר דהמושיט אבר מן החי לב"נ עובר על לפני עור וכו', ועכצ"ל דרק לגבי שכר ה"ה כאילו אין מצווים עיי"ש, ובפשטות הרמ"ע סב"ל כדעת רש"י הנ"ל, והי' לו להקשות על רש"י.

אלא דלכאורה קשה לשיטה זו דכיון דאין מצווין ע"ז למה באמת נענשים עליהם כמ"ש ברש"י כנ"ל, וגם דמשום זה עובר ישראל על לפני עור? (וכפי שהקשה הגרי"פ שם בארוכה וראה בשו"ת פנ"י ח"א יו"ד סי' ג', וח"ב אהע"ז סי' מ"ג דמשום זה ר"ל דאינו עובר על לפני עור אלא מדרבנן ולא מדאורייתא, אבל באחרונים כבר דחו דבריו ראה בס' אמרי בינה הל' טריפות סי' ז' ועוד).

הביאור לפי שיטת רש"י

והגאון רמ"ד פלאצקי ז"ל (בעהמ"ס כלי חמדה וחמדת ישראל) ביאר בזה בס' תולדות הרמ"ע מפאנו ע' 78 דאה"נ דניטל מהם הציווי על ז' מצוות, אבל מ"מ הם מחוייבים לקיימם כיון שהם מצוות שכליות משום ישוב העולם, וכפי שהאריך בספרו חמדת ישראל קונטרס דיני ב"נ אות א' דכל מצוות שכליות מחוייבים הם לקיימם מצ"ע, וביאר שזהו גם כוונת הרמ"ע במאמר הנפש ח"ג פ"י דגם עתה אחר מ"ת ניחא ליה למרייהו בשמרם עקב רב כמצווה ועושה וכו', וכוונתו שציווי הפרטי של כל אחד מהז' מצוות נפקע מהם, אבל אכתי יש להם חיוב כללי לקיים כל מצוות שכליות שהם משום ישוב העולם.

ויסוד זה שב"נ מחוייבים לקיים כל מצוות שכליות מצ"ע מובא בלקו"ש בכ"מ, כמו בחל"ו ע' 95 לגבי כיבוד אב, והובא שם דברי ר"ן גאון בהקדמתו למס' ברכות דכל המצוות שהן תלוייין בסברא ובאובנתא דלבא כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ כו', ובלקו"ש חל"ח ע' 28 האריך בזה לגבי שמירת מוצא שפתיו בב"נ, והביא שם דברי החזקוני פ' נח (ז,כא) שיש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו עיי"ש ועוד בכ"מ, וראה גם במורה נבוכים ח"ג פי"ז שכן כתב ובס' חסידים סי' קנ"ג, וראה בזה בס' אוהל רבקה ע' קנ"ז, ובס' זרע חיים ע' ק"ג ור"ג בארוכה והביא גם דברי הרמב"ן בראשית ו,יג, דמצוה מושכלת אין צורך לנביא להזהיר, וכ"כ רבינו בחיי שם ו,יב.

דעת הרבי לפי הרמב"ם

והנה בנוגע להלכה לדעת הרמב"ם, ביאר באור שמח (הל' איסורי ביאה פי"ד ה"ז) שהרמב"ם מפרש הגמ' דב"ק הנ"ל שעמד והתיר להם את המצוה שמצד נח ובניו, אבל בעת מ"ת נצטוו מצד מ"ת, וחיובם עכשיו הוא מצד שנצטוו ע"י משה, וזהו טעמו של הרמב"ם שכתב בהל' מלכים (פ"ח הי"א) שצריך לקיימם מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו וכו' כי מי שמקיים המצוה שלא מצד שנצטווה ע"י משה נחשב לעושה שלא מחמת המצוה עיי"ש, (ועי' גם בס' חי' הגרי"ז על הרמב"ם בסופו) דלפי"ז נמצא דבמ"ת נתחדש החיוב עליהם ע"י משה, ועמד והתירן קאי רק על הציווים שלפני זה.

אלא דבלקו"ש חכ"ו פ' יתרו (ג) סעי' ב' דייק מלשון הרמב"ם שכתב שם: "והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן" דלדעת הרמב"ם גם המצוות שלפני מ"ת לא נתבטלו ולא כהנ"ל, דאם נתבטלו מה שייך לומר דהודיענו שב"נ מקודם נצטוו בהן הרי לפי הנ"ל, אחר מ"ת אין אותם המצוות קיימים כלל, ולכן כתב בהערה 20 שם דנראה דשיטת הרמב"ם היא דלהלכה לא קיימ"ל כדרשת ר' יוסף דעמד והתירן, וציין שם להגרי"פ הנ"ל, ושם ביאר הגרי"פ די"ל דכיון ששאר אמוראים דרשו שם פסוק זה באופן אחר לגבי התיר ממונם וכו' לכן סב"ל להרמב"ם דלא קיימ"ל להלכה כרב יוסף, ועיי"ש בהשיחה בארוכה.

ולפי הנ"ל בדעת המאירי לכאורה יש מקום לומר ג"כ שהרמב"ם פי' הגמ' כהמאירי וכמ"ש הגרי"פ שכן משמע פשטות הגמ', דבנוגע לעצם הציווי לא הי' שום שינוי דאיתגורי איתגר ורק לגבי קבלת שכר בלבד נעשה כאילו אין מצווין ועושים, (אבל אם מקבל ע"ע ז"מ מפני שכן ציוה משה רבינו וכו' מקבל שכר כמצווה ועושה).

בגדר חיוב השואל

ב) בלקו"ש חל"א פ' משפטים (א) סעי' ב' כתב וז"ל: קיים חילוק יסודי בין סיבת חיובי השומרים (שומר חנם ושומר שכר) וחיובי השואל: השומר כשמו כן הוא - שענינו וקיבל על עצמו והתחייב לשמור חפצו של פלוני עד שיחזירנו בשלימות לבעליו [וסיבת החילוק בין חיובי שומר חנם ושומר שכר - דשומר שכר שמקבל שכר על שמירתו חייב לשמור החפץ בשמירה מעולה יותר לשמור גם מגניבה ואבידה, ושומר חנם שאינו מקבל שכר על שמירתו דיו בשמירה פחותה ופטור על גניבה ואבידה] משא"כ חיובי השואל אינם באים (רק) מהתחייבותו לשמור החפץ של המשאיל, אלא דהוי גם כאילו קנה החפץ לגמרי, ובמילא חייב להחזירו (ע"ד הלואה) דמכיון ש"כל הנאה שלו" קנה את החפץ להתחייב גם באונסין (שאין שייך להשמר מהם, אין גדר שמירה בהם). עכ"ל.

ועי' בחי' הצ"צ כתובות נד,ב (צויין בהשיחה שם) דשקו"ט במ"ש התוס' שם בד"ה אם רצה דמתנה שומר חנם להיות כשואל ואין זה קנין דברים כיון שמשעבד גופו כו' וכתב הצ"צ שהמהרש"א שם כתב: "שמשעבד גופו בקנין לעשות לו שמירה מעולה כשואל ולהתחייב אם לא יעשה כן" ומשמע דסב"ל דחיובו של שואל על אונס נובע מצד קבלתו לשמירה מעולה, וממשיך הצ"צ דמלשון התוס' לא משמע כן אלא שמשעבד גופו על התשלומין ולא על השמירה, ומבאר טעם התוס' משום דלא שייך קנין שישמור כשואל דהא שואל חייב על מת ונשבר ונשבה ואיך ישמור שלא תמות, ולהמהרש"א צ"ל דגם ע"ז שייך שמירה שישמור שלא תבוא לידי חולי ממאכל ומאויר מזוהם וכה"ג ונהי דבשעה שבא האונס אין ביכולתו להציל מ"מ לכתחילה י"ל דשייך שמירה שלא יבוא לידי זה, וממשיך דגם בס' הפלאה שם שקו"ט בכל זה ומסיק ג"כ דבאונס לא שייך שמירה וצ"ל שמשעבד א"ע על תשלומין, ומביא דבשטמ"ק ב"מ פרק השוכר את הפועלים משמע כמהרש"א שכתב "דגופו משועבד להיות כשואל" אבל מהראב"ד שם לא משמע כן, עכתו"ד הצ"צ. וראה גם ב"ק קיב,א, ברש"י ד"ה אין חייבין "דלא קבילו עלייהו נטירותא" דשם איירי לענין שואל שאם השואל מת אין היורשין מחוייבים על אונס כיון שלא קיבלו עליהם שמירה ומשמע קצת כמהרש"א שהחיוב דאונס נובע מצד קבלת שמירה, וכבר העיר מזה בס' מחנה אפרים הל' שאלה ופקדון סי' א' (אבל בכתובות לד,ב, פירש"י בלשון אחר שהם אינם שואלים).

והנה מדיוק הלשון בלקו"ש (שכתב "גם" ו"אינם באים רק") משמע ברור דתרווייהו איתנהו בחיובו של שואל הן מה שמקבל על עצמו לשמור והן משום שהוא קונה החפץ, ונראה לבאר זה דבנוגע לכל מה שבידו לשמור שהחפץ לא יופסד כו' ה"ה מקבל על עצמו לשמור וכו' דלא גרע משאר שומרין ומקבל עליו גם שמירה מעולה יותר, ויש בו עוד חיוב משום שהוא קונה הדבר ולכן חייב אפילו באונסין שלא שייך שם שמירה.

והנפק"מ בהא שיש לו ב' חיובים הוא, דאם משום הקנין בלבד הרי אין לו שום חיוב שמירה שלא יופסד החפץ, [כמו בהלוואה] כי אם דאם הופסד החפץ בכל אופן שהוא ישלם ממון, משא"כ משום החיוב שמירה שמקבל על עצמו ודאי צריך לשמור בשמירה מעולה שלא יופסד החפץ כנ"ל, ונפק"מ גם בהא דאיתא בכתובות לד,ב, דפליגי שם אם שואל משעת שאלה משתעבד או משעת אונס, ורב פפא סב"ל משעת אונס, ומביא ברייתא דהניח להם אביהם פרה שאולה ה"ה משתמשין בה כל ימי שאילתה ואינם חייבים באונסין, ואם סבורין שהי' של אביהן וטבחוה משלמין דמי פרה בזול, אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים, ואיכא דמתני דין זה דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים על הרישא דחייבים משום דסב"ל דמשעת שאלה מתחייב ונמצא שכבר חל שעבוד בחיי האב, וכ"ש אסיפא, ויש אומרים דקאי רק על הסיפא דרק אז משלמין אבל ארישא לא משום דסב"ל כרב פפא שמשעת אונס חייב ובמילא לא הי' שום שעבוד בחיי האב, והקשו התוס' (בד"ה אבל) דא"כ גם בסיפא למה חייבין הלא הטביחה הי' לאחר מיתת האב? ותירצו וז"ל: דהתם פשע בה האב שהי' לו לומר לבניו שאינה שלו הילכך מחיים פשע בה ונתחייב בה באותה שעה ונשתעבדו נכסיו, עכ"ל. דמוכח מזה דגם בשואל יש דין שפשיעה מחייבתו, ואם הי' שם רק דין קנין בלבד מה שייך שם פשיעה שזה יחייב אותו כו' ומוכח מזה כנ"ל. דרק מצד קבלת שמירה מתחייב בעת הפשיעה ונשתעבדו נכסיו ולכן היורשים מחוייבים.

ועי' ב"ק ד,ב, דחשיב ר' אושעיא שומרים בהדי אבות נזיקין וחשיב גם שואל, והטעם דהוה בגדר נזיקין כיון שחייבים מפני שלא שמרו כמבואר ברש"י שם, וחשיב גם שואל, הרי מוכח דגם בשואל יש טעם זה.

ובב"ב ג,א, בתוד"ה קנין דברים הקשו התוס' ממתנה שומר חנם להיות כשואל כו', דלמה אין זה קנין דברים, ותירצו כי עכשיו משעבד א"ע ממש שאם יאנס ישלם ולכן ה"ז קנין מעליא עיי"ש, והתוס' לא קאמרי ששעבוד גופו לשמור שמירה מעולה, ולפי הנ"ל דגם זה נכלל בחיוב השואל לכאורה למה לא קאמרי התוס' כן?

ואפ"ל דבנוגע לזה שיתחייב על גניבה ואבידה וכיו"ב ודאי ידעו התוס' שזהו קנין גמור שהרי משעבד גופו לשמור, וכל קושייתם הי' מזה שמתחייב גם באונסין שלא הי' בידו לשמור כלל, דבזה לא שייך קבלת שמירה, ולכן פירשו התוס' שזהו משום שהתחייב עצמו בקנין לשלם אם יארע אונס, וזהו קנין דברים כיון דאי"כ שום שעבוד עכשיו שחל בעת הקנין רק דלפועל ישלם אח"כ, וע"ז תירצו דגם בזה משעבד גופו עכשיו שאם יאנס ישלם ולכן הוא קנין גמור. (וראה קו"א בשו"ע אדה"ז סי' תמ"ג).