בלקו"ש חל"ה פ' ויצא ב' מביא מתניתין דרפ"ד דברכות: "תפלת השחר עד חצות תפלת המנחה עד הערב תפלת הערב אין לה קבע" דמשמע מזה דסדר התפלות הוא "שחרית מנחה מעריב", ומקשה ע"ז מהא דאיתא בגמ' שם (כו, א): "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים, שחרית מתפלל במנחה שתים . . איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים, את"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אבל הכא תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו, או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל", ופשיט זה מהא דאמר רבי יוחנן: "טעה ולא התפלל מנחה – מתפלל ערבית שתים, ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו", הרי מפורש כאן בגמ' להיפך, דסדרן של ג' תפלות הוא ערבית שחרית מנחה, ולכן סלקא דעתך אמינא שאי אפשר להשלים תפלת מנחה בתפילת ערבית שלאחרי', כיון שכבר עבר יומו, וגם לפי המסקנא דלא אמרינן "עבר יומו בטל קרבנו" ה"ז רק לפי ש"צלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל" אבל מ"מ תפלת ערבית הוא מיום שלאחריו ולא כהסדר שהובא בהמשנה?

ובהערה 10 שם כתב דאכן המאירי פירש שם לפי המסקנא, דהא שיש תשלומין של מנחה בערבית ה"ז משום דאברים ופדרים שמתעכלין כל הלילה מקרבן היום שעבר הם עיי"ש, ושם הטעם הוא משום שהלילה הולך אחר היום וא"כ גם בתפלה כן, וכנראה שהוא פירש דברי רבי יוחנן "טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית ב' ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו", דכוונתו לומר דליכא כאן עבר יומו, כיון דבקרבנות ה"ה יום אחד, ועי' גם בשבלי הלקט ענין תפלה סי' ג'.

אבל לדידן נקטינן להלכה שבאמת כבר עבר יומו של תפלת מנחה, ומ"מ מתפלל בלילה משום דרחמי נינהו, ומפרשינן כוונת ריו"ח "ואין בזה משום דעבר יומו כו'" דאין זה חסרון הכא, כיון דצלותא רחמי היא, וכמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' ק"ח סעי' ב': "טעה או נאנס ולא התפלל מנחה כו' ואעפ"י שהתפלות הן כנגד הקרבנות, אין אומרים כיון שעבר יומו בטל קרבנו, כיון שמ"מ התפלות הן בקשת הרחמים וכל אימת שיתפלל יש לו שכר תפלה כו'".

ומבאר ענין זה בארוכה ע"פ הידוע הכלל בהלכה, דבמעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, ובענין התפלה תרווייהו איתנהו בה, שיש בענין התפלה גדר של "קדשים" שמצד זה לילה הולך אחר היום, [שחרית מנחה ערבית], וגם גדר של "מעשה בראשית" שבזה היום הולך אחר הלילה [ערבית שחרית מנחה], דענין ה"עבודה שבלב" שבתפלה - הדביקות בה', ה"ז גדר של "קדשים" דהוה כמו קרבנות, שהם הקרבה לה', והענין ד"בקשת צרכיו" שבתפלה ה"ז הענין ד"מעשה בראשית" שהאדם חושב אודות צרכיו, עיי"ש בדברים הנפלאים.

בגדר תפלת תשלומין איזה תפלה היא

ואפשר לומר שיש חילוק להלכה אי נימא דיש תשלומין של מנחה בערבית משום דרחמי נינהו, או כהמאירי משום דאברים וכו' מתעכלים כל הלילה והלילה הולך אחר היום, דהנה בגדר תפלת תשלומין כבר ידוע שנסתפקו באחרונים אם הפירוש הוא: א) שתפלת התשלומין היא היא אותה התפלה שהחסיר, כגון כשלא התפלל שחרית שמתפלל מנחה שתים, הנה תפלה השני' היא תפלת שחרית, והדין דתשלומין הוא דאפשר להתפלל תפלת שחרית בתורת תשלומין אחר תפלת מנחה, ב) שגם תפלה שני' היא תפלת מנחה, כי אחר זמנה לא שייך כלל תפלת שחרית, והדין דתשלומין הוא שאפשר לו להתפלל תפלת מנחה ב' פעמים להשלים התפלה שחסר שהרי צריך להתפלל ג' תפלות בכל יום[1].

וראה שו"ע אדה"ז (סי' רצד ס"ב): "וכן מי ששכח או נאנס ולא התפלל ערבית במוצאי שבת ומתפלל שחרית שתים צריך להזכיר הבדלה בתפלה שניה שהיא לתשלומין אע"פ שכבר הבדיל על הכוס בלילה לפי שההבדלה שבתפלה היא עיקר התקנה", ומשמע מזה דסב"ל כאופן הא' דתפלה השני' היא תפלת ערבית ולכן מבדיל אז, אבל בהגהות הגרע"א שם חולק ע"ז וסב"ל שמזכיר הבדלה בתפלה הראשונה, ובפשטות י"ל דטעמו הוא משום דסב"ל דתפלה שני' לאו שם ערבית עלה אלא של שחרית ולכן מבדיל בראשונה.

אבל יש לדחות דטעמו של הגרע"א הוא כמבואר בחי' הגר"ח על הש"ס (סי' ב') דאף דתפילה שניה אתיא לתשלומיו מ"מ צריך לאמר הבדלה בראשונה, משום דדין הבדלה אינו סדר בתפילת ערבית של מוצאי שבת, כי אם דהוא דין בתפילה ראשונה של חול ואף אם הוא תפלת יום ראשון עיי"ש, (ואדה"ז נראה דסב"ל דקבעוה בסדר התפלה של מוצ"ש).

וראה גם באשל אברהם (להגה"ק מבוטשאטש) ריש סי' ק"ח שכתב דבשבת אם משלים של שחרית במנחה אומר ישמח משה כבשחרית עיי"ש, והטעם בזה י"ל כנ"ל באופן הא' (וראה תהלה לדוד שם אות י'), ועי' מג"א סי' ק"ח סק"א וז"ל: מתפלל מנחה. וכשהוא ש"ץ יוצא במה שמחזיר התפלה בקול רם (רדב"ז סי' שס"א כ"ה) עכ"ל, וכ"ה בשו"ע אדה"ז שם ס"ו, ולכאורה בשלמא אי נימא כאופן הב' שתפלת התשלומין היא תפלת מנחה שפיר מובן איך אפשר לו להוציא את הרבים בתפלת מנחה, אבל אי נימא שהיא תפלת שחרית דיליה, איך מוציאם בתפלת המנחה, וא"כ מוכח מזה כאופן הב' וזהו לא כפי שנת' בדעת אדה"ז סי' רצד?

אבל עי' בשערי תשובה שם שכתב וז"ל: וכתב בר"י מי שנאנס ולא התפלל ערבית ובשחרית התפלל בלחש לחובתו, ובחזרת תפלת הש"ץ כיון לצאת בה תפלת ערבית לתשלומין יצא וכו', ואע"ג דהש"ץ מכוין להוציא מי שאינו בקי על תפלת שחרית והוא מתכוון על ערבית לית לן בה כיון דהברכות כי הדדי נינהו וכמ"ש המג"א כאן מתשובת הרדב"ז וכו' עכ"ל. וא"כ א"ש דאף שהוא תפלת שחרית מ"מ כיון דהברכות שוות יכול להוציאם.

וכן משמע כאופן הא' מסוגיית הגמ' בברכות שם, מהא דמקשה שם על המשנה תפלת השחר עד חצות, והא אמר ריו"ח טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים שחרית מתפלל במנחה שתים? [הרי דתפלת שחרית היא גם אחר חצות], ומתרץ כולא יומא מצלי ואזיל, עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה, מכאן ואילך שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה עיי"ש, והנה אי נימא כאופן הב' דתפלת התשלומין אינה אותה תפלה שהחסיר, מהו בכלל קושיית הגמ' בהא דתנן תפלת השחר עד חצות הרי התפלה של תשלומין היא של תפלת מנחה ולא תפלת השחר? הרי מוכח מזה כאופן הא'.

תשלומי מנחה בערבית י"ל שהוא באופן אחר

והנה לפי המבואר בהשיחה דלהלכה נקטינן בנוגע לתשלומין של מנחה בערבית שזהו מצד דצלותא רחמי נינהו, יש לומר דכל מה שאמרינן כאופן הא' דמתפלל תפלת שחרית במנחה, ה"ז רק בתפלות אלו שהם ביום אחד ולא שייך שם עבר יומו בטל וכו' כגון כשמתפלל ערבית בשחרית ושחרית במנחה, אבל כשמתפלל של מנחה בערבית, כיון שבאמת עבר יומו וכו' כנ"ל אלא שמתפלל משום דצלותא רחמי נינהו, שם אמרינן כאופן הב', כי ביום חדש לא שייך עוד תפלת המנחה מיום שלפניו, שהרי כבר עבר יומו לגמרי, ושם נימא שגדר התשלומין הוא כאופן הב' שמתפלל ב"פ ערבית ומשלים עי"ז הג' תפלות שחסר.

וראי' לזה יש להביא מב' מימרות הנ"ל דריו"ח (בברכות שם), הא': "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים, שחרית מתפלל במנחה שתים", הב': "טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואין בזה משום דעבר יומו וכו'", וכבר הקשו הפנ"י והצל"ח שם דלמה חלקם ריו"ח לב' מימרות ולא כללן ביחד? ולהנ"ל י"ל משום שהם ב' אופנים שונים במהותו של התשלומין כנ"ל, ומדוייק לפי"ז מאד לשון ריו"ח, דבמימרא הא' אמר "מתפלל בשחרית שתים כו' מתפלל במנחה שתים"", דהיינו דבזמן שחרית מתפלל שתים וכן בזמן המנחה מתפלל שתים, [הא' של העכשיו והב' של הקודמו וכו'] משא"כ במימרא הב' בלא התפלל מנחה לשונו הוא "מתפלל ערבית שתים", ולא אמר מתפלל בערבית שתים כי הכא התשלומין הוא שמתפלל ערבית ב' פעמים.

[אבל עי' ברמב"ם (הל' תפילה פ"ג ה"ט) וז"ל: כיצד טעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום יתפלל מנחה שתים, ראשונה תפלת מנחה והשנייה תשלומי שחרית, טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה יתפלל ערבית שתים, ראשונה ערבית ושנייה תשלומי מנחה, טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר מתפלל שחרית שתים, ראשונה שחרית והשניה תשלומי ערבית עכ"ל, הרי מלשונו מוכח שלא חילק ביניהם, ואולי משום דסב"ל כדעת המאירי]

ובשו"ע אדה"ז שם סעי' ט"ו כתב וז"ל: טעה ולא התפלל ערבית בר"ח והתפלל שחרית שתים ושכח יעלה ויבא בב', צריך לחזור ולהתפלל, אעפ"י שהוא לתשלומי ערבית ובערבית אין חוזרין בשביל הזכרת ר"ח מפני שאין קידוש החודש בלילה, אבל עכשיו שמתפלל אותה ביום צריך לחזור ולהתפלל עכ"ל, ולפי הנ"ל דאדה"ז סב"ל כאופן הא' דשם תפלה שחסר הוא על התשלומין, מבואר החידוש שבזה, דהו"א כיון שתפלתו הב' היא תפלת ערבית [וכלשונו "עכשיו שמתפלל אותה ביום"] ובזה אין חוזרין, מ"מ כאן חוזר, דכיון שמתפלל ערבית ביום צריך לחזור משום יום.

ועי' מרדכי שם ר"פ תפלת השחר שכתב וז"ל: תפלת השחר, עבר יומו ובטל קרבנו וגמר לה (תמורה י"ד) מזבח ונסכים דבר יום ביומו עכ"ל, ובהגהות מעשה אילפס שם על המרדכי כתב שבא לפרש לשון הש"ס עבר זמנו כו' אף דלמסקנא לא מסקינן הכי וכה"ג נמצא כמה פעמים במרדכי שבא לפרש אף דלא פסק הכי עיי"ש, אמנם לפי הנ"ל אין צריך לזה, כי י"ל דבאמת קיימ"ל הכי להלכה דאמרינן עבר יומו לגבי תשלומין של מנחה, דבזה התשלומין הוא כנ"ל כאופן הב' כיון שעבר יומו.

הטעם שמתפלל ערבית שתים בשבת של שבת ושל מוצ"ש של חול

ובברכות שם בע"ב איתא ת"ר טעה ולא התפלל מנחה בע"ש מתפלל ערבית שתים של שבת, טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול, ולכאורה הי' אפשר להוכיח מזה דתשלומי מנחה בערבית הוא ב' תפלות ערבית וכפי שנת' שכן נקטינן להלכה דתשלומי מנחה בערבית הוא כאופן הב', ולכן מתפלל ערבית שתים של שבת ולא א' מהן של חול במקום תפלת מנחה שהחסיר, וכ"כ בהדיא בתשובות מהרי"ל סי' נ"ו בא"ד (הובא במג"א סי' קפח ס"ק יז) וז"ל: דמי שלא התפלל בשבת במנחה דמתפלל במוצאי שבת ב' של חול וכו' התם טעמא, מנחה עברה ותפלת מנחה יש לה זמן קבוע, וכיון דזמן עבר ולא התפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין, ושתי התפלות הם תפלת ערבית והאיך יתפלל של שבת, ודינו להבדיל בראשונה ושניה לתשלומין דודאי שעת מנחה ליתא דכבר עברה, וערבית אינה במוצאי שבת אלא של חול וכו' עכ"ל, וראה שו"ע אדה"ז סי' קח סעי' יד.

אבל יש לדחות דבשטמ"ק שם כתב שלא כמהרי"ל וז"ל: טעה ולא התפלל מנחה בע"ש מתפלל ערבית שתים של שבת, דכי היכי דלא אטרחוה בתפלת שבת הכי נמי לא אטרחוה בתשלומין, טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול דמחוייב הוא בכל הברכות בשבת נמי, ורבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת, אבל כיון שעברה שבת חוזר לדינו עכ"ל, (וראה ברכות כא, א) דמבואר בדבריו דסב"ל דכשמתפלל מנחה בערבית ה"ז תפלת המנחה (כאופן הא') ולא כהמהרי"ל, והא דמתפלל ערבית שתים של שבת, הוא משום שלא אטרחוה גם בתפלה זו כיון שהוא בשבת, וכן במוצ"ש ה"ה מתפלל מנחה בתשלומין, והא דמתפלל של חול הוא משום שמעיקר הדין גם בשבת צ"ל כן אלא דמשום כבוד שבת לא אטרחוה, אבל כאן במוצ"ש חוזר לדינו, וכ"כ הטור סי' תכ"ב וז"ל: טעה ולא התפלל במנחה בשבת מתפלל במ"ש שתים של חול דשאני התם דאף בשבת היה ראוי להתפלל י"ח אלא שסלקוה מפני טורח שבת הלכך כשלא התפלל במנחה יוצא בי"ח שמתפלל במוצאי שבת דאינון נמי שייכי לשבת עכ"ל.

ולפי הנ"ל אפשר לומר שהשטמ"ק וכו' סב"ל כדעת המאירי הנ"ל שפי' כוונת ריו"ח דגם בערבית לא אמרינן עבר זמנו כו' כיון שכן הוא בהקרבנות שאברים וכו' של יום מתעכלים בלילה, ולכן סב"ל דגם תשלומי מנחה בערבית הוא תפלת מנחה ולכן הוצרך לומר הטעם דגם בשבת שייך תפלת י"ח וכו', משא"כ לאדה"ז י"ל שהטעם הוא בפשטות כמהרי"ל.

אין לו שהות להתפלל ב' תפלות או מוסף או מנחה

ועי' מג"א סי' רפ"ו סוף סק"ג שכתב וז"ל: ונ"ל דאם הוא סמוך לערב ואין שהות להתפלל שתיהן (מוסף ומנחה) יתפלל מוסף, דמנחה יש לה תשלומין בערבית עי' סי' ק"ח עכ"ל, ובמחצית השקל שם הביא שהצל"ח ברכות כתב ע"ז שנעלם מהמג"א דברי הירושלמי (מובא ברא"ש ברכות שם פ"ד סי' ח') שמבואר שם להיפך, דבאין שהות פשוט יותר דמנחה קודמת, וכן הקשה עליו אדה"ז בקונטרס אחרון שם סוף אות א' דתדיר עדיף אף לדחות לגמרי עיי"ש, ועי' בהגהות רע"א שמיישב המג"א מהירושלמי ומסיק כהמג"א.

ויש להוסיף בענין זה לפי הנ"ל, דאי נימא דתשלומי מנחה במעריב אינה תפלת מנחה אלא תפלת ערבית, ודאי יתפלל מנחה ולא מוסף, דאם יתפלל מוסף הרי הוא מפסיד תפלת המנחה, דהתשלומין הוא תפלה של ערבית, וכפי שנת' שכן נקטינן להלכה, אבל אי נימא דגם בתשלומין ה"ה תפלת מנחה, י"ל כהמג"א שיתפלל של מוסף כיון דתפלת המנחה יתפלל אח"כ, וראה בס' תהלה לדוד סי' ק"ח אות ז-ח, וראה בס' מאור ישראל ברכות כו, ב (בד"ה ואם הבדיל) שהביא ספיקת הצל"ח במי שנאנס ולא התפלל שחרית ונזכר בסוף היום ואין לו שהות אלא להתפלל תפלה אחת אם יתפלל מנחה בזמנה שהיא חובת השעה ותפלת שחרית תדחה לגמרי, או דילמא טוב יותר שיתפלל תשלומי שחרית שזמנה עובר לגמרי שאין לו תשלומין אח"כ ותפלת המנחה ישלים לערב עם תפלת ערבית, והאריך בזה מכמה מקומות וראה בזה גם בס' ברכת אהרן מאמר ר"ג, וגם זה יש לקשר לפי הנ"ל אם בתשלומי מנחה בערבית מתפלל תפלת מנחה או מעריב.

[1]) ראה צל"ח (שם כו, א (בד"ה עוד) שנסתפק בשכח ולא התפלל מנחה, שמתפלל ערבית שתים, בזה איזה מהן יקדים לדידן דקי"ל תפלת ערבית רשות וא"כ יש למנחה מעלה שהיא חובה, ולערבית יש מעלה שהיא זמנה איזה עדיף? ומסיק דכיון שכל הפוסקים דמתפלל תחלה של ערבית, אף דאנן קיי"ל תפלת ערבית רשות, מוכח דאפי' תפלת רשות בשעתה קודם לתשלומין של חובה עיי"ש, הרי משמע דסבירא ליה דתפלת תשלומין שם תפלת מנחה עליו ולכן הוה חובה. אבל הרש"ש שם (בד"ה טעה) כתב דגם כשמתפלל תשלומין של מנחה בערבית אין זה אלא תפלת רשות כמו ערבית עיי"ש.

בלקוטי שיחות (חט"ו ע' 175) מבאר אשר בפשטות אחרי שכבר נתבטל הענין ד"גרש את האמה הזאת ואת בנה" חזרה הגר להיות בסמיכות אברהם, עיי"ש בהערה 20 "והייתה בקירוב מקום לאברהם כבפירש"י לעיל כד, סב: קרוב לאותו באר כו' אברהם* כו' שם היה הבאר", ובשוה"ג שם "ואף שי"ב שנה לפני העקידה חזר אברהם לחברון (פירש"י וירא כא, לד. כב, יט) – הרי אין הכרח שהיה שם כל ימי חייו לאחרי העקידה. ועוד: גם חברון הוא בארץ הנגב (ראה שלח יג, כב. וראה מדרש הגדול ומדרש שכל טוב פרשתנו כאן)" עכ"ל.

ומשמע שהרבי לומד אשר שלש שנים לאחרי העקידה היה אברהם בארץ הנגב משום הפסוק והוא יושב בארץ הנגב (חיי"ש כד, סב) ולא קאי רק על יצחק ולא אברהם דבפשטות יצחק היה אצל אברהם [ורק יצא לבאר לחי רואי שהוא בסמיכות מקום להביא הגר כדפירש"י שם], ומשמע אשר משם יצא אליעזר לחרן ולשם חזר, וא"כ כנ"ל הגר היה בקירוב מקום לאברהם, ולכן מקשה דלכאורה אברהם היה בחברון, ומתרץ דאין הכרח שהיה שם כל ימי חייו אחרי העקידה.

אמנם צ"ב דא"כ מה הכריחו של רש"י בס"פ העקידה ד"ויקומו כו' אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע", שהיה רק לזמן ולא שגר שם, אולי כבר קודם העקידה הלך מחברון לבאר שבע וכמו שרואים שהי' בארץ הנגב אחרי העקידה, ועיין רמב"ן ר"פ חיי"ש דכן סב"ל, רק שהוא גם סובר דמיתת שרה לא היה בעקבות בשורת העקידה, אמנם אף לדעת רש"י י"ל דחזרו לחברון קצת קודם העקידה כי כן מוכח מהכתובים שמתה שם שרה, ואין להקשות דלא מצינו להדיא בקרא כל הנסיעות האלו, אמנם זה לא קשה כי בכלל התורה אינה מספרת כל המאורעות וכמו דלא מצינו להדיא שחזרו לחברון ורק יודעים מזה ששם מתה שרה.

ויש להעיר שיש קצת ראי' שאברהם לא היה בחברון אחרי העקידה כל משך ימי חייו מהא דמפורש בקרא בס"פ חיי"ש דאחרי פטירת אברהם גר יצחק בבאר לחי רואי ואולי דשם גר אברהם בסוף ימיו כמו דמצינו לעיל דגר בארץ הנגב שהוא אצל באר לחי רואי.

עוד צ"ב מה הכוונה שגם חברון הוא בארץ הנגב [דא"ג יש לעיין מה הראי' מהפסוק בשלח ויעלו בנגב לחוד וויבוא עד חברון לחוד, אמנם ראה רש"י וישב לז', יד מעמק חברון דהתיבה ויעלו קאי גם על חברון, והרבה ישלהאריך בזה ע"פ פשש"מ ואכ"מ], ובפשטות ר"ל שאברהם ויצחק גרו אז בחברון ומשם נשלח אליעזר ולשם חזר ופגשו יצחק כשחזר מבאר לחי רואי כי שניהם ארץ הנגב, אמנם צ"ב כי רש"י פירש דארץ הנגב ובאר לחי רואי הם שניהם בין קדש ובין ברד, וא"כ מה יוסיף לן דגם חברון חשיב ארץ הנגב הרי מ"מ אינו בין קדש וברד.

ועוד רגע קט אדבר בענין זה איפוא גרו אברהם ויצחק כשנולד יעקב עד פטירת אברהם, דמצינו שרבקה הלכה לדרוש את ה', והיינו לבית מדרשו של שם, וכמו שפירש"י, דבפשטות היה בעיר שלם דשם מלך שהוא סמוך לחברון, ואח"כ למד שם יעקב, וא"כ מסתבר דהיו בחברון, אמנם ראה מהרש"א ספ"ק דמגילה כתב דביהמ"ד של (שם ו)עבר הי' בבאר שבע! ואכמ"ל[2].

[2]) הערת המערכת: להעיר, שבצפת ישנה מערה שהעיד עליה האריז"ל שהיתה ישיבת 'שם ועבר. אך באם נאמר כך, ק"ק האיך הגיע יעקב אע"ה, בלכתו מישיבת שם ועבר לכיון חרן, לבית-אל, והיא לדרומו, וחרן צפונית היא לא"י.

בש"ע או"ח (סי' קנו) פוסק המחבר שאסור להשתתף עם אינו יהודי בעסק שלא יגרום שהגוי ישבע בשם הע"ז שלו. וחולק הרמ"א ואומר שאין זה בעיה שישבע הגוי בכו"מ שלו בגלל שאין הגוים אסורים בשיתוף: "ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזה"ז . . . ואע"ג דמזכירין הע"ז מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ . . . דהרי אינם מוזהרים על השיתוף". דהיינו שמותר לנכרי להאמין שהע"ז מנהיגים עם הקב"ה יחדיו את השמים וארץ, אע"פ שהשיתוף אסור לישראל.

ובמאמר ד"ה מים רבים תשי"ז (תורת מנחם תשרי-חשון ע' שכא) מביא הרבי שיטת הרמ"א שבני נח למרות שאסורים בע"ז, אינם מוזהרים על השיתוף. ומסביר הרבי ההבדל בין ע"ז ושיתוף: "דהנה בני נח אינן מוזהרים על השיתוף לדעת הרמ"א באו"ח סי' קנ"ו. הגם שמוזהרין על ע"ז שנצטוה אדם הראשון על זה וכמ"ש ויצו גו' ואין צו אלא ע"ז כו', ומ"מ על השיתוף לא נצטוה, ורק ישראל נצטוו על השיתוף. וההפרש בין ע"ז ושיתוף הוא, דע"ז הוא דקרי לי' אלקא דאלקיא . . רק על השמים כבודו, אבל על הנבראים התחתונים והשפלים הרי זה השפלה לגבי' להשגיח עליהם ועזב ה' את הארץ בידי הכוכבים ומערכות השמים". ז"א שאף שמודים שהוא ית' אלוקא דאלוקיא השיטה שעזב את הארץ ח"ו בידי הכו"מ הרי זה ע"ז ממש שגם כל האומות מוזהרים בו.

ושם (ע' שכד) מסביר הרבי שאיסור השיתוף הוא לשלול לא רק שעזב ה' את הארץ אלא שאין לכו"ם שום בחירה בכלל לעצמם: "והיוצא מזה בשלילת השיתוף הוא כי באב ואם שהם שותפין מפני הבחירה שלהם כנ"ל הרי צריכים לכבדם מאחר שהם מכל מקום סיבה למציאותו. אבל שלילת השיתוף מהכוכבים והמזלות דאין להם שום בחירה בההשפעה ואין להם שיתוף כלל בזה, ממילא לא יכבד ולא יחשיב אותם וכמו כן לא יחשיב את הדברים הגשמים שהוא עוסק בהם מאחר שאין זה סיבת השפעתו כי אם האלקות הוא המשפיע לו והוא הנותן כח לעשות חיל, והדבר הגשמי הוא רק כלי שעי"ז תעבור ההשפעה כגרזן ביד החוצב." (עיין בספר הערכים חב"ד ערך אומות העולם ע' רפב: שענין השיתוף שמודים "שהקב"ה משגיח גם על צבא הארץ . . . אלא שעם זה, הכו"מ הם בעלי בחירה (לפי דעתם) בההשפעה").

ומביא הרבי יסוד להיתר שיתוף לאוה"ע מהרמב"ם כמבואר בלקוטי שיחות ח' כ' ע' 16 הערה 44 שמעיר הרבי שזה שאומות העולם אינם מצווים על השיתוף משמע מהרמב"ם פ"א דהלכות עבודה זרה שהרמב"ם מספר על זה שבימי אנוש טעו לשתף השמש וכוכבים עם הקב"ה ואין הרמב"ם פוסק שעברו בזה על איסור עבודה זרה למרות שכבר נאסרו האמות בע"ז מימי אדה"ר (כמו שפוסק הרמב"ם בהל' מלכים פ"ט). ומביא הרבי מקור להיתר השיתוף מהרמב"ם בספר המצות מ"ע ב' שמביא הרמב"ם ראיה למצות אחדות השם (לשלול ענין השיתוף) מהפסוק שמע ישראל דווקא (זאת אומרת ישראל ולא אוה"ע) וזה "משמע שנאסר לבנ"י ולא לב"נ".

אבל בשו"ת נודע ביהודה (מהד"ת חיו"ד סקמ"ח) סובר שהרמ"א באו"ח סי' קנ"ו מתיר לגוי רק לשבוע בשם הכו"ם בשותפות אבל אומות העולם מעיקר הדין אסורים לעבוד ע"ז אפילו בשיתוף. ומביא הנו"ב ראיה לאיסור השיתוף לגוים גם מהרמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"ב שהרמב"ם פוסק "דכל ע"ז שישראל נהרג עליו גם הב"נ מוזהר עליו" שאסור לגוי לעבוד כל ע"ז שאסור לישראל. וז"ל הנודע ביהודה: "גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד ע"ז בין ישראל לנכרי . . . וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ב הרי דכללא כייל דכל דישראל נהרג עליו גם הב"נ מוזהר עליו".

ולכאורה מפשטות לשון הרמב"ם שמביא הנו"ב כן המשמע דכל ע"ז שאסור לישראל אסור גם לעכו"ם (כולל שיתוף). והראיה של הרבי מספר המצוות (ששמע ישראל משמע דווקא ישראל ולא גוים) לכאורה רק ממשמעות הקרא שהביא הרמב"ם אבל אין הרמב"ם מתיר השיתוף לבני נח בפירוש. ומ"מ קשיא ביאור דברי הרמב"ם הנ"ל דהל' מלכים לשי' כ"ק אדמו"ר.

ואולי אפשר לבאר דברי הרמב"ם הנ"ל, שכל ע"ז שאסור לישראל אסור לאוה"ע, דהיינו לעשות הכוכב או השמש אלוקה בפ"ע, אבל לשתף הכו"ם עם הקב"ה היינו שיתוף (דקרו ליה אלוקה דאלוקיא) אינו נקרא ע"ז כלל (לב"נ) אלא חסרון בענין אחדות השם שרק ישראל מצווים עליו כמו שכבר מובן מספר המצוות מ"ע ב'. ולפי זה אין סתירה בין פסק הרמב"ם בהלכות מלכים (שבו מדבר הרמב"ם על ע"ז ממש ולא שיתוף) ובין משמעות הרמב"ם בספר המצות ששיתוף אסור לישראל דווקא ולא בני נח.

ופשטות לשון הרמ"א שפוסק בפירוש בסימן קנ"ו (וגם בדרכי משה סי' קנ"ו) "שאינם מוזהרים על השיתוף" אולי מתאים יותר עם שיטת הרבי ששיתוף מותר לב"נ יותר משיטת הנודע ביהודה שמוציא דברי הרמ"א מפשוטם.

ולהעיר שעל פי פנימיות הענינים מתאימה שיטת הרבי, וכמבואר ד"ה באתי לגני תשי"ג (אות ד') שענין אחדות השם (שלילת השיתוף) נובע מהארת אור הסובכ"ע ששייך רק לנשמות ישראל ולא לב"נ. שנפשות האומות מושרשים באור הממכ"ע שאצלו גם השמים וארץ תופסים מקום ונראים כמציאות בעלי בחירה. דהיינו שאמיתת הענין דאחדות השם (שורש איסור השיתוף) שייך רק לישראל[3].

---

[3]) הערת המערכת: ראה עוד בלקו"ש ח"ז ע' 184; חכ"ה ע' 192; חל"ה ע' 27.