*) לזכות אאמו"ר הרופא, הרה"ח ר' אברהם אבא ע"ה, רופא בית הרב, במשך ארבעים שנה, ליום היארצייט שלו ביום ש"ק, פ' משפטים, כה שבט [תשמ"ט-תשע"ב]. ולהעיר מסימן "שלו" בשו"ע יו"ד הל' דיני הרופא והרי "כה שבט" עולה בגימטריא "שלו".

[1]) אג"ק חי"א ע' רב.

[2]) לרגלי כינוס רופאים דתיים [בדר"ח תמוז תשט"ו] שנתייסד ונתארגן ע"י אאמו"ר הרופא, כפי שנדפס בשעתו בעיתונים בארה"ב ובאה"ק. והרבי שלח מכתב קדש בלה"ק ובאנגלית.

[3]) טז סיון.

[4]) אג"ק ח"ד ע' תמד.

[5]) שיחת טז תמוז תשט"ז [לה"ק] ס"ג-ד.

[6]) משיחת ש"פ מקץ תשל"ד ס"ב. וראה לקו"ש חי"ז ע' 404. יום שמח"ת תשכ"ה ס"ו.

[7]) ראה אג"ק ח"י ע' שטו וש"נ לזוה"ק.

[8]) זח"ג רצב, ב.

[9]) ראה אוה"ת דברים ח"ג ע' א'תקנז

[10]) ההפרש בין בטחון ותקוה - ראה שיחת ליל ב' דחה"פ תשי"ב ס"ה.

[11]) ראה שיחת כ' מנ"א תשל"ד ס"ז ועוד.

[12]) אוה"ת, נ"ך ח"א [שנדפס בשנה שלאח"ז].

[13]) אג"ק חכ"ה ע' קכ.

([14]) לקו"ש ח"ט ע' 323 ובכ"מ.

בקונטרס והחי יתן אל לבו (נדפס בתו"מ תשמ"ח ח"ב בסופו) ביום שלישי דהשבעה כ"ד שבט בדיבורים עם האדמו"ר ממונקאטש שליט"א דובר על הנחת תפילין דר"ת ע"י אבל רח"ל, והנ"ל שאל את הרבי לפי הדעות שאבל אינו מניח תפילין דר"ת כי תפילין דר"ת הם מוחין דאבא, ואבל אינו יכול להמשיך מוחין דאבא, איך יתקיים ה"אלו ואלו דא"ח" (שלכן מניחים שניהם, רש"י ור"ת, להמשיך לא רק מוחין דאמא, אלא גם מוחין דאבא) ללא הנחת תפילין דר"ת"?

וע"ז היה המענה מהרבי "מלבד ב' הדרגות דמוחין דאמא ומוחין דאבא, ישנה בחי' המוחין שלמעלה גם מהגבלת הכלי דאבא – שהרי, גם במוחין דאבא ישנו ענין של כלים, כלים דאבא, ובמילא ישנו ענין של הגבלה (אמנם לא כההגבלה דאמא, אבל אעפ"כ, ישנה הגבלה דאבא).

ולכן, אף שבנוגע למוחין דאבא ישנה ההגבלה שאינם נמשכים ע"י אבל – הרי בחי' המוחין שלמעלה מהגבלה דאבא, הם גם למעלה מההגבלה דענין האבילות ובמילא, נמשכים גם אצל אבל".

ואח"כ ממשיך לבאר שגם להדעות ומנהג הפשוט שאבל מניח גם תפילין דר"ת (שמקודם הדגיש שיש לפרסם שכן הוא המנהג בפועל) "י"ל, שגם ההמשכה דבחי' המוחין שלמעלה ממוחין דאבא נעשית ע"י תפילין דר"ת (מוחין דאבא), כי בחי' אבא נעשה "כלי" גם לבחי' המוחין שלמעלה מהגבלת הכלי דאבא וע"ד הענין דפנימיות אבא פנימיות עתיק, שמזה מובן (א) שבבחי' אבא מאיר גם בחי' עתיק שלמעלה מהגבלת המוחין לגמרי (ב) שבבחי' זו לא שייך החסרון דאבילות – לית שמאלא בהאי עתיקא" ע"כ בהנוגע לענייננו.

ונמצא מכהנ"ל דבחי' המוחין היותר נעלית אינה מסתלקת בזמן האבילות אלא נמשכת גם אצל אבל, (או ע"י הנחת התפילין דר"ת, או גם בלי הנחת התפילין להדעות הנ"ל). ומה שמבואר שאבל אינו יכול להמשיך מוחין דאבא, זהו הדרגה הנמוכה יותר שבמוחין דאבא, שבה יש את ההגבלה שבזמן האבילות א"א להמשיכה.

אך מצאתי מובא בשם הר"ה מפאריטש נ"ע לכאו' להיפך ממש. והוא בקובץ היכל הבעש"ט (גליון ל' עמ' יד) "הערות על המחבר סידור תורה אור מאת הגה"ח ר' משה רונין" שמביא מהרה"צ ר"ה מפאריטש שאמר שיש להניח תפילין דר"ת גם בימי אבילות ל"ע, אף שלכאו' מוכח מדכתב האריז"ל דתפילין דר"ת הוא מוחין דאבא ובימי אבלות מסתלקין מוחין דאבא – שאין להניח תפילין דר"ת בימי האבילות ולמה הורה הר"ה כן להניח ומביא מאיזה חסיד ששמע מר' הלל ביאור ע"ז "שבאמת במוחין יש עצמות מוחין דאבא, ויש בחי' מוחין דאבא המלובש במוחין דאמא, וז"ש האריז"ל שתפילין דר"ת הוא מוחין דאבא הכוונה על בחי' מוחין דאבא המלובש במוחין דאימא, וזה הבחי' לא נסתלק גם בימי אבילות, ומה שכתב האריז"ל שבימי אבילות נסתלקין מוחין דאבא זה קאי על עצמות מוחין דאבא שלמעלה מהתלבשות במוחין דאמא, ע"כ יניח תפילין דר"ת גם בימי אבילות".

הרי מבואר כאן להיפך ממש שמה שמסתלק בזמן האבילות הוא הבחי' היותר נעלית שבמוחין שמצד גודל מעלתה אינה מאירה בזמן כזה, ומה שאפשר להמשיך בזמן האבילות וזה הבחינה הנמוכה יותר שהיא לא נסתלקה גם בימי האבילות, זהו הבחי' שממשיכים בתפילין דר"ת, ולכן יש ענין גם לאבל להניח תפילין דר"ת, ולעיל הבאנו מדברי הרבי שאדרבה הבחי' היותר נעלית אין לה הגבלות, ונמשכת גם אצל אבל ומה שמבואר שאבל אינו יכול להמשיך מוחין דאבא זהו הדרגה הנמוכה יותר ששייכת להשתלשלות ושייך בזה הגבלות וכו'?!

ואוי"ל בדא"פ שע"פ המבואר בדא"ח י"ל שיש בחכמה בכללות ג' בחינות, והבחינה הכי נמוכה אכן אינה מסתלקת כדברי ר' הלל, ולמע' מזה יש בחינה יותר נעלית והיא כן מסתלקת, ויש למעלה ממנה בחינה עוד יותר נעלית שהיא בעצם למע' ממוחין דאבא (רק שנמשכת בה, וע"י) והיא לגמרי למע' מכל ההגבלות דאבילות וכיו"ב, וע"ז אמר הרבי שהיא כן נמשכת בכל הזמנים וכו'.

דהנה בהמשך תרס"ו בד"ה בסוכות תשבו ס"ז (עמ' תפ בהוצאה החדשה) מדבר על החכמה כמו שכבר באה בבחי' התגלות, ולמע' מזה יש את החכמה קודם שבאה בבחי' התגלות שאינה בבחי' ציור שכלי עדיין, ואינה עדיין בבחי' מהות דבר כו' וזהו מה ל' העדר המהות אך מיד מבאר ש"אין הכוונה כאן על בחי' פנימיות ועצמות החכ' ממש, וכמשנת"ל (ד"ה ויצא יעקב) בענין פנימיות אבא ופנימיות עתיק כו', שזהו בחי' ומדרי' אחרת לגמרי כו' וכאן הכוונה בכללות . . מה ששייך לענין השכלי דחכמה דבזה גופא יש סדר השתל', שיש בחי' התפשטות והתגלות החכמה, כמו שהיא בבחי' שכל גלוי, ויש בחי' העצמות, כמו כתר שבחכמה או חכמה שבכתר".

וא"כ לפי מה שהוזכר שם בדברי הרבי בקונ' הנ"ל הענין ד"פנימיות אבא פנימיות עתיק" וגם הזכיר בתחילת הדברים "בחי' המוחין שלמעלה גם מהגבלת הכלי דאבא".

א"כ אפ"ל דע"ז שייך לומר שאין בזה כל הגבלות, וע"ד מה שמבואר בנוגע לזמן הגלות שהעצם ממש נמצא גם בזה"ג, אף שבנוגע להגילויים דלמע', בד"כ מבואר שבזמן הגלות א"א להמשיך את הבחינות היותר גבוהות, אלא רק את הבחי' היותר נמוכות, וכמו לדוגמא בענין תק"ש בר"ה שחל להיות בשבת כמבואר בלקו"ת ובדרושים שלאח"ז, אבל כשמדברים בנוגע לעצם ממש הרי אין בזה הגבלות ואדרבה, כידוע ומפורסם.

וא"כ גם בנדו"ד י"ל שבמה ששייך למוחין דאבא עצמם הרי יש לחלק כמו שר' הלל מחלק שהדרגה הנמוכה אינה מסתלקת גם בזמן אבילות, והדרגה העליונה כן מסתלקת, כיון שבזמן כזה יש הגבלות וכו' וא"א להמשיך מדרגות גבוהות אבל הרבי מדבר על כך שיש דרגה שלגמרי למע' מכל הגבלה וזהו בעצם מדרי' פנימיות עתיק ובבחי' זו ל"ש החיסרון דאבילות "לית שמאלא בהאי עתיקא", ולכן נמשכת גם בזמן כזה [אלא שלפי מנהגנו גם הבחי' הזו נמשכת ע"י הנחת התפילין דר"ת (שענינם מוחין דאבא) כיון ש"בחי' אבא נעשה "כלי" גם לבחי' המוחין שלמעלה מהגבלת הכלי דאבא"].

(ולהעיר דמה שמבואר בכ"מ שפנימיות עתיק זהו החידוש של משיח דוקא, וכל הגילויים שלפני משיח הם רק מחיצוניות עתיק? בפשטות י"ל דהחילוק הוא בין המשכת פנימיות עתיק לגילוי פנימיות עתיק ואכמה"ל בזה).

ואמנם לפי מה שנת"ל, הרווחנו שלא יהיה לגמרי "סברות הפוכות" בנוגע למה מסתלק, ומה נמשך גם בזמן האבילות בין דעת הרבי לדעת ר' הלל, אבל עדיין אם הדברים כפי שנכתבו בשני המקומות מדוייקים (אף שבשניהם אין הדברים מוגהים) הרי שיש כאן הבדל מה היא הדרגה דתפילין דר"ת בכלל ללא שייכות לענין האבילות – שלפי ר' הלל מ"ש האריז"ל שתפילין דר"ת הוא מוחין דאבא הכוונה על בחי' מוחין דאבא המלובש במוחין דאמא, ואילו מדברי הרבי משמע שזה הדרגה היותר נעלית בחי' "פנימיות אבא" שהיא קשורה עם פנימיות עתיק וילע"ע.

ולא באתי אלא להעיר.

בגליון א'כו שאל הרב א.ז. שיחי' בכוונת הרבי בלקו"ש (חי"ט ע' 189) שאין לומר שאין תוכ"ד כדיבור דמי הוא משום שגמירת דעת הנותן לא חל עד אחרי כדי דיבור, דא"כ הי' יוצא שאסור (עכ"פ לכתחילה) לאכול את המתנה עד אחרי כדי דיבור, וזה לא מצינו בשום מקום.

ושאל הרב הנ"ל ד"לשון 'עכ"פ לכתחילה' אינו מובן לכאורה, דהרי ברור בדיעבד, אם כבר אכל חייב לשלם. וא"כ מה שייך לומר ד'עפ"כ לכתחילה' אסור לאכול"?

והנה כמקור למה שכ' ש"ברור בדיעבד, אם כבר אכל, חייב לשלם" מביא הרב הנ"ל מתשובת הראנ"ח (ח"א סי' כח) והשער המלך (הל' זכיה ומתנה פ"ג ה"ו) בנותן מתנה על תנאי ולא נתקיים התנאי שהמקבל חייב לשלם הפירות שאכל שהרי נתבטל הקנין למפרע (וראה שם שזה רמב"ם מפורש).

ולא הבנתי כ"כ הדמיון, האם כל נתינה הוא בתנאי שלא יחזור תוך כדי דיבור ואם חזר הרי שלא נתקיים בתנאי?

דמילא בתנאי, הרי ברור שהנתינה מותנה בגדרי התנאים, ואם לא נתקיים הרי שבטל הנתינה. אבל בתוכ"ד, אפי' אם נאמר שהכוונה שאין גמירת דעת עד גמר זמן כדי דיבור, הרי היתה כאן מעשה נתינה ולא הי' להמקבל סיבה לא לאכול, האם בזה שיש לו רשות לשנות דעתו לפני חלות הקניין יכריח להמקבל לשלם? (דאם יש עני שרעב ובא ראובן ונתן לו לאכול והעני אוכלו מיד, וראובן חוזר בו מיד, הרי שראובן בעצם הכריח את העני לקנות ממנו האוכל, האם העני חייב מעיקר הדין לשלם?)

ובאמת שלענ"ד יותר דומה לדין השני שהביא הרב הנ"ל (מרמב"ם הל' זכיה ומתנה כ"ו הי"ג) "כל הנותנין כל נכסיהם משתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסין לבעלים הראשונים אין המקבל מתנה מחזיר פירות, שאפילו נתן האדם מתנה בפירוש ע"מ להחזיר כל ימי חיי פלוני הרי זה אוכל פירות כל זמן המתנה". הרי שאם נותן מתנה אע"פ שחוזר הרי מה שאכל במשך זמן התנה אינו חוזר. ואע"פ ששם מדובר במתנה גמורה שחוזרת מטעמים אחרים וכאן מדובר בחזרה תוך כדי דיבור שכאילו עוקר הנתינה, אבל מ"מ היתה כאן נתינה מהנותן למקבל, וזה שאומרים שבגלל שאין לאדם גמירת דעת מיד זה לא גורע מהנתינה אלא מחלות הקנין (משא"כ בתנאי שגורע ממעשה הנתינה שאינו נתינה עד שיקויים התנאי), ובמקרה כזה צ"ע האם באמת המקבל חייב. (וראה עוד בנ"כ הטוש"ע סי' רמ"ו סעיף י"ג, וצע"ק מלח"מ רמב"ם שם).

ודוחה הרב הנ"ל הסברא לומר שפטור מלשלם מה שאכל לפני החזרה (ע"פ הרמב"ם הנ"ל) ע"פ המבואר בלקו"ש במקום אחר (חי"ט עמ' 216) שמשם משמע שתוך כדי דיבור יכול לחזור מנתינת כסף דהרשב"ם כ' (ב"ב ק"ל, רעא) "שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוכ"ד להוו קידושין אין שומעין לו", ולכאו' למה לא כ' שרוצה הכסף בחזרה, ומזה מוכיח הצפע"נ שבאמת יכול לחזור מהכסף תוכ"ד והי' מתבטל הקידושין. ומסיים הרב הנ"ל "ומעתה אם נאמר שמה שבתוכ"ד יכול לבטל הקנין, הפי' הוא שמתבטל הקנין רק מכאן ולהבא, אבל אין כאן ביטול למפרע וממילא כבר חלו הקידושין? ומשמע מזה שחזרה בתוכ"ד עוקר את הקנין למפרע, וממילא מוכח שאם אכל הקונה את המתנה לפני חזרה, חייב לשלם".

והנה מלבד שגברא אגברא קא רמית, ושם הוא ביאור באופן אחר, הרי אפי' אם תאמר שיש ראי' שעוקר את הקנין למפרע (דאולי אינו תלוי בקנין אלא שיוכל להנות מהכסף - וכאן היא אינה יכול - ולכן לא תהוי קידושין (כמבואר בפוסקים המח' בזה)). הרי האם ע"י זה עוקר הנתינה למפרע?

והנה אפי' לפי דבריו שחייב המקבל לשלם כשחוזר הנותן תוכ"ד האם זה אומר שחוששין שהנותן יחזור תוכ"ד שלכן יאסור עליו האכילה? (ע"ד האריכות בשו"ת הראנ"ח שהביא הרב הנ"ל, עיי"ש).

ולפי כל הנ"ל דאם אומרים שהמעשה נגמר מיד אלא שתוכ"ד יש כח לחרטה ולבטל המעשה. הרי ברור שיכול למקבל לאכול הדבר מיד שהרי קיבל מתנה גמורה, אלא אפי' אם אומרים שהגמירת דעת על המעשה אינו עד אחרי כדי דיבור הרי אין הכרח שיש לנו לחשוש לזה, ולכן בדיעבד יכול לאכול, אבל עכ"פ לכתחילה יש מקום לחכות כדי שיהי' שלו לגמרי.

ולכאו' יש להוסיף בזה דאם ראובן נותן ד' מינים לשמעון במתנה ע"מ להחזיר דאם המעשה נגמר מיד הרי שברור שיכול לברך על ד' מינים מיד שמקבלם, ואינו קשור להא דאם מחוייב לשלם באם זורקו על הרצפה או שיש כח להנותן לחזור אבל באם לא נגמר הדעת על הנתינה עד אחרי כדי דיבור. הרי שלא בגלל אפשריות חיובו לשלם יש סברא לומר לא להשתמש לכתחילה עם הד' מינים תוכ"ד אלא בגלל שלכתחילה כדאי לחכות עד ששלו לגמרי. וכן כאן הביאור ב"עכ"פ לכתחילה" הוא לא בגלל חיוב תשלום או חשש חזרה אלא מעיקר הדברים שמבל הדברים יאכל מה ששלו.

ומה שכ' הרב נ.ש. שיחי' (בגליון א'כז) שהטעם שאסור לכתחילה הוא משום שאסור לגזול ע"מ להחזיר צ"ע שהרי גם בדיעבד (או בשעת הדחק) אסור לגזול ע"מ להחזיר (ואולי סובר שמותר בדיעבד בגלל היש אומרים שם) ומ"מ אין צריך לזה.

והנראה לענ"ד כתבתי.