עירובין צה, א (ר"פ המוצא תפילין) במשנה: "המוצא תפילין מכניסן זוג זוג ר"ג אומר שנים שנים, בד"א בישנות אבל בחדשות פטור" (- דאין חייב להכניסן לעיר אע"פ שהן בביזיון, אלא דינן כשאר כתבי הקודש שמחויב לשמרן עד שיחשיך).

ובהמשך הגמ' (צו, ב) מובאת ברייתא דחלקו בזה ר"מ ור"י, דר"מ מתיר גם בחדשות להכניסן לעיר, ור"י אוסר. ובהסברת מחלוקתם תולה רבא במח' האם "טרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין" או לא - דלר"י חיישינן בתפילין חדשות שקמיע הן, ואסור ללובשן בשבת כשמונחין בבזיון, דאינן תפילין; ולר"מ ס"ל דלא טרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין, ולכן מתיר בחדשות.

אמנם, מסקנת הגמ' שם היא כדברי אבוה דשמואל בר יצחק, דלכו"ע לא טרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין, אלא הפי' 'ישנות' הוא תפילין עם רצועות הקשורות להן בקשר של תפילין, ו'חדשות' - תפילין עם רצועות שאינן קשורות, דר"י ס"ל דאסור לקשור אותן בשבת, ור"מ מתיר במקרים מסוימים לקשור, ולכן יתיר ללבוש גם בחדשות.

והנה הרמב"ם בהלכות שבת פי"ט הכ"ג מביא דין זה וז"ל: "המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים, כיצד הוא עושה? לובשן כדרכן מניח של יד בידו, של ראש בראשו ונכנס וחולצן בבית וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצן עד שיכניס את כולן. ואם היו הרבה ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש הרי זה מחשיך עליהם ומכניסן במוצאי שבת". ובהלכה הבאה: "בד"א בשהיו בהן רצועותיהן והן מקושרין קשר של תפילין שודאי תפילין הן, אבל אם לא היו רצועותיהן מקושרות אינו נזקק להן"1.

והקשה הראב"ד עמ"ש שהא דבמקושרין מותר להכניסן הוא מטעם ד"ודאי תפילין הן", שזהו לכאו' רק כדברי ההו"א בהגמ' - כדברי רבא - שהסברא לאסור בחדשות היא כיון שחוששין שקמיע הן, ואילו ישנות ש"ודאי תפילין הן" לא חוששין, אבל למסקנת הגמ' הרי האיסור בחדשות הוא כדברי אבוה דשמואל בר יצחק משום שרצועותיהן אינן מקושרות ואסור לקושרן בשבת, ולכן אינו יכול ללובשן, אלא (כלשון הראב"ד) "מחשיך עליהם ... שלא לזלזל בקדושתן כמו שמצילין כל כתבי הקודש".

והה"מ שם כ' לתרץ בזה דבאמת חזר בו הרמב"ם מדבריו שהוא מטעם דאדם טורח ומזייף. וראייתו ממ"ש הרמב"ם בהלכות ציצית פ"ב "המוצא תכלת בדרך אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה" (כי "טריח איניש כולי האי ומזייף"). ושאלוהו חכמי לוניל (מובא ב'מגדל עוז'): "לפי עניות דעתנו אין לנטות ימין ושמאל דהרי מסקנא דשמעתא דשזורין מופסקין כשרה, דכולי האי לא טרחי. והא דתנן המוצא תפילין ישנות מכניסן זוג זוג אבל לא חדשות כרבי יהודה, לאו משום דחיישינן שמא קמיעים הן - דכולי האי לא טרח לעשות קמיע כעין תפילין אלא מה הן חדשות שאין מקושר, ומשום דלא אפשר למקטרינהו בשבת ואפילו בעניבה, דרבי יהודה לטעמיה דאמר עניבה קשירה היא" - ע"כ שאלת חכמי לוניל. והשיב להם הרמב"ם: ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעותי וכן הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפילו מצא חוטין פסוקין פסולין שזורין כשירה. עכ"ל. כלומר - דלדעת הה"מ חזר בו הרמב"ם מדבריו שטורח אדם ומזייף.

אבל מעיון פשוט בתשובת הרמב"ם לכאו' נראה שבניגוד לשאלתם - שהיא בנוגע לציצית ותפילין - הודה להם הרמב"ם על ציצית בלבד שחוטין פסוקין פסולים (שבזה כן חושש), אבל שזורין אכן כדבריכם דכשרה כי לא טריח כולי האי; אבל בנוגע לתפילין לא מצינו בדבריו שחזר בו2.

ואמנם ראה בב"י ועוד שניסה לפרש שהרמב"ם בדבריו סובר כדעת רבא, דבתראה הוא, שתולה את המח' בחשש דטריח כולי האי. אבל דוחק לומר כן, דה"ז ההיפך ממסקנת הגמ' בפירוש (ולכך נדחק הרי"ף וגרס בדברי אבוה דשמואל בר יצחק "הא דישנות כן משום דמקושרות נינהו לא טריח איניש כולי האי בקמיע").

ואוא"פ בדא"פ ליישב דברי הרמב"ם בהקדים דברי הרבי בלקו"ש חכ"ט עמ' 65 שמסביר את החילוקים לדעת הרמב"ם בפעולת המצוות על האדם בין מצוות מזוזה, ציצית ותפילין. וז"ל: "קומט אויס, אז לויטן רמב"ם איז דא אַ חילוק עיקרי צווישן די דריי מצוות באופן פעולתן על האדם המקיימן: ביי תפילין איז מצד "קדושת תפילין", וואָס דאָס איז ניט דער עצם החפצא דתפילין אדער פון מהות המצוה". עכ"ל ועיי"ש.

ובהערה 43 שם: "ד"קדושת תפילין" (הפועלת על הגברא) כוללת לא רק הפרשיות עם הבתים כו', כ"א גם הרצועות (והקשרים), שכולם ביחד מהווים קדושת תפילין (דעיקרה וסיבתה - כשהם קשורים ומונחים על האדם) כו'", עיי"ש.

כלומר: אופן פעולת התפילין על האדם - לשיטת הרמב"ם - היא מצד קדושת התפילין, וקדושה זו תחול עליהן רק כשהיא תהיה מורכבת מכל הפרטים המרכיבים את התפילין; הבתים, הפרשיות, הרצועות והקשרים, ובאם לאו ה"ז רק ה'חפצא' של התפילין, ש(גם בה ישנה כמובן קדושה, אבל) אינה "קדושת התפילין" המלאה.

והנה בנדו"ד בהל' שבת, הא דמתירין לאדם שמוצא תפילין בשבת ללבוש אותם ולקחתם - הרי צריך להיות כדרך הלבישה בחול, ובחול האדם מקיים את המצוה דווקא שהיא מורכבת מכל הפרטים, דאילולי כן לא חל הגדר של קדושת תפילין (אלא חפצא דתפילין - כהמשך ההערה בלקו"ש שם), א"כ כשאין בתפילין אלו את כל הפרטים שבתפילין - אין בהם כלל את "קדושת תפילין" (המיוחדת) לשיטת הרמב"ם, כיון שכל מצוות התפילין נמדדת לפי פעולת התפילין על הגברא, שהיא קדושת התפילין המורכבות מכל הפרטים דווקא. ולכן כשחסר פרט אחד בתפילין יהיה אסור על האדם שמצאן בשבת ללובשן.

ולפי"ז אואפ"ל דיובנו דברי הרמב"ם "בד"א בשהיו בהם רצועותיהן והן מקושרין קשר של תפילין שודאי תפילין הן" - דאינו בא לומר שאם רצועותיהן אינן מקושרות הם בחזקת קמיעין, כנגד מסקנת הגמ', אלא כיון שאם אינם מקושרים חסר פה חלק מגדר התפילין, דחסר כאן קדושת התפילין הפועלת על האדם הלובשן, אינו יכול עכשיו ללבשן כדרך לבושן בחול. ואפ"ל יתירה מזו - דאינו צריך כלל לקחתן, כיון שכעת - כשאינן מקושרים - אין עליהם קדושת תפילין המיוחדת אלא הן כשאר כתבי קודש, ו(כל' הרמב"ם) "אין נזקק להן".

ולפי"ז יובן דאפ"ל דבאמת פסק הרמב"ם כאבוה דשמואל בר יצחק שכיון שקדושת התפילין כלולה גם מהקשרים של התפילין, לכן אם הרצועות לא מקושרות להן אינו נזקק להן כי אינם כבר בגדר "קדושת תפילין", ולא משום דחיישינן דטריח כולי האי לעשותן קמיע ואינן תפילין.

ולכאו' יש לדייק כן גם מדברי הר"י מלוניל "שישנות - שניכר בהן הקשר העשוי כמיו יו"ד בשל זרוע וכמין דל"ת בשל ראש דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן בבזיון. אבל בחדשות פטור - כלומר פטור מלהניחן דקמעי בעלמא הם כיון שאינם מקושרות (ומפרט הר"י מלוניל:) ואע"פ שעשויין כמין בתים של תפילין, ואע"פ שיש בהן רצועות, הלכך לא מחללינן עליהן בשביל הצלתן לפי שאין בהן קדושה, אלא כשנעשו לשם תפילין". - כלומר, למרות שכל הפרטים נעשו לשם תפילין, הרי מאחר דקדושת תפילין כלפי האדם חלה רק מכל הפרטים, לכן כאשר אין את כל הפרטים שבתפילין לא חלה על האדם החובה להצילן. (אמנם פשוט שלהעמיד כהנ"ל הן בדברי הרמב"ם והן בדברי הר"י מלוניל הוא בדוחק, ורק ליישב באתי).

1) וכ"ה גם דעת הרי"ף. וראה בב"ח על הטור סימן שא שמביא שסובר הטור דעה שלישית דלא כרמב"ם ולא כראשונים, אמנם הב"י כ' דדעת הטור כדעת הרמב"ם והרי"ף.

2) כמו שאכן רואים שבגרסת ספר הרמב"ם שלפנינו תוקנה הטעות ומופיע כדברי תיקון הרמב"ם בתשובתו, ומשא"כ בנדו"ד - הל' שבת - נשאר הגי' כבתחילה.