בלקו"ש ח"ח ע' 166 דן במה שהשבטים היו מבזים את פינחס על הריגתו את זמרי, שהרי "אבי אמו [יתרו] פיטם עגלים לעבודה זרה". ושם נתבאר שנימוקם בזה היה ענין האכזריות שבפיטום עגלות לשחיטה, ואמרו שאכזריות זו עברה מיתרו לפינחס. ועל ביאור זה מקשה, למה לא נימא שטענתם על פינחס היתה שירש מסבו ענין הנטיי' לע"ז [ע"ש הסבר טענה זה לנדו"ד]? ומתרץ (א) שאני ע"ז מאכזריות, שהאכזריות היא תכונה בטבע מדות האדם, וזה עובר בירושה, משא"כ עבודה זרה - שהיא ענין של דיעות, וזה אינו עובר בירושה.

ברם לעיל שם (הערה 31) מביא מ'היום יום' (כ"ח אייר) איך שנכד שהוא בן בתו 'יורש' תכונות הסבא ביתר שאת על נכד אחר, על פי מארז"ל "איש מזריע תחלה יולדת נקבה וכו'". ועל זה מציין שסברא זו הובא להלכה - בפרי מגדים או"ח סי' קכח א"א ס"ק קסב. המדובר שם הוא בבת כהן שהמירה, שזה מהווה פגם על האב. ודנו כמה פוסקים לומר שכל שכן בבנו שהמיר שהאב הוא פגום. ועל זה מעיר הפמ"ג, אולי דוקא בבת נאמר ענין זה, כי יחסה לאבי' קרובה יותר, כמארז"ל "איש מזריע תחלה יולדת נקבה".

דלכאורה, הרי בהממירה דתה ר"ל מדובר בענין של דיעות, ולפי המובא למעלה, ענין הדיעות אינו ענין תורשתי?

ואולי יש לחלק, שביתרו הרי אח"כ כיחש בכל עבודה זרה, ואמר "עתה ידעתי וגו'", ובמילא אין לחשוש שדיעותיו שבעבר עברו לנכדו באופן תורשתי. ואילו לענין הבת שהמירה, הפגם הוא שגם בהאב יש נטיי' נסתרה לע"ז. ועדיין עלינו לומר שגם בדיעות יש ירושה [שלכך מנמק הפמ"ג שיש להאב השפעה יתירה בנטיית הבת מאשר בנטיית הבן], אבל הוא פחות הרבה מערך ההשפעה התורשתית בענין של מדות. אכן כאשר ההורה הוא בחיים אז עלול יותר שנטיית ההורה תשפיע על הולד לטפח הנטיי' התורשתית לרבד מעל ומעבר להנטיי' של ההורה. ואם כך הוא בלא-טוב, כל שכן הוא בצד הטוב.

בלקו"ש חלק לא (ע' 191) מבאר פלוגתת הרשב"ם ותוס' בפסחים (קב, ב) בטעם למה לא מברכים על בשמים במוצאי שבת שחל בו יו"ט. והנה בסעיף ג מביא מכמה ראשונים הפי' דנשמה יתירה בשבת שהוא ענין המנוחה שיש בשבת "רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו" [רש"י במס' ביצה טז, א] "שמרחיבים דעתו לאכילה ולשתי'" [פירש"י תענית כז, ב] "המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת" [תשו' הרשב"א ח"ג סר"צ], ומביא מתר"י לברכות נא, ב "וטעם הבשמים במוצ"ש מפני הנפש יתירה שהיתה לו ממנוחת שבת והוא מצטער עכשיו כשהלכה אותה מנוחה ממנו ומריח בבשמים כדי ליישב נשמתו", ועיי"ש איך שמבאר לפי זה הפלוגתא דרשב"ם שכ' דאין מברכים על בשמים במוצ"ש שחל בו יו"ט מפני שגם ביו"ט יש נשמה יתירה כמו שבת לטעם התוס' שסובר שביו"ט אין נשמה יתירה ורק ששמחת יו"ט ואכילה ושתי' מועיל כמו בשמים.

ובסעיף ו' כתב דאף שכמה ראשונים הביאו הענין דנשמה יתירה כטעם על ברכת בשמים אמנם הרמב"ם לא הביאו וכתב "ולמה מברכים על הבשמים במוצ"ש מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב" והיינו שכתב מפני שהנפש - סתם - ולא יתירה דואבת, וגם מה שכתב ליציאת שבת - בכלל, ולא בפרטיות על נטילת נשמה היתירה. ובסעיף ז' מבאר דהרמב"ם סב"ל שברכת בשמים בהבדלה אינו ענין צדדי אלא שהיא מעצם תוכן ענין הבדלה, דהנה הרמב"ם בריש פכ"ט מבאר שגם הבדלה [ולא רק קידוש] ענינה זכירת שבח וקידוש ונתבאר בלקו"ש חל"א (ע' 99) ואילך שמטרת זכירה זו ביציאת השבת הוא להמשיך זכירת השבת בימי החול, ולכן כשמזכירים דברי שבח וקידוש זקוקים לענין של שמחה וכמובן שאין מקום לזכירת שבח וקידוש במצב של נפש דואבת, ולכן מברכים אז בשמים. ומביא מס' הפרדס לרש"י "וכל זה תיקנו כדי שיהא זכרון שבת בלבו ויהא שמח אף בצאתו".

ויש להעיר דאף הר"ן בפסחים שם אינו מזכיר בכלל נשמה יתירה ורק "הנחת הנפש", ולפי זה מבאר בחדא מחתא למה אין מברכים על בשמים במוצאי יו"ט ולמה אין מברכים במוצ"ש שחל בו יו"ט "דמשבת לחול שיצא ממנוחה שלימה לעמל גדול צריך הנחת הנפש בבשמים אבל משבת ליו"ט הרי יש ביו"ט ג"כ קצת מנוחה ומיו"ט לחול ג"כ אינו יוצא ממנוחה גמורה שהרי טרח באוכל נפש ולפיכך אין מברכין על הבשמים בשניהם", ובתחילת השיחה רצה לבאר הרשב"ם למה אין מברכים במוצאי יו"ט [אף שלשיטתו יש בו נשמה יתירה] עם דברי הר"ן, ולכאורה כמו שלא רצה לפרש הרמב"ם למה אין מברכים במוצאי יו"ט ע"ד הר"ן [ראה בסעיף ו' בהשיחה שכ"כ המ"מ] כי אינו מזכיר ענין המנוחה לרמז החילוק בין שבת ליו"ט כמו כן איך נפרש הרשב"ם לפי הר"ן ובפרט שכנ"ל הרשב"ם ס"ל שבשמים הוא ליישב הנפש משום הנשמה יתירה והר"ן כנ"ל לא הביא בכלל ענין נשמה יתירה [אף לא במובן של מנוחה וכו' כשאר ראשונים הנ"ל]. ובפרט שלפי הביאור בהשיחה נשאר הקושיא לדעת הרמב"ם למה אין מברכין על בשמים במוצאי יו"ט ולמה אין הנפש דואבת ליציאת יו"ט, וגם צ"ב גדר הבדלה במוצ"ש שחל בו יו"ט דלכאורה אין ענינה להמשיך זכרון השבת בחול כי אינו חול כי הרי אף יו"ט "שבתות ה' הן" כלשון הרמב"ם בהל' י"ח [ראה גם בסעיף ט' בסוף השיחה].

עוד יש להעיר במה שמביא הרבינו יונה בברכות בטעם הבשמים במוצ"ש, הנה התר"י על הגמ' ברכות נג, א המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בציפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים, פי' בטבריא הי' מנהגם לגמר את הכלי בע"ש מפני כבוד השבת שיריחו ריח טוב ובציפורי היה מנהגם לגמר את הכלים במוצ"ש וגם הם לכבוד שבת היו עושין שהיו מראין הצער שיש להם מהנפש יתירה שהיה להם במנוחת השבת וכדי להתנחם מהצער שהיה להם מפרידת השבת היו מגמרין את הכלים להריח ריח טוב וי"מ שעל זה אמרו יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ומוציאי שבת בציפורי שבטבריא היו מגמרים הכלים בע"ש ובציפורי במ"ש לכבוד השבת כדכתבינן עכ"ל ועד"ז בתר"י על המשנה [נא,ב] ובה"א נר ובשמים מזון והבדלה "דס"ל לב"ה שמיד שמברך על הנר מברך על הבשמים שהוא ג"כ מענין השבת שמראה הצער שהיה לו". נמצא מדבריו שבבשמים מלבד יישוב נשמתו יש בה גם מכבוד שבת ע"י זה שמראה הצער, ועד כדי כך שבציפורי היו עושין עוד פעולה בבשמים [לגמר הכלים להריח ריח טוב אף שאין מברכין עליו] שהוא בדוגמת הכבוד שבת שבערב שבת בטבריא ואמרינן יהא חלקי וכו'. ונמצא שהיישוב הנפש בא לא רק מצד עצם הריח שהוא משיב את הנפש [ברכות נז, ב "שלשה משיבין דעתו של אדם קול מראה ריח"] אלא גם מזה שמראה הצער ואז ניכר שהוא לכבוד שבת, וי"ל שזה בדוגמת הפי' בהרמב"ם שממשיכים זכרון השבת גם בימי החול שמיישבין הנפש ע"י שמראה הצער ואז הבשמים נעשה לכבוד שבת גופא ביציאתו [ועד אשר שבציפורי אחרי ברכת בשמים עשו פעולה בבשמים אשר במ"א - בטבריא - עשו אותו פעולה בע"ש לכבוד שבת].

בלקו"ש ח"ב ע' 426: "באמת דארף מען פארשטיין, פארוואס איז דא א חילוק פון ניסוך היין ביז ניסוך היין. ביידע לערנט מען דאך אפ פון איין פסוק, ונסכיה לשון רבים"... עכ"ל (ההדגשה אינו במקור).

וב'הנחה' המקורית משיחה זו (שיחות קודש תשט"ו ע' יד): "איז עפ"י נגלה ניט מובן פארוואס זאל זיין א חילוק פון ניסוך היין מיט ניסוך המים. ביידע לערנט מען אפ פון איין פסוק, עס שטייט אין תורה ונסכיה לשון רבים, גייט דאס אויף ניסוך היין וניסוך המים, היינט פארוואס זאל עפעס זיין א אונטערשייד צווישן זיי"?

והנה, ב'תורת מנחם' חי"ג הובאה שיחה זו בתרגום ללה"ק, אך אין הלשון מכוונת ממש להלשון בלקו"ש (וב'הנחה'); וזה"ל שם: "אך צריך להבין - מדוע יש אמנם חילוק בין ניסוך היין לניסוך המים. ניסוך המים נלמד מהפסוקים שבהם מדובר אודות ניסוך היין, וכמרומז גם בכך שא' הפסוקים הוא "ונסכיה" לשון רבים".

כשמעיינים בהציון שציינו שם ב'תורת מנחם' - שאינו נמצא בלקו"ש (ובוודאי שלא ב'הנחה') - מובן למה הוצרכו לשנות את הלשון:

ב'תורת מנחם' מציינים ל"שבת קג, סע"ב. וש"נ". - הגמרא שם מביאה את הלימוד הידוע (שהובא גם בפרש"י עה"ת) על ניסוך המים מזה שנאמר ביום השני דסוכות "ונסכיהם", ביום הששי "ונסכיה", וביום השביעי "כמשפטם"; "הרי מ"ם יו"ד מ"ם - מים, מכאן רמז לניסוך מים מן התורה".

ובכן, לפי לימוד זה הרי שהלשון בלקו"ש נראית לא מספיק ברורה ומדוייקת, וכנראה זהו הטעם ששינו ב'תורת מנחם' - ובמקום לכתוב בקיצור "את ניסוך היין וניסוך המים לומדים מאותו פסוק: ונסכיה לשון רבים", הוצרכו להאריך ולכתוב (בלשון "מסורבלת"): "ניסוך המים נלמד מהפסוקים שבהם מדובר אודות ניסוך היין, וכמרומז גם בכך שא' הפסוקים הוא 'ונסכיה' לשון רבים".

ובכן, אם קבלה היא נקבל; אבל אם שינוי זה נעשה מצד הסברא, הרי שלכאורה אין בו כל צורך ואפשר שפיר להשאיר הלשון בלקו"ש על מתכונתו:

בפשטות, הכוונה בשיחה אינה לאותה דרשה שב"שבת קג, סע"ב", אלא לדרשה אחרת - והיא בתענית (ב,ב) ובזבחים (קי, ב): "רבי עקיבא אומר - 'ונסכיה', בשני ניסוכין הכתוב מדבר, אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין". וכפי שמוכח גם מתוך הלשון שב'הנחה' המקורית: "עס שטייט אין תורה ונסכיה לשון רבים, גייט דאס אויף ניסוך המים וניסוך היין".

ומעתה מובן שהלשון שבלקו"ש "ביידע לערנט מען דאך אפ פון איין פסוק, ונסכיה לשון רבים" - מתאימה ומכוונת, ואין צורך להוסיף ולא לגרוע. וק"ל.

* * *

בקובץ האחרון (א'כ עמ' 58 ואילך) כתב המשפיע הרב י.י.ג. שי' בענין מקום וזמן, מי מהם נעלה מחבירו.

ויש להעיר שבחלק גדול מדבריו כיוון להמבואר בשיחת ש"פ ויקרא תשמ"ח, עיי"ש.